ביאור שטיינזלץ על גיטין נ״ה

1 ושואלים: ומאי שנא ומה שונה דבר זה מהדבר שאמר ר' אמי, שאמר לסופר שאינו נאמן להפסיד את ספר התורה? ומשיבים: התם איכא למימר שם יש לומר שבאמת התכוון להקניט ולא כך היה, והוא טען כך כי טעי טעה בדברי ר' ירמיה, שחשב שלא יפסיד בטעות זו אלא את שכר האזכרות, אבל יקבל שכר עבור שאר הספר. אבל הכא כאן כיון דקא מפסיד כוליה אגריה שיודע שהוא מפסיד את כל שכרו ואתא ובא ואמר, אימור קושטא קאמר אמור שאמת הוא אומר ויש להאמין לו. וכיון שאנו מאמינים לו ואין חוששים שעשה להקניט, אם כן ספר התורה פסול.

2 א משנה העיד ר' יוחנן בן גודגדא לפני חכמים על הלכות אלו: על החרשת שהשיאה אביה כשהיא קטנה, שנישואיה תופסים מדין תורה — שהיא יוצאה בגט אפילו כשהיא גדולה, ואף שנחשבת כמי שאין לה דעת, לפי שבגט אין צורך בדעתה של האשה,

3 ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן כשהשיאוה לו אמה או אחיה, אף שהנישואין הללו תקפים רק מדברי סופרים, ומדין תורה אסור לזר לאכול תרומה, שמכל מקום אוכלת בתרומה, ואם מתה קטנה כזו — בעלה יורשה, ואין אומרים שכיון שהיו הנישואין רק מדברי סופרים אינו זוכה בירושתה.

4 ועוד העיד על המריש קורה הגזול שבנאו בבירה בבנין שהגזלן השתמש בקורה זו כחלק מן הבנין, שאף שמצד הדין צריך להחזיר לנגזל את הגזילה עצמה — שיטול הנגזל רק את דמיו, מפני תקנת השבים, שתיקנו כך כדי להקל על החוזרים בתשובה, שאם יצטרך הגזלן להרוס את הבנין כולו כדי להשיב לנגזל את הקורה שגזל, יהא קשה לגזלן לשוב.

5 ועוד העיד על קרבן חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שלא ידעו רבים שהיא גזולה — שבכל זאת היא מכפרת על הגזלן שהביאה, מפני תיקון המזבח.

6 ב גמרא אמר רבא: מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא במשנתנו נלמד: אמר הבעל לעדים "ראו גט זה שאני נותן לה לאשתי ", וחזר ואמר לה לאותה אשה עצמה: "כנסי קחי שטר חוב זה" — הרי זו מגורשת, אף שהיא עצמה אינה יודעת שהוא גט. ומנין? מי האם לא אמר ר' יוחנן בן גודגדא שלא בעינן צריכים אנו את דעתה של האשה בגט, שאפילו היא חרשת שאינה בת דעת הגירושין חלים, הכי נמי לא בעינן כך גם כן אין אנו צריכים את דעתה בענין זה.

7 ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכן הוא! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר, כיון שחזר ואמר אחרי כן: "כנסי שטר חוב זה" בטולי בטליה ביטל את הגט בדבריו אלה, ולא יהא זה אלא כשטר בלבד, על כן קא משמע לן השמיע לנו רבא שאם איתא דבטליה כן הוא שביטל אותו — לעדים הוה אמר להו היה אומר להם שהוא מבטל את הגט, וכיון שלא אמר להם — ודאי לא ביטלו, והאי דקאמר הכי וזה שאומר לה כך שהוא שטר חוב הרי זה משום כיסופא בושה שהוא מתבייש ממנה שהוא נותן לה גט, ולכן נותן לה את הגט בלא שתדע בזמן הגירושין שמגרשה בכך.

8 ג שנינו במשנה שהעיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה בת ישראל שאוכלת בתרומה. ומדייקים: ואילו חרשת לא אכלה אינה אוכלת בתרומה אצל בעלה הכהן. ומסבירים מאי טעמא מה טעם הדבר? — גזירה שמא מתוך שיתירו לחרשת שנישאה לכהן לאכול תרומה מפני נישואיה לכהן, יאכיל כהן חרש שנשא חרשת בתרומה, שכן מצוי שחרש נושא חרשת.

9 ושואלים: ומה בכך? וליכול ושיאכיל, הלא קטן אוכל נבלות הוא! כיון שהחרשת אינה בתדעת ואינה חייבת במצוות, גם אם אכלה אין בכך איסור, שקטן שאוכל נבלות מדעתו אין מצווים להפריש אותו!

10 ומשיבים: אלא, הטעם שחרשת שנישאה לכהן אינה אוכלת בתרומה היא גזרה שמא יאכיל כהן חרש בפיקחת. שנישואיו אינם אלא מדברי סופרים, ואסור לה לאכול בתרומה. ויש לחשוש שלא יבחינו בין נישואי פיקח וחרשת שאוכלת מן הדין בתרומה לבין נישואי חרש ופיקחת שאינה אוכלת בתרומה, ונמצא שמאכיל אותה דבר האסור לה.

11 ושואלים: ולאכול ושיאכיל בתרומה דרבנן שמדברי סופרים שכשם שהנישואין מדברי סופרים, כך התרומה מדברי סופרים! ומשיבים: גזירה היא שמא אתי לאכולי שמא יבוא להאכיל אותה בתרומה דאורייתא שמן התורה ומשום כך אסרו עליה לאכול כל תרומה.

12 ד שנינו במשנה שר' יוחנן בן גודגדא העיד על המריש קורה הגזול שבנאו בבירה בנין שנותן את דמיו בלבד. ושנינו באותו ענין תנו רבנן שנו חכמים: גזל מריש ובנאו בבירה — בית שמאי אומרים: מקעקע שובר את כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו, ובית הלל אומרים: אין לו אלא דמי מריש בלבד, משום תקנת השבין, שתיקנו כן כדי להקל על העבריינים לחזור בהם בתשובה. ומשנתנו כדברי בית הלל.

13 ה שנינו עוד שהעיד ר' יוחנן בן גודגדא על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא גזולה, שהיא מכפרת. אמר עולא: מדבר תורה ההלכה היא: בין נודעה ובין לא נודעה — אינה מכפרת,

14 מאי טעמא מה טעם הדבר? — יאוש כדי בלבד לא קני קונה, שעצם יאושם של הבעלים אינו מקנה את גוף הגזילה לגזלן, וכיון שגזל את הבהמה מבעליה ולא עשה בה שינוי, נמצא שלא היתה הגזילה שייכת לו ואינו יכול להקריבה, ולהתכפר בה. ומה טעם אמרו שאם לא נודעה מכפרת? — שלא יהו כהנים עצבין, שהקריבו דבר שאינו ראוי למזבח.

15 אמרי ליה רבנן אמרו לו חכמים לעולא: כיצד אתה מפרש כך, והאנן והרי אנו "מפני תיקון המזבח" תנן שנינו? משמע שאין זה תיקון לכהנים אלא תיקון למזבח! אמר להם: כיון שהכהנים עצבין, נמצא מזבח בטל, שאין מקריבין די קרבנות.

16 זהו הסבר אחד, ואילו רב יהודה אמר: דבר תורה, בין נודעה הגזילה בין לא נודעה — החטאת הזו מכפרת, מאי טעמא מה טעם הדבר? — יאוש כדי בלבד קני קונה ונעשית הגזילה לאחר יאוש רכוש הגזלן, ויכול להקדישה, ונמצא שהקרבן היה קרבן ראוי, ומתכפר בה.

17 ומה טעם אמרו שאם נודעה הגזילה אינה מכפרת כדי שלא יאמרו האנשים מזבח אוכל גזילות ולכן כדי שלא להוציא שם רע על המזבח תיקנו תקנה זו.

18 ומעתה מבררים את השיטות בשלמא נניח לשיטת עולא שהחשש נובע מכך שהכהנים יהיו עצבים היינו דקתני זהו ששנה במשנה חטאת, שהכהנים אוכלים אותה ובסוף מתברר להם שאכלו דבר האסור ומתעצבים על כך. אלא לרב יהודה שלדעתו החשש הוא משום כבוד המזבח מאי איריא מה שייך דווקא חטאת אפילו עולה נמי גם כן יהיה בה אותו דין!

19 ומשיבים בלשון לא מיבעיא קאמר נצרכה אמר; לא מיבעיא נצרכה עולה שכליל היא, שוודאי יש בכך לעז למזבח, תיקנו שאינה קריבה, אלא אפילו חטאת נמי גם כן שחלב ודם בלבד הוא דסליק שעולה לגבי מזבח ואידך והשאר הכהנים אכלי ליה אוכלים אותו אפילו הכי כך גזור גזרו כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות.

20 ומבררים עוד: תנן שנינו במשנה על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים — שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח. בשלמא נניח לשיטת עולא הרי זה ניחא נוח שהתקנה היא שתהא החטאת שלא נודעה מכפרת אלא לשיטת רב יהודה הלא איפכא מיבעי ליה ההיפך היה צריך לו לומר , שהיה צריך לומר שהתקנה היא שחטאת שנודעה אינה מכפרת!

21 ומשיבים הכי נמי קאמר כך גם כן אמר, שכך צריך להבין את המשנה: אם לא נודעה — מכפרת, ואם נודעה — אינה מכפרת מפני תיקון המזבח.

22 מתיב מקשה רבא ממה ששנינו: גנב בהמה והקדיש אותה ואחר כך טבח אותה או מכר אותה — משלם תשלומי כפל כגנב ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה כדין טובח ומוכר מה שגנב מחבירו. ותני עלה ושנינו עליה: אם שחט את הבהמה הזו בחוץ, מחוץ למקדש — כי האי גוונא במקרה כגון זה ענוש כרת משום מקריב קדשים בחוץ ואי אמרת ואם אתה אומר שיאוש כדי בלבד לא קני קונה, אם כן כרת מאי עבידתיה מה מעשיו מה עניינו, הרי אין בכך חיוב כרת שהרי לא היתה לו כל יכולת להקדיש את הבהמה שאינה שלו!

23 אמר רב שיזבי: הכוונה היא שחייב כרת מדבריהם, מדברי סופרים. אחיכו עליה צחקו עליו השומעים; כרת מדבריהם מי איכא האם יש אמר להו להם רבא: גברא רבה אדם גדול אמר מילתא דבר לא תחוכו עלה אל תצחקו עליו, מדובר פה בכרת שעל ידי דבריהן של חכמים שגזרו שיחול על כך הקדש באתה באה לו שכן אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה העמידו חכמים את הבהמה ברשותו כדי שיתחייב עליה.

24 אמר רבא: אף שאני מסכים לדבריו של רב שיזבי, הא דבר זה וודאי קא מיבעיא לי מסופק לי; כי אוקמוה רבנן ברשותיה כאשר העמידוה חכמים את הבהמה ברשותו, האם משעת גניבה או משעת הקדישה העמידוה ברשותו? ומבררים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה, מאיזו שעה היא ברשותו — לגיזותיה צמרה וולדותיה, שאם הקנוה לו משעת הגניבה ואחר כך גדל צמרה וילדה — אין הגזלן צריך להחזיר את גיזותיה וולדותיה ואם רק לאחר מכן משעה שהקדישה — חייב להחזיר אם כן מאי מה הדין הדר חזר ואמר רבא שמצא פתרון לדבר: מסתברא מסתבר שהעמידו חכמים ברשותו את הבהמה משעת הקדישה. וטעמו של דבר — שלא יהא חוטא נשכר. שלולא כן נמצא שבגלל תקנת חכמים הוא מרויח את פירות הגזילה במשך הזמן

25 א משנה לא היה דין סיקריקון נוהג בארץ יהודה בזמן הרוגי מלחמה, כלומר, בזמן תוקף המלחמה. מהרוגי המלחמה ואילך יש בה דין סיקריקון. כיצד הוא דין זה? — מי שלקח קנה שדה מסיקריקון, מן הגוי שנטל את השדה מבעליו על ידי איומים ואחרי כן חזר אותו אדם ולקח אותו שדה עצמו מבעל הבית, בעל השדה הראשון — מקחו בטל, שיכול לומר בעל השדה כי לא התכוון באמת שתיקנה לו השדה. אבל אם קנה תחילה מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון — מקחו קיים.

26 וכיוצא בזה אם תחילה לקח מן האיש קרקע השייכת או המשועבדת לאשתו ואחרי כן חזר ולקח אותה קרקע מן האשה — מקחו בטל, שיכולה האשה לטעון שלא רצתה להסתכסך עם בעלה ולמחות ביד הקונה לאחר שכבר נמכר השדה אבל באמת לא הסכימה למכירה. ואולם אם קנה קודם מן האשה וחזר ולקח מן האיש — מקחו קיים. זו שיטת משנה ראשונה בסיקריקון.

27 ואילו בית דין של אחריהם אמרו: הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביע רבע ממחיר השדה. אימתי אמרו דבר זה — בזמן שאין בידן של הבעלים ליקח, אבל אם יש בידן ליקח — הן קודמין לכל אדם.

28 רבי הושיב לאחר זמן בית דין ונמנו הצביעו והגיעו להחלטה זו: שאם שהתה השדה בפני סיקריקון שנים עשר חדש ולא יצאה מידם — כל הקודם ליקח לקנות שדה זו זכה בה, בגוף השדה, אבל נותן לבעלים רביע מן המחיר

29 ב גמרא על דברי המשנה שלא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה תוהים: השתא עכשיו הרי בהרוגי המלחמה לא היה בה סיקריקון, שלא היו גוזלים, מהרוגי מלחמה ואילך, אחר המלחמה, יש בה סיקריקון!

30 אמר רב יהודה: הכוונה היא שלא דנו בה בזמן הרוגי המלחמה דין סיקריקון קאמר אמר, והיו מאשרים את הקנין שקנה אדם מן הסיקריקון. וטעמו של דבר הוא על פי מה שאמר ר' אסי: שלש גזירות גזרו הגויים בזמן המלחמה שבה נחרב הבית. גזרתא קמייתא גזירה ראשונה היתה: כל מי שלא קטיל הורג מן היהודים — ליקטלוהו יהרגו אותו. גזירה מציעתא אמצעית, שניה היתה: כל מי דקטיל שהורג יהודי — לייתי ארבע זוזי שיתן ארבעה זוז כקנס. גזירה בתרייתא אחרונה היתה: כל מי דקטיל שהורג יהודי — ליקטלוהו יהרגו אותו. הלכך לכן בזמן הגזירות קמייתא ומציעתא הראשונה והאמצעית, כיון דקטלי שהגויים היו הורגים — אגב אונסיה אונסו של מוות שיש בדבר גמר ומקני היה בעל השדה גומר בלבו ומקנה קנין גמור למי שלקח ממנו ונעשה השדה קנוי לסיקריקון לגמרי, וזהו בהרוגי מלחמה בזמן הגזירה.

31 בתרייתא האחרונה, מהרוגי מלחמה ואילך, אמרי אומרים הנגזלים לעצמם האידנא לישקול עכשיו שיקח את השדה, למחר תבענא ליה בדינא אתבע אותו בדין, שאף שהיתה יד הגוי תקיפה בשעתו והכריח את הבעלים לתת לו את שדהו, מכל מקום אנו אומרים שלא גמרו בליבם להקנות לו מפני שבעל השדה סבור שיוכל אחר כך להוציא את הדבר מידיו במשפט

32 ג כיון שהוזכר ענין מלחמת החורבן באים לדבר על פרטים שונים שהיו בה. אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב מהו שנאמר "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" משלי כח יד — אקמצא על קמצא ובר קמצא חרוב נחרבה ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא על תרנגול ותרנגולת נחרבה המקום ששמו הר המלך, אשקא דריספק חרוב על יתד של מרכבה חרבה העיר ביתר.

33 ומפרש: אקמצא על קמצא ובר קמצא חרוב נחרבה ירושלים, וכך היה מעשה: דההוא גברא דרחמיה אדם אחד שאוהבו היה נקרא קמצא, ובעל דבביה ושונאו היה נקרא בר קמצא. עבד סעודתא עשה סעודה, משתה גדול, אמר ליה לשמעיה לו לשמשו: זיל אייתי לך הבא לי את קמצא אוהבו. אזל אייתי ליה הלך והביא לו בטעות את בר קמצא שונאו.

34 אתא אשכחיה דהוה יתיב בא בעל הבית מצא אותו, את בר קמצא, שהוא יושב בסעודה. אמר ליה לו לבר קמצא: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הרי אדם זה, כלומר, אתה, שונא של אותו אדם, שלי הוא, ואם כן מאי בעית הכא מה אתה רוצה כאן? קום פוק צא! אמר ליה לו בר קמצא: הואיל ואתאי וכבר באתי, שבקן ויהיבנא הנח לי ואתן לך דמי כל מה דאכילנא ושתינא שאני אוכל ושותה, ואל תביישני בזה שאתה מגרש אותי מן הסעודה