ביאור שטיינזלץ על גיטין ו׳

1 אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגילתא קול הקולמוס וקול המגילה שנשמע כשכותב הסופר את הגט לשם אותה אשה — דיו.

2 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב אשי: המביא גט ממדינת הים, אפילו הוא נמצא בבית כשנכתב הגט וסופר בעלייה, או הוא בעלייה וסופר בבית, אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו — כשר הגט, ויכול להעיד עליו שנכתב כראוי.

3 ויש לברר: אם הוא בבית וסופר בעלייה, הא לא קא חזי ליה הרי אינו רואה אותו כלל! אלא לאו האם לא מדובר כאן כגון דשמע קן קולמוסא וקן מגילתא שהוא שומע קול הקולמוס וקול המגילה.

4 אמר מר החכם באותה הברייתא: אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו — כשר. ויש לשאול: מאן מי הוא זה הנכנס ויוצא? אילימא אם תאמר שמדובר כאן בשליח שצריך אחר כך להעיד על הגט, השתא עכשיו, הרי שנינו כבר שאם הוא בבית וסופר בעלייה, דלא חזי ליה שאינו רואה אותו כלל — אמרת אומר אתה שכשר הוא, אם כן נכנס ויוצא באותו מקום עצמו בו נכתב הגט מיבעיא נצרכה לומר שכשר? אלא תפרש שמדובר כאן בסופר עצמו שנכנס ויוצא כל היום ואינו כותב את הגט ברציפות, ואולם דבר זה הוא פשיטא פשוט, מובן מאליו, וכי משום שנכנס ויוצא נפסליניה נפסול אותו?

5 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה דנפק שיצא הסופר לשוקא ואתא לשוק ובא, שב לביתו לכתוב גט, מהו דתימא שתאמר אולי נחשוש שמא באותה יציאה איניש אחרינא אשכחיה אדם אחר מצאו ואמר ליה לו לכתוב לו גט עבורו, והוא יושב עכשיו וכותב גט לשמה של אשה אחרת, על כן קא משמע לן השמיע לנו התנא שבכל זאת כשר הגט, ואין חוששים לכך.

6 א איתמר נאמר שנחלקו בבעיה הבאה: בבל מה דינה? רב אמר: דינה כארץ ישראל לענין גיטין, ושמואל אמר: כחוצה לארץ.

7 ומציעים: לימא בהא קא מיפלגי האם לומר כי בזה הם חלוקים, דמר שחכם זה, רב סבר סבור שהטעם לתקנת אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא לפי שאין בקיאין לשמה, והני גמירי ואלה, בני בבל, למודים ובקיאים, ומר וחכם זה, שמואל סבר סבור: לפי שאין עדים מצויין לקיימו, והני נמי ואלה, בני בבל, גם כן לא שכיחי מצויים בבבל.

8 ודוחים: ותסברא וכי יכול אתה לסבור כן? הא הרי סיכמנו כבר כי גם רבה הסבור שחוששים לענין לשמה אית ליה יש לו, מקבל גם הוא את שיטת רבא שצריכים עדים לקיימו. ולכן, אף שבקיאים לשמה בבבל, כיון שאין עדים מצויים שם, צריך להיות דינה כחוצה לארץ!

9 אלא, יש לומר דכולי עלמא שלדעת הכל בעינן צריכים אנו עדים לקיימו, ובזה הם חלוקים, רב סבר סבור: כיון דאיכא מתיבתא שיש ישיבות מרכזיות שאנשים באים אליהן, לכך מישכח שכיחי מצויים עדים לקיים את הגט, ושמואל סבר סבור: מתיבתא בגירסייהו טרידי לומדי הישיבות בלימודם הם טרודים ואין הבאים אליהן עשויים לשמש כעדי קיום.

10 איתמר נמי נאמר גם כן, שאמר ר' אבא אמר רב הונא: עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין, מכי אתא מהזמן אשר בו בא רב לבבל.

11 מתיב מקשה על כך ר' ירמיה ממה ששנינו במשנתנו, ר' יהודה אומר: מרקם לצד מזרח הרי זה מדינת הים, ורקם עצמה — כמזרח, מאשקלון לדרום, ואשקלון עצמה — כדרום, מעכו לצפון, ועכו עצמה — כצפון. והא והרי בבל לצפונה של ארץ ישראל קיימא היא עומדת, דכתיב שנאמר בנבואה על החורבן שיבוא על ידי בבל: "ויאמר ה' אלי מצפון תפתח הרעה" ירמיה א, יד,

12 ותנן ואף שנינו, ר' מאיר אומר: עכו — כארץ ישראל לגיטין, ומכל מקום, אפילו ר' מאיר לא קאמר אומר אלא בעכו דמקרבא שהיא קרובה לארץ ישראל, אבל בבל דמרחקא שהיא רחוקה לא! ומוסיפים: הוא, ר' ירמיה, היה מותיב לה מקשה אותה, את הקושיה הזו, והוא עצמו היה מפרק לה מתרץ אותה, שהגבלה זו של תחומי ארץ ישראל נאמרה לבר חוץ מבבל.

13 ומבררים: עד היכן היא בבל? מהו תחומה של בבל לענין זה? אמר רב פפא: כמחלוקת שיש במסכת קדושין ביחס לגבולותיה של בבל לענין יוחסין, מי נחשבים כיהודי בבל העיקריים שהם מיוחסים, כך מחלוקת לענין גיטין. ורב יוסף אמר: המחלוקת שנאמרה שם היא רק לענין יוחסין, אבל לענין גיטין — דברי הכל תחומה של בבל הוא עד ארבא תניינא דגישרא הקשת השניה של הגשר שעל נהר הפרת.

14 מסופר: רב חסדא היה מצריך את מביאי הגיטין לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" אפילו כשהיו מביאים גט מאקטיספון לבי ארדשיר, אבל גיטין שהיו מביאים מבי ארדשיר לאקטיספון לא היה מצריך. ושואלים: לימא קסבר האם לומר שהוא סבור שהטעם לתקנת "בפני נכתב ובפני נחתם" לפי שאין בקיאין לשמה, והני ואלה בארדשיר גמירי למודים הם בדבר?

15 ותוהים: ותסברא וכי יכול אתה לסבור כן? והא והרי גם רבה אית ליה יש לו, מקבל את שיטת רבא שיש צורך בקיום! אלא כך צריך לומר: דכולי עלמא שלדעת הכל בעינן צריכים אנו שיהיו עדים מצויים לקיימו, והני ואלה בני ארדשיר כיון דאזלי לשוקא להתם שהם הולכים לשוק לשם, לאקטיספון, הנך ידעי בחתימות ידא דהני אלה, בני אקטיספון יודעים בחתימות ידם של אלה, בני ארדשיר, שהיו באים לשם לצורך עסקיהם ולכן הכירו את חתימותיהם,

16 והני בדהנך לא ידעי ואלה, בני ארדשיר, בחתימותיהם של אלה, בני אקטיספון, אינם יודעים, מאי טעמא מה טעם הדבר? — בשוקייהו טרידי בשוקם הם טרודים לקנות ולמכור את סחורתם, ואינם מכירים בשטרותיהם של בני אקטיספון.

17 מסופר, כי רבה בר אבוה היה מצריך להעיד אפילו כשמביאים גט מערסא לערסא מצד אחד של רשות הרבים לצידה השני. רב ששת היה מצריך משכונה קבוצת בתים אחת לשכונה אחרת אפילו בצד אחד של רשות הרבים, ורבא היה מצריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" אפילו באותה שכונה.

18 ושואלים: והא והרי רבא הוא שאמר שהטעם שצריך להעיד הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ואיך אפשר לומר שבאותה שכונה אין עדים מצויים לקיימו? ומשיבים: דבר זה קבע רבא רק במקומו, בעירו מחוזא, כי שאני שונים בני מחוזא, דניידי שהם נודדים תמיד ואינם קבועים במקומם, ולכן ייתכן שהעדים שהיו שם בזמנם כבר הלכו להם למקום אחר.

19 ב רב חנין מישתעי היה מספר: רב כהנא אייתי גיטא הביא גט, ולא ידענא ואין אני יודע אי אם הביא אותו מסורא לנהרדעא, אי אם מנהרדעא לסורא. אתא לקמיה בא לפני רב, אמר ליה לו בשאלה: צריכנא למימר האם צריך אני לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", או לא צריכנא איני צריך? אמר ליה לו: לא צריכת אין אתה צריך,

20 ואי עבדת ואולם אם אתה עושה כן — אהנית אתה מועיל. ומסבירים: מאי מה פירושם של מילים אלו "אי עבדת, אהנית" אם אתה עושה, אתה מועיל? — דאי אתי שאם יבוא בעל ומערער, לא משגחינן ביה אין אנו משגיחים בו ובדבריו.

21 כדתניא כפי ששנינו בברייתא: מעשה באדם אחד שהביא גט לפני ר' ישמעאל, אמר לו בשאלה: האם צריך אני לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", או איני צריך? אמר לו: בני, מהיכן אתה? אמר לו: רבי, מכפר סיסאי אני. אמר לו: צריך אתה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", כדי שלא תיזקק האשה לעדים אם יערער הבעל.

22 לאחר שיצא אותו אדם, נכנס לפניו ר' אלעאי, אמר לו: רבי, מדוע אמרת לו כן? והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל, וקרובה לציפורי, שהיתה מעיקר ארץ ישראל עוד יותר מעכו! ומעירים עוד: ותנן וכן שנינו במשנה, שר' מאיר אומר: עכו — כארץ ישראל לגיטין, ואפילו רבנן לא פליגי עליה חכמים אינם חלוקים עליו על ר' מאיר — אלא בעכו דמרחקא שהיא רחוקה, אבל בדבר הצורך לומר "בפני נכתב ובפני נכתב" בגט הבא מכפר סיסאי דמקרבא שהיא קרובה לארץ ישראל — לא נחלקו עליו ואף לדעתם אין צריך לומר!

23 אמר לו ר' ישמעאל: שתוק, בני, שתוק, הואיל ויצא הדבר בהיתר — יצא. ומכאן ראיה שיש תועלת לאמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" כדי שייעשה הדבר בהיתר גמור, ולא יהיה מקום לערער יותר.

24 ושואלים: לשם מה היה צריך ר' ישמעאל להסביר לר' אלעאי? הא איהו נמי הרי הוא, ר' ישמעאל, גם כן מתחילה את טעמו של דבר: "שלא תיזקק לעדים" קאמר ליה אמר לו! ומשיבים: לא סיימוה גמרו, לא מסרו הנוכחים את סוף דברי ר' ישמעאל קמיה לפני ר' אלעאי, ולכן לא ידע מה טעם אמר ר' ישמעאל כך, ולכן תמה עליו.

25 א מסופר: שלח ליה לו ר' אביתר מארץ ישראל מכתב לרב חסדא, ובו כתב לו כך: גיטין הבאים משם, מבבל, לכאן, לארץ ישראל — אין צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ושואלים: לימא קסבר האם לומר שסבור הוא שהטעם שצריך אמירת "בפני נכתב" וכו' הוא לפי שאין בקיאין לשמה, והני גמירי ואלה, בני בבל, למודים ובקיאים בדבר ולכן אינם צריכים לומר?

26 ומקשים: ותסברא וכי יכול אתה לסבור כן? והא והרי רבה אית ליה יש לו, מקבל את שיטת רבא שיש צורך באמירה זו משום קיום הגט?! אלא, יש לומר דכולי עלמא שלדעת הכל בעינן צריכים אנו אמירת "בפני נכתב" וכו' משום הטעם שאין עדים מצויים לקיימו, ואולם יש טעם בענין זה; כיון דאיכא שיש רבים דסלקי ונחתי שעולים לארץ ישראל ויורדים ממנה לבבל — מישכח שכיחי מצויים עדים ואין לחשוש עוד.

27 אמר רב יוסף: מאן לימא לן מי יאמר לנו שר' אביתר בר סמכא ראוי לסמוך עליו הוא? ועוד יש טעם לפקפק בדבריו: הא איהו הרי הוא עצמו ששלח ליה לו לרב יהודה גם כן במכתב: בני אדם העולין משם, מבבל, לכאן, לארץ ישראל — הן קיימו בעצמן את הפסוק "ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו" יואל ד, ג, כלומר, שאנשים אלה מפקירים את בני משפחתם. וכתב ליה לו את המילים הללו בלא שירטוט,

28 ואמר ר' יצחק לגבי כתיבה של פסוק מן התורה: שתים שתי מילים כותבין בלא שירטוט, שלש מילים אין כותבין בלא שירטוט, אלא צריך לשרטט שורות לפני הכתיבה כפי שמשרטטים בספר תורה, במתניתא תנא ובברייתא שנה: שלש כותבין, ארבע אין כותבין, ואילו ר' אביתר כתב יותר מכך בלי שירטוט, ואם כן, משמע שאינו אדם שאפשר לסמוך עליו להלכה!

29 אמר ליה לו אביי: אטו וכי כל מי שלא ידע יודע הא הלכה זו של ר' יצחק, לאו גברא רבה לא אדם גדול הוא? ומה ההוכחה מכאן? בשלמא מילתא דתליא בסברא נניח דבר שתלוי בסברה שמתברר שאינו יודע — לחיי בסדר, אפשר לומר שאם אינו יודע דבר כזה אינו אדם גדול הראוי לסמוך עליו, ואולם הא זו — גמרא מסורת היא, וגמרא ומסורת זו לא שמיע ליה שמע אותה.

30 ועוד ראיה שראוי לסמוך עליו, הא הרי ר' אביתר הוא זה דאסכים מריה שהסכים אדוניו, הקדוש ברוך הוא, על ידיה ידו. דכתיב שכן נאמר במעשה פילגש בגבעה: "ותזנה עליו פילגשו" שופטים יט, ב, ודנו חכמים מה היה אותו מעשה שבגללו כעס עליה עד שברחה ממנו; ר' אביתר אמר: זבוב מצא לה בתבשיל שבישלה עבורו. ר' יונתן אמר: נימא שערה מצא לה.

31 ואשכחיה ומצא אותו ר' אביתר לאליהו הנביא, אמר ליה לו: מאי קא עביד מה עושה הקדוש ברוך הוא? אמר ליה לו: עסיק עוסק כעת בענין פילגש בגבעה. ושאלו ר' אביתר: ומאי קאמר ומה הוא אומר? אמר ליה לו אליהו, כך אומר הקדוש ברוך הוא: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר.

32 אמר ליה לו ר' אביתר: חס ושלום, ומי איכא ספיקא קמי שמיא וכי יש ספק לפני השמים? האם הקדוש ברוך הוא אינו יודע מה אירע שמזכיר הוא את שתי הדעות החולקות? אמר ליה לו אליהו: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, ושני הדברים אכן אירעו. וכך היה: זבוב מצא בקערה ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד.

33 אמר רב יהודה בהסבר הדבר, כך היה מעשה: זבוב מצא בקערה שבישלה לו, ונימא באותו מקום במקום ערווה. כשמצא זבוב — ענין של מאיסותא מיאוס הוא ומשום כך לא הקפיד עליה, ונימא — סכנתא סכנה יש בה שמא ייפצע בה ומשום כך הקפיד עליה. איכא דאמרי יש שאומרים: אידי ואידי זה וזה היו בקערה, אלא זבוב — אונסא אונס הוא, שהזבוב מתעופף ונופל לתוך הקערה, ונימא שנמצאת בקערה — פשיעותא פשיעה רשלנות היא.

34 ובאותו ענין אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו בני משפחתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, ובסופו של דבר הפילה, כלומר, גרמה שנפלו על ידה כמה רבבות מישראל במלחמה שבעקבות אותו מעשה ראה שופטים כ.

35 אמר רב יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלש עבירות: גילוי עריות, שמפני שאשתו מפחדת ממנו פעמים שאינה טובלת לנידתה והיא אומרת לו שטבלה, וכן שפיכות דמים, שבורחת מפניו ועשויה להיהרג, וחילול שבת, שמבשלת עבורו בשבת מפני שמפחדת שמא יקפיד עליה כשלא בישלה.

36 אמר רבה בר בר חנה: הא דאמרי רבנן זה שאמרו חכמים: שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתם? ערבתם? הדליקו עכשיו את הנר! צריך