ביאור שטיינזלץ על גיטין מ״ב

1 במשנתנו מדובר בעבד של שני שותפין, ובמקרה כזה לדברי הכל, גם לדעת חכמים, כל אחד מהם יכול לשחרר את כל חלקו בעבד, ונמצא העבד משוחרר חציו.

2 א ועוד בדבר המחלוקת במשחרר חצי עבדו, אמר רבה: מחלוקת רבי וחכמים אם קנה העבד חציו — דווקא בששיחרר האדון את חציו והניח את חציו השני, אבל אם שיחרר את חציו ומכר את חציו השני, או נתן במתנה את חציו השני, כיון דקנפיק מיניה כוליה שהעבד יוצא ממנו כולו — דברי הכל קנה העבד את חציו עצמו.

3 אמר ליה לו אביי: ובמקרה שיוצא ממנו כולו לא פליגי נחלקו? והתני חדא והרי שנויה ברייתא אחת: הכותב נכסיו לשני עבדיו — קנו את הנכסים ומשחררין זה את זה, שלכל אחד יש בעלות בחציו של חבירו. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת, האומר: "כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי" — אף עצמם לא קנו, וכל שכן את הנכסים.

4 מאי לאו האם לא זה ההסבר לסתירה בין הברייתות הללו: הא זו, הברייתא הראשונה — כשיטת רבי, שיש שיחרור לחצי עבד, והא וזו, הברייתא השניה — כדעת רבנן חכמים, שאף שכל אחד מהם יצא לגמרי מרשותו של האדון, הואיל ולא נשתחררו לגמרי לא קנו?

5 ודוחים: לא, אידי ואידי רבנן זו וזו כשיטת חכמים, אלא הא זו, בברייתא הראשונה מדובר שאמר כולו, שלכל אחד מהם הוא נותן את כל נכסיו. וכיון שנתן לשניהם — שניהם קונים, ומשחררים זה את זה, ומחלקים ביניהם את הנכסים. הא זו, בברייתא השניה מדובר שאמר חצי חצי, שלכל אחד מהם נתן רק מחצית נכסיו, ולא הקנה לאף אחד מהם קנין גמור.

6 ומקשים: והא מדקתני סיפא והרי ממה ששנה בסופה של הברייתא השניה: ואם אמר חצי חצי — לא קנו, מכלל הדברים אתה למד דרישא שבראשה מדובר שאמר כולו! ומשיבים: אין להבין שיש כאן דין נוסף בברייתא אלא פרושי קא מפרש מפרש את דברי הברייתא הקודמים: אף עצמן לא קנו, כיצד? כגון שאמר חצי חצי.

7 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר, דאי סלקא דעתך רישא שאם עולה על דעתך שבראשה של הברייתא מדובר שאמר כולו, אם כן, סופה מיותר, שכן השתא עכשיו, הרי אם אמר כולו לא קנו, אמר חצי חצי מיבעיא נצרכה לומר?

8 ומשיבים: אי אם משום הא זה לא איריא שייך ואין מכאן הוכחה, שכן אפשר לומר שתנא סיפא לגלויי רישא שנה את סופה כדי לגלות את משמעות ראשה, שלא תאמר: רישא ראשה עוסק במקרה שאמר חצי חצי, אבל אם אמר כולו קנו, על כן תנא סיפא שנה בסופה שאמר חצי חצי, ומכלל הדברים נלמד דרישא שבראשה מדובר שאמר כולו ואפילו הכי כך לא קנו.

9 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור, לא קשיא אין זה קשה ואפשר ליישב את הסתירה בין הברייתות בדרך אחרת: כאן, בברייתא השניה שלא קנו, מדובר בשטר אחד, שכן אין אפשרות לשחרר שני עבדים בשטר אחד, כאן בברייתא הראשונה שקנו, מדובר בשני שטרות.

10 ושואלים: אם בברייתא השניה מדובר שהקנה לשניהם את נכסיו בשטר אחד, מאי איריא מה שייך, מדוע היה צריך לומר שכשאמר חצי חצי לא קנו? אפילו אמר כולו נמי גם כן לא קנו, וכפי ששנינו במפורש בתחילת הברייתא, ומשיבים: הכי נמי קאמר כך גם כן אמר, כלומר, זוהי כוונת הדברים: אף עצמן לא קנו, במה דברים אמורים שלא קנו? כשנתן להם בשטר אחד, אבל בשני שטרות — קנו, ואם אמר חצי חצי — אף בשני שטרות נמי גם כן לא קנו.

11 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור באופן זה ליישב את הסתירה בין הברייתות: לא קשיא אין זה קשה, כאן, בברייתא הראשונה, שקנו, מדובר שנתן להם בבת אחת, כאן בברייתא השניה, שלא קנו, מדובר שנתן להם בזה אחר זה.

12 ושואלים: אם נתן בזה אחר זה, בשלמא בתרא לא קני נניח שהאחרון אינו קונה, דהא קני ליה קמא שהרי כבר קנה אותו הראשון, אלא קמא ליקני נפשיה ולקנייה לחבריה הראשון שיקנה את עצמו ושיקנה גם את חבירו! אלא, מחוורתא כדשנינן מעיקרא מחוור, ברור, כפי שתירצנו מתחילה, ובכל אופן מדובר שנתן להם בבת אחת.

13 רב אשי אמר: כך יש ליישב את הסתירה בין שתי הברייתות, שאני התם שונה שם בברייתא השניה, דקא קרי להו שהוא קורא להם "עבדיי", משמע שאין כאן שיחרור. אמר ליה לו רפרם לרב אשי: ודלמא ושמא מה שאומר "עבדיי" כוונתו אלה שהיו כבר עבדיי בעבר!

14 וראיה לדבר: מי האם לא תנן שנינו במשנה בדומה לכך: הכותב כל נכסיו לעבדו — יצא לחירות, ואם שייר קרקע כל שהוא — לא יצא לחירות. ר' שמעון אומר: לעולם העבד הוא בן חורין, עד שיאמר בנוסח כזה: "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא רבבה שבהן".

15 ונדייק מן הדברים: טעמא הטעם, דווקא שאמר: "חוץ מאחד מרבוא שבהן", שאפשר שרומז בכך לעבד עצמו שהוא הדבר שלא נתן לו, הא הרי אם לא אמר הכי כך — קני קונה העבד. ואילו להסברך אמאי מדוע קונה? והא והרי "עבד" קא קרי ליה הוא קורא לו! אלא בהכרח יש לפרש שמה שקורא לו "עבדי" כוונתו שהיה כבר בעבר עבדו, הכא נמי כאן גם כן כשאמר "עבדיי" כוונתו: אלה שהיו כבר עבדיי, ואי אפשר ליישב כרב אשי את הסתירה בין שתי הברייתות.

16 ב מי שהיה חציו עבד וחציו בן חורין ונגחו שור והזיקו, אם נגחו ביום שבו עבודתו היא של רבו — הרי תשלום הנזק שייך לרבו, ואם היה זה יום של עצמו — לעצמו. ומקשים: אלא מעתה, לפי עיקרון זה של חלוקה, ביום של רבו ישא שפחה, ואילו ביום של עצמו ישא בת חורין! ומשיבים: איסורא לא קאמרינן לגבי איסור אין אנו אומרים שהעבד מתחלק כך.

17 תא שמע בוא ושמע: המית השור מי שחציו עבד וחציו בן חורין — נותן בעל השור חצי קנס תשלום לבעלי עבד שנהרג לרבו אדוניו

18 וחצי כופר דמי ההרוג כשהוא בן חורין יתן ליורשיו של המשוחרר למחצה. ולשיטה זו יש לשאול: אמאי מדוע כך הוא דרך התשלום? הכי נמי לימא כך גם כן נאמר: אם הרגו השור ביום של רבו — יתן לרבו, יום של עצמו — יתן לעצמו, או ליורשיו! ומשיבים: שאני הכא דקא כליא קרנא שונה כאן שכלתה הקרן, שהרי מת העבד, ומשום כך מגיע חצי לרבו, גם אם נגחו השור ביום של העבד, שהרי סוף סוף חציו שייך לו.

19 ושואלים: ואלא היכי דמי דלא קא כליא קרנא איך הוא בדיוק מקרה זה שבו אין הקרן כלה שבו נקבע הזכאי בתשלומים לפי היום שבו הזיק השור את העבד? ומסבירים: כגון שהכהו השור על ידו וצמתה נעשתה משותקת ידו ואולם סופה לחזור ולהתרפא.

20 ומקשים: הניחא זה נוח לשיטת אביי, שאמר: אדם שחובל בחבירו באופן כזה שגורם לו שיתוק זמני — נותן לו שבת גדולה, כלומר, את ה"נזק" — מה שפוחת מחירו כעת בגלל השיתוק, וגם שבת קטנה על שבטל מכל מלאכה ומפסיד אף שכר עבודה שהיה יכול לעשות בהיותו משותק — שפיר יפה, שגם מי שהזיק שורו — משלם נזק, שבת גדולה.

21 אלא לשיטת רבא, שאמר: אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום, ולא את השבת של פחת מחירו "נזק", משום שסופו להתרפא ולשוב לכפי שהיה, הלוא האי זה שהזיק — שור הוא, ושור, כלומר, בעליו, אינו משלם אלא נזק, ואינו משלם שבת כלל, ואיך מסביר רבא את הדברים?

22 ומשיבים: אי בעית אימא אם תרצה אמור שמדובר כאן כשהכהו אדם ולא שור. ואי בעית אימא ואם תרצה אמור: דבר זה מימרא מאמר של אמוראים היא, ומימרא ומאמר זה לרבא לא סבירא ליה מסתבר לו, אינו מקבלה.

23 א איבעיא להו נשאלה להם שאלה זו ללומדים: עבד שמבחינה ממונית יצא מרשות אדוניו, אבל עדיין הוא מעוכב גט שחרור, שלא ניתן לו עדיין שטר השיחרור שלו, האם יש לו, לאדוניו, קנס כדין כל עבד שהומת על ידי שור, או אין לו קנס?

24 והצדדים שבשאלה הזו: "כסף שלשים שקלים יתן לאדניו" שמות כא, לב אמר רחמנא אמרה התורה, והאי לאו וזה לא "אדון" הוא, שהרי העבד בפועל משוחרר. או דלמא שמא כיון שמחוסר גט שטר שחרור — עדיין "אדון" קרינא ביה קוראים אנו בו?

25 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין — נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. מאי לאו האם לא שברייתא זו היא כשיטת משנה אחרונה, לאחר שהודו בית הלל לבית שמאי שלכל הדעות אין העבד הזה עובד עוד בשביל אדוניו, אף שלא קיבל עדיין את שטר השיחרור, ובכל זאת נאמר שאדוניו מקבל חצי קנס?

26 ודוחים: לא, שיטת הברייתא היא כשיטת משנה ראשונה של בית הלל, שעובד את עצמו יום אחד ואת אדוניו יום אחד, ולפי שיטה זו הוא אינו עומד לשיחרור כלל, ואין מכאן איפוא פתרון לשאלה שנשאלה.

27 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה ממה ששנינו: הפיל את שינו של עבדו, ואחר כך סימא את עינו — יוצא העבד לחירות בגלל שינו כמפורש בכתוב "לחופשי ישלחנו תחת שינו" שמות כא, כז, ונותן לו האדון דמי עינו כאילו היה בן חורין. ואי אמרת ואם אומר אתה שעבד שעדיין לא קיבל שטר שיחרור יש לו קנס וקנס לרבו, יש לתהות: השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה עכשיו, הרי, אם חובלים בו אחרים הם נותנים לו את הקנס לרבו, חבל ביה רביה גופיה, יהיב ליה לדידיה אם חובל בו אדוניו עצמו, יתן לו לעצמו דמי עינו?

28 ומשיבים: דלמא שמא ברייתא זו סבורה כמאן דאמר כשיטת מי שאומר שבמקרה של שיחרור עבד בגלל הפלת שן אינו צריך שטר שיחרור, אלא משתחרר מיד עם הפגיעה בו. דתניא שכן שנינו בברייתא: בכולן, בכל עשרים וארבעה ראשי איברים שהגדירו חכמים שעבד יוצא בהם לחופשי אם חבל בו רבו באחד מהם, עבד יוצא בהם לחירות, וצריך גט שטר שחרור מרבו, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' מאיר אומר: אינו צריך שטר שיחרור. ר' אלעזר אומר: צריך. ר' טרפון אומר: אינו צריך. ר' עקיבא אומר: צריך.

29 המכריעין לפני חכמים, כלומר, אותם חכמים שהיו בודקים ומנסים להכריע בשיטות ולתווך ביניהן אומרים כך: נראים דברי ר' טרפון שאינו צריך שטר שיחרור — בשן ועין, הואיל ותורה זכתה לו במפורש את שיחרורו שמות כא, כו-כז, ונראים דברי ר' עקיבא שצריך לכתוב לו שטר שיחרור — בשאר אברים, הואיל וקנס חכמים הוא.

30 על הלשון תוהים: קנס חכמים?! הא קראי קא דרשינן הרי מקראות אנו דורשים ללמוד שהעבד משתחרר לא רק בחבלת שן ועין אלא גם בחבלה באיברים אלה! אלא אימא אמור כך: הואיל ומדרש חכמים הוא, ולא נכתב כן במפורש בתורה.

31 ב ועוד בענין מעוכב גט שיחרור איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: מעוכב גט שטר שחרור שהיה עבדו של כהן, האם אוכל בתרומה או אינו אוכל? והצדדים בשאלה: "קנין כספו הוא יאכל בו" ויקרא כב, יא אמר רחמנא אמרה התורה, והאי וזה לאו לא קנין כספו הוא, או דלמא שמא כיון שמחוסר עדיין גט שחרור, "קנין כספו" קרינא ביה קוראים אנו בו?

32 ומשיבים: תא שמע בוא ושמע, פתרון לשאלה ממה שאמר רב משרשיא: כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה שילדו שתיהן ילדים, ונתערבו הילדים ולא ברור מיהו כל אחד מהם — הרי אלו, שני הילדים, אוכלין בתרומה, וחולקין מקבלים יחד חלק אחד של תרומה על הגורן, שהרי אחד מהם הוא כהן ומגיע לו בשביל עצמו, והשני הוא עבד והוא אוכל מכוח האדון. וכאשר הגדילו התערובות — משחררין זה את זה ונמצא העבד שביניהם נעשה בן חורין. משמע שאף שילד זה שהיה בן שפחה עומד לשיחרור, בכל זאת, כיון שהוא מעוכב עדיין שטר שיחרור — הריהו אוכל בתרומה!

33 ודוחים: הכי השתא כיצד אתה משווה! התם שם אם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו על אחד מהם שעבד הוא, אם כן, "קנין כספו" קרינא ביה קוראים אנו בו לכל ענין, ומה שצריכים לשחרר זה את זה הוא רק מחמת חוסר ידיעתנו, שאין בידינו דרכים לגלות מיהו בן השפחה. אבל הכא לאו כאן לא קנין כספו הוא כלל, כיון ששיחררו, אף שעדיין לא נתן לו שטר — שמא אינו נחשב כבר כקנין כספו, ולא נפתרה איפוא השאלה.

34 ג ועוד בענין הזכות בקנס של עבד: איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: עבד שמכרו רבו לאדם אחר רק לענין קנס, כלומר, שאם יהרג על ידי שור — שהקנס יהיה שייך לקונהו אבל לשאר הדברים לא מכרו, האם הוא מכור או אינו מכור? כלומר, האם חלה מכירה זו.

35 ומסבירים: תיבעי תישאל השאלה לדעת ר' מאיר, תיבעי לרבנן תישאל לדעת חכמים. תיבעי תישאל לדעת ר' מאיר; עד כאן לא שמענו כי קאמר אומר ר' מאיר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אלא כגון המוכר פירות דקל דעבידי דאתו שעשויים שיבואו, שדרך הטבע הוא שהם צומחים, ולכן יכול למכור דבר עתידי, אף על פי שאינו מצוי כעת, אבל הכא מי יימר דמינגח כאן מי יאמר שהעבד כלל יינגח? ואם תמצא תרצה לומר דמינגח שיינגח, ממאי דמשלם מניין יודע אתה שישלם בעל השור שנגחו את הקנס?