ביאור שטיינזלץ על גיטין ט״ז

1 הנצוק קילוח של מים, והקטפרס מים היורדים במדרון משופע, ומשקה טופח — אינו נחשב חיבור לא לטומאה ולא לטהרה! לטומאה — שאם היו מים טמאים במקום אחד, ונתחברו למים אחרים שלמעלה מהם על ידי ניצוק — אין המים שלמעלה נחשבים כמחוברים ואינם נטמאים. ולטהרה — שאם היו שני מקווי מים המחוברים בניצוק, אין הם מצטרפים לידי שיעור מקווה לטהר. ואם כן, אף בנטילת ידיים לא ייחשב משקה טופח לחבר בין שני חצאי היד שנטלם!

2 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה דאיכא שיש משקה שהוא טופח להטפיח, שחצי היד שכבר ניטלה אינה רטובה במעט, אלא שרטיבות זו היא רבה כל כך עד שיכולה להרטיב דבר אחר. ותוהים: הא נמי תנינא הלא זו גם כן שנינו במפורש: טופח להטפיח — חיבור הוא, ומה מקום לשאלתו של אילפא!

3 ודוחים: דלמא שמא מה שאמרו שם שהוא חיבור הרי זה לענין מקואות בלבד, והלכה זו ששנה ר' יהודה היא. דתנן שכן שנינו במשנה: מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות בדיוק, ולא יותר מזה, וירדו שנים וטבלו בו, אם טבלו שניהם בבת אחת — טהורים, ואם טבלו

4 בזה אחר זה — ראשון בהם טהור, שהרי טבל במקווה שיש בו שיעור שלם, והשני טמא משום שמקצת מהמים שבמקווה בוודאי דבקו בראשון והוציאם עמו, ונמצא שעכשיו יש במקווה פחות מעט מארבעים סאה.

5 ר' יהודה אומר: אם היו רגליו של ראשון נוגעות עדיין במים שבמקווה כאשר טבל בו השני — אף השני טהור. שלדעת ר' יהודה המים שעל גופו של הטובל מצטרפים עם המים שבתוך המקוה להשלים לשיעור מקווה. ולמדנו איפוא שלדעתו טופח להטפיח הוא חיבור. אבל הלכה זו שמענו רק לענין מקווה, ואין זה ברור מה הדין לענין נטילת ידיים כאשר יש טופח להטפיח בין נטילת מחצית ראשונה של ידיו למחציתן השניה. ואם כן לא נמצא פתרון לשאלתו של אילפא.

6 ומביאים שאלה נוספת בענין זה: אמר ר' ירמיה והקדים לכך, הרי אמרו במשנה: הבא ראשו ורובו, שנכנס כל גופו או רובו במים שאובין, או טהור שנפלו נשפכו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין — טמא משום גזירת חכמים. בעקבות זה בעי שאל ר' ירמיה: אם חציו בביאה, חצי גופו הכניס במים, וחציו בנפילה של מים עליו, מאי מה יהא הדין, האם מצטרפים הם לטמא אותו, או לא? לא נמצא פתרון לשאלה ועל כן תיקו תעמוד במקומה.

7 אמר רב פפא כיוצא בזה, הרי אמרו: בעל קרי חולה שאינו יכול לטבול ולכך נתנו שפכו עליו תשעה קבין מים — טהור ומותר להתפלל וללמוד תורה. בעי שאל רב פפא: חציו בטבילה וחציו בנתינה, מאי מה יהא הדין? גם לשאלה זו לא נמצא פתרון, ועל אף היא תיקו תעמוד במקומה.

8 א שנינו במשנה: אחד אומר "בפני נכתב" ואחד אומר "בפני נחתם" — פסול. אמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן: לא שנו שבמקרה שכזה הגט פסול אלא שאין הגט יוצא בבית הדין מתחת ידי שניהם, שלא היו שניהם שליחים בהבאתו אלא רק אחד מהם, והוא לא אמר "בפני נכתב ובפני נחתם" כתקנת חכמים. אבל אם היה גט יוצא מתחת ידי שניהם —

9 כשר. ומעירים: אלמא קסבר מכאן שהוא סבור ששנים שהביאו גט ממדינת הים, אין צריכין שיאמרו: "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם".

10 אמר ליה לו אביי: אלא מעתה שהמשנה מדברת באופן זה דווקא, אם כן סיפא דקתני סופה של המשנה ששנה בה: שנים אומרים "בפנינו נכתב" ואחד אומר "בפני נחתם" — פסול, ור' יהודה מכשיר.

11 ונדייק: טעמא הטעם דווקא כשאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם, הא הרי אם היה הגט יוצא מתחת ידי שניהם — מכשרי רבנן מכשירים היו חכמים? אמר ליה לו: אין כן, אכן חכמים מכשירים בזה.

12 ושואלים: וכי וכאשר אין גט יוצא מתחת ידי שניהם במאי פליגי במה, באיזה עקרון הם חלוקים? ומסבירים: מר סבר חכם זה, חכמים, סבור: כי גזרינן דלמא אתיא לאיחלופי גוזרים אנו שמא יבואו להחליף את הדבר הזה בקיום שטרות דעלמא סתם ויקיימו כל סוגי שטרות בעדות עד אחד. ומר סבר וחכם זה, ר' יהודה, סבור: שלא גזרינן אין אנו גוזרים גזירה זו.

13 לישנא אחרינא אמרי לה בלשון אחרת אומרים כל אותה סוגיה באופן אחר: אמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן: אפילו גט יוצא מתחת ידי שניהם — פסול. ומעירים: אלמא קסבר מכאן שהוא סבור ששנים שהביאו גט ממדינת הים, צריכין שיאמרו "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם".

14 אמר ליה לו אביי: אלא מעתה, סיפא דקתני סופה של המשנה ששנה בה: שנים אומרים "בפנינו נכתב", ואחד אומר "בפני נחתם" — פסול, ור' יהודה מכשיר, האם אפילו כאשר גט יוצא מתחת ידי שניהם פסלי רבנן פוסלים חכמים? אמר ליה לו: אין כן.

15 ושואלים: במאי קא מיפלגי במה הם חלוקים? ומשיבים: מר סבר חכם זה, חכמים, סבור שהטעם לאמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא לפי שאין בני מדינת הים בקיאין בכתיבת גט לשמה ויש צורך שיעיד אותו עד גם על הכתיבה וגם על החתימה לשמה, כתקנת חכמים, אף אם שנים הביאו את הגט. ומר סבר וחכם זה, ר' יהודה, סבור: שהטעם הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו, וכשיש שנים שהביאו את הגט, הרי יש מי שמצוי לקיימו.

16 ושואלים: אם כן, לימא האם לומר שמחלוקת רבה ורבא באותו נושא מחלוקת תנאי תנאים היא? ודוחים: לא, רבא מתרץ מיישב את כל הענין כלישנא קמא כמו הלשון הראשונה לפיה שנים שהביאו גט אינם צריכים לומר "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם", ואפשר להסביר את שתי הדעות החולקות כמי שסבורות שהטעם לתקנת "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא כדי שיהיו עדים מצויים לקיימו.

17 ורבה אמר יכול היה לומר לך כלשון השניה בדברי רב שמואל בר יהודה, לפיה אף שניים שהביאו גט צריכים לומר "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם", דכולי עלמא בעינן לדעת הכל צריכים אנו שיעידו על כתיבה לשמה, והכא במאי עסקינן וכאן במה אנו עוסקים — לאחר שלמדו במדינת הים לכתוב גט לשמה,

18 ואולם בגזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו ושוב לא יהיו בני מדינת הים בקיאים לשמה קמיפלגי חלוקים הם, דמר סבר שחכם זה, חכמים, סבור: גזרינן גוזרים אנו גזירה זו, ולכן אנו מצריכים עדות גם לאחר שלמדו, ומר סבר וחכם זה, ר' יהודה, סבור: לא גזרינן אין אנו גוזרים גזירה זו.

19 ושואלים: ואם כן, ליפלוג נמי ושיחלוק גם כן ר' יהודה ברישא בתחילתה של המשנה בעד אחד אומר "בפני נכתב" והשני אומר "בפני נחתם"! ומדוע חולק הוא רק במקרה זה? ומשיבים: אכן חלוק הוא גם על הרישא, שכן הא אתמר עלה הרי כבר נאמר עליה, שאמר עולא: חלוק היה ר' יהודה אף בראשונה בתחילת המשנה.

20 מתיב מקשה רב אושעיא לעולא ממה ששנינו: ר' יהודה מכשיר בזו ולא באחרת. מאי לאו האם לא בא זה למעוטי למעט את המקרה של אחד אומר "בפני נכתב" ואחד אומר "בפני נחתם"?

21 ודוחים: לא, הדבר בא למעוטי למעט במקרה שהעיד רק עד אחד "בפני נחתם אבל לא בפני נכתב", ומדוע יש צורך להדגיש זאת? — כי סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר: הואיל ולא גזר ר' יהודה גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, אם כן באותה מידה גם את גזירת דלמא אתי לאחלופי שמא יבואו להחליף את הדבר בקיום שטרות דעלמא סתם בעד אחד נמי גם כן לא גזר, על כן קא משמע לן השמיע לנו

22 שאף על פי שלא חשש לקלקול, והוא סבור שאין לחשוש עוד בזמן הזה לכתיבה לשמה, מכל מקום להשוואה לקיום שטרות חשש. אתמר נמי נאמר גם כן כיוצא בדברי ר' יוחנן בשם אמורא אחר, אמר רב יהודה: שנים שהביאו גט ממדינת הים, באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן וחכמים. משמע שאף הוא סבור שלדעת חכמים שניים המביאים גט צריכים לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

23 מסופר: רבה בר בר חנה חלש חלה, עול לגביה נכנסו אליו רב יהודה ורבה לשיולי ביה לשאול בו, בשלומו. וכיון שבאו לבקרו בעו מיניה שאלו אותו שאלה זו: שנים שהביאו גט ממדינת הים, האם צריכין שיאמרו "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם", או אין צריכין? אמר להם: אין צריכין, וטעמו של דבר: מה אילו יאמרו "בפנינו גירשה" מי האם לא מהימני יהיו נאמנים? ואם כן, אפילו אם לא היו מביאים גט לא היו צריכים לכך, וכל שכן כשמביאים גט. ומספרים אגב כך: אדהכי בינתיים, בעוד הם יושבים שם, אתא ההוא נכנס אותו