ביאור שטיינזלץ על גיטין ע״ה

1 מכלל הדברים אתה למד דבעלמא שסתם, בדרך כלל נתינה בעל כרחיה כורחו לא הויא אינה נתינה, שאם לא כן לא היה צריך הלל להתקין תקנה זו.

2 מתקיף לה מקשה על כך רב פפא, ואיתימא ויש אומרים שהקשה זאת רב שימי בר אשי: ודלמא ושמא כי אצטריך ליה לתקוני כאשר הוצרך לו להלל לתקן שיש תוקף לנתינה בעל כרחו, היה זה דווקא כשנותן את הכסף שלא בפניו, אבל כשנותן בפניו — בין מדעתו בין בעל כרחו הויא הריהי נחשבת נתינה, ואם כן אין ללמוד מכאן לענין גט כלל, שהרי נותנת לו עצמו את הכסף!

3 ואיכא דאמרי ויש שאומרים זאת באופן הפוך, אמר רבא: מתקנתו של הלל אפשר להסיק כי האומר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", ונתנה לו — בין מדעתו ובין בעל כרחו הויא הריהי נחשבת נתינה, וכי איצטריך ליה וכאשר הוצרך לו להלל לתקוני לתקן תקנה מיוחדת — הרי זה לנתינה שלא בפניו, שהרי הקונה מתחבא מפני המוכר, אבל כאשר נותן המוכר בפניו — בין מדעתו בין בעל כרחו הויא הריהי נתינה.

4 מתקיף לה מקשה על כך רב פפא, ואיתימא ויש אומרים רב שימי בר אשי: ודלמא ושמא יש לפרש כך: אפילו בפניו נמי גם כן דווקא נתינה מדעתו — אין כן, הריהי נתינה, אבל נתינה על כרחו לא נחשבת נתינה, והלל מאי דאיצטריך ליה תקין מה שהוצרך לו תיקן דווקא במקרה המסויים של נתינה שלא בפניו, ואין ללמוד מכאן דין כללי לגבי נתינה אחרת בעל כורחו.

5 א אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו — הלכה כמותו, אף שדעתו מובאת כדעת יחיד, חוץ משלושה מקרים: בדין ערב שאם התנה המלווה שיוכל לפרוע את חובו ממי שירצה — יוכל להיפרע מנכסי הערב תחילה, למרות שיש נכסים ללווה, שלא כדברי רבן שמעון בן גמליאל, והמעשה שמסופר כאן שקרה בצידן,

6 וראיה אחרונה, שאם מביא אדם ראיה לבית דין אחרי שהודה שאין לו ראיות — אין סומכים על ראיה זו, אף שלדעת רבן שמעון בן גמליאל סומכים עליה.

7 תנו רבנן שנו חכמים: האומר לאשתו "הרי זה גיטיך והנייר שלי" — אינה מגורשת, שהרי נמצא שלא קיים את האמור "ונתן בידה" — שהרי לא נתן לה דבר ממשי. אבל אם אמר לה "על מנת שתחזירי לי את הנייר" — מגורשת.

8 ותוהים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא מה שונה הראש ומה שונה הסוף? הרי לכאורה אותו דבר הוא, שאינו נותן לה את הנייר! אמר רב חסדא: הא מני זו כשיטת מי? — כשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, שאמר בענין איצטליתו — שיכולה היא שתתן לו את דמיה ואינה צריכה לתת דוקא את גוף הדבר כדי לקיים את תנאו, הכא נמי כך גם כן אפשר דמפייסה ליה בדמי שתפייס אותו בדמים ולא תיתן לו את הנייר עצמו, אלא רק את דמי הנייר של הגט, ולכן נחשב הדבר שקיבלה את הנייר.

9 מתקיף לה מקשה על כך אביי: אימור אמור שאמר רבן שמעון בן גמליאל שתועיל נתינת כסף במקום החפץ עצמו — דווקא היכא דליתיה בעיניה במקום, במקרה שהחפץ אינו בעינו, אבל היכא דאיתיה בעיניה במקום שהוא ישנו בעינו כמו הגט כאן, מי האם אמר שנתינת דמים תועיל?

10 אלא אמר אביי: הא מני ברייתא זו כשיטת מי? — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: בעינן צריכים אנו בכל תנאי שיהא זה תנאי כפול, שיפרש בהתנאתו גם מה יקרה כאשר יתקיים התנאי וגם מה יקרה כאשר לא יתקיים התנאי, והכא הא וכאן הרי לא כפליה לתנאיה כפל לתנאו, שאמר רק "הרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי את הנייר", ולא פירש שאם לא תחזיר לא יהא זה גט. ולכן אין לו תוקף של תנאי מחייב, ומשום כך הריהי מגורשת.

11 מתקיף לה מקשה על כך רבא: מדבריך עולה כי טעמא הטעם, דווקא משום שלא כפליה לתנאיה כפל לתנאו, הא כפליה לתנאיה הרי אם היה כופל לתנאו לא הוי גיטא היה זה גט. ואולם, מכדי הרי כל תנאי התנאים מהיכא גמרינן להו מהיכן אנחנו לומדים אותם את דיניהם? — מתנאי בני גד ובני ראובן, שהתנה משה איתם שאם יעברו וילחמו עם שאר ישראל — יקבלו את עבר הירדן כנחלה, ואם לא ישלחו חלוצי צבא לא יקבלו את עבר הירדן במדבר פרק לב,

12 מה התם שם בתנאים שהתנה משה, לשון התנאי קודם למעשה, שקודם אמר שצריך שיתקיים התנאי "אם יעברו בני גד ובני ראובן" וכו'. במדבר פרק כט, ואחר כך מפרש מה יהא המעשה כאשר יקויים התנאי "ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה". במדבר פרק כט, אף כל תנאי אין לו תוקף אלא כשהוא קודם למעשה, לאפוקי הכא להוציא את המקרה כאן שמעשה נתינת הגט "הרי זה גיטך" קודם לתנאי "על מנת שתחזירי לי את הנייר"!

13 אלא אמר רבא: אכן, יש לפרש שהטעם שלא חל התנאי והאשה מגורשת, הוא משום שמעשה נתינת הגט קודם לתנאי.

14 מתקיף לה מקשה על כך רב אדא בר אהבה: לדבריך טעמא הטעם, דווקא משום שמעשה קודם לתנאי אין התנאי חל, הא הרי אם היה תנאי קודם למעשה לא הוי גיטא היה זה גט, ואולם מכדי הרי כל תנאי התנאים מהיכא גמרינן להו מהיכן אנחנו למדים אותם — מתנאי בני גד ובני ראובן, מה התם שם תנאי הוא בדבר אחד שיעברו וילחמו ומעשה הוא בדבר אחר שיקבלו את ארץ הגלעד, אף כל התנאים צריכים להיות באותו אופן, לאפוקי הכא להוציא את המקרה האמור כאן

15 שתנאי ומעשה בדבר אחד, בנתינת הגט עצמה! אלא אמר רב אדא בר אהבה: הסיבה שאין מתחשבים בתנאי היא משום שתנאי ומעשה בדבר אחד, ולכן אין התנאי פועל.

16 רב אשי אמר: הא מני ברייתא זו כשיטת מי? — כשיטת רבי היא, שאמר רב הונא אמר רב: כל האומר תנאי בלשון "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי נחשב והגט חל מיד, גם אם תצטרך לאחר מכן להחזיר לו את גוף השטר.

17 א אגב ענין זה של אופן התנאים בגט מסופר: אתקין התקין שמואל בגיטא דשכיב מרע בגט של אדם שנטה למות שיתנה בלשון זו: "אם לא מתי — לא יהא גט, ואם מתי — יהא גט".

18 ושואלים על סדר הדברים, ולימא ושיאמר בסדר ההגיוני: "אם מתי — יהא גט, ואם לא מתי — לא יהא גט"! ומשיבים: לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה אדם פורענות לעצמו ואינו מעמיד את האפשרות של מותו כאפשרות ראשונה.

19 ושואלים: ועדיין יש לשאול: מדוע התקין שמואל דווקא בנוסח זה? לימא יאמר כך: "לא יהא גט אם לא מתי, יהא גט אם מתי "! ומשיבים: בעינן צריכים אנו בתנאים שיהא תנאי קודם למעשה ואילו בנוסח זה המעשה "לא יהא גט" הוא לפני התנאי "אם לא מתי".

20 מתקיף לה מקשה על כך רבא: מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן הרי כל כללי התנאים מהיכן אנו למדים את הלכותיהם? — מתנאי בני גד ובני ראובן, מה התם שם הן קודם ללאו, שצריך להקדים את החלק החיובי, מה יהא אם יתקיים התנאי, ואחר כך יאמר את החלק השלילי, מה יהא אם לא יתקיים התנאי. אף כל התנאים צריכים להיות כך, לאפוקי הכא להוציא כאן בנוסח שהתקין שמואל שלאו קודם להן, שהרי השלילה "לא יהא גט" קודמת לחיוב!

21 אלא אמר רבא: כך צריך לנסח את התנאי בגיטו של שכיב מרע: "אם לא מתי — לא יהא גט, אם מתי — יהא גט, אם לא מתי — לא יהא גט".

22 ומסבירים מפני מה אומרים נוסח מורכב זה: בראשונה הוא אומר "אם לא מתי לא יהא גט" — כי לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה אדם פורענות לעצמו, ולכן פותח באפשרות שלא ימות, ואחר כך מוסיף תנאי כפול, ובסדר זה: "אם מתי — יהא גט אם לא מתי — לא יהא גט", משום שבעינן צריכים אנו שיהא הן קודם ללאו בתנאים.

23 ב משנה בעל האומר לאשתו "הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי תשרתי את אבא", או "על מנת שתניקי את בני", ולא נקב בתנאו כמה זמן תהא מניקתו, ועל כך אמרו חכמים כמה היא צריכה שתהא מניקתו ויתקיים התנאי? — שתי שנים מלידתו, שהוא זמן ההנקה הקבוע. ר' יהודה אומר: זמן יניקה הוא שמנה עשר חדש בלבד. במקרה שהתנה תנאי כזה, מת הבן או שמת האב — הרי זה גט, גם במקרה שלא נתקיים התנאי.

24 אבל אם אמר לה בתנאו "הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים", או "על מנת שתניקי את בני שתי שנים", אם מת הבן ולא הניקתו שתי שנים, או שאמר האב "אי אפשי אין רצוני שתשמשני", אף אם אמר זאת שלא בהקפדה לא היא הכעיסה אותו ולא היא גרמה לו שיוותר על שימושה מכל מקום — אינו גט, לפי שלא התקיים התנאי.

25 רבן שמעון בן גמליאל אומר: כזה גט, כלומר, אין כל בעיה בגט כזה וכשר הוא. כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל עכבה עיכוב במילוי התנאי שאינה נובעת הימנה כתוצאה ממנה — הרי זה גט.

26 ג גמרא על דברי המשנה שמניקתו שתי שנים, שואלים: ומי בעינן כולי האי והאם צריך כל כך הרבה זמן שתניק את הבן? ורמינהי משליכים, מראים סתירה ששנינו בברייתא: אם שמשתו את האב יום אחד, או הניקתו את הבן יום אחד — הרי זה גט!

27 אמר רב חסדא, לא קשיא אין זה קשה: הא זו — כשיטת רבנן חכמים, והא וזו — כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, שנחלקו במשנה לעיל גיטין עד,א במי שהתנה ואמר "הרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי את אצטליתי" ואבדה האצטלית, שלדעת חכמים אין לה דרך לקיים התנאי ולכן אינה יכולה להתגרש בגט זה. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל יכולה במקרה כזה להתגרש אם תיתן לו את דמי האצטלית.

28 ומסביר: מתניתין משנתנו — כשיטת רבן שמעון בן גמליאל הסבור כי הולכים אחר כוונתו ליהנות מן הדברים שמתנה בהם את הגט, ולכן אם אינה מניקה אותו כל זמן שנצרך לכך — אינו גט. וברייתא כדברי רבנן חכמים החולקים עליו ואומרים שהולכים אחר דבריו, וכיון שנתקיימו דברי התנאי בדרך כלשהי — יצאה ידי חובתה.

29 ומקשים: כיצד אפשר לפרש כך? הא מדסיפא הרי מכיון שסופה של משנתנו שיטה חולקת של רבן שמעון בן גמליאל הוי היא, מכלל הדבר אתה למד דרישא שראשה לאו לא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל! אלא יש לפרש להיפך את הסתירה שבין המשנה לברייתא: ברייתא — כשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, שמיקל בתנאי בתנאים ואינו עומד על מילואם כלשונם, שהרי לשיטתו במשנה לעיל יכולה לקיים את התנאי גם על ידי מתן דמי האצטלית. ואילו מתניתין משנתנו — כשיטת רבנן חכמים העומדים על מילוי התנאי כלשונו.

30 רבא אמר, לא קשיא אין זה קשה: כאן במשנה מדובר בסתם, שלא קבע זמן, ולכן קבעו חכמים זמן לדבר, כאן בברייתא מדובר במפרש שתעשה זאת יום אחד.

31 רב אשי אמר: כל סתם נמי גם כן כמפרש יום אחד דמי נחשב, שכיון שלא קבע זמן, במעשה כלשהו יש כדי לקיים את התנאי.

32 ומנסים להביא ראיה בענין זה, תנן שנינו במשנה: כמה היא מניקתו? — שתי שנים, ר' יהודה אומר: שמנה עשר חדש; ומעתה, בשלמא נניח לשיטת רבא ניחא נוח הדבר שבסתם הרי זה זמן ארוך כל צורכו של התינוק, אלא לשיטת רב אשי, למה לי שתי שנים, למה לי שמנה עשר חדש? ביום אחד סגי די לה!

33 ומשיבים: הכי קאמר כך אמר: כמה היא מניקתו — יום אחד משתי שנים, בתוך שתי שנים אלה של זמן הנקה, לאפוקי להוציא אם הניקתו לאחר שתי שנים — שלא מתקיים התנאי, או כדעת ר' יהודה יום אחד משמנה עשר חדש, לאפוקי להוציא לאחר שמנה עשר חדש שלא.

34 מיתיבי מקשים על רב אשי ממה ששנינו: האומר לאשתו "הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים", או שאומר "הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני שתי שנים", אם מת הבן, או שאמר האב "אי אפשי איני רוצה שתשמשני", אף שלא בהקפדה שלא היא גרמה להכעיסו מכל מקום — אינו גט;