ביאור שטיינזלץ על גיטין כ׳

1 אי אם משום כריתות דאית שיש בה בתורה, שהרי כתובה בה הפרשה של "וכתב לה ספר כריתות", אולם גם זה אינו מועיל — שכן הא בעינא הרי צריכים אנו בדיני הגט "וכתב לה" דברים כד, א, כלומר, לשמה של האשה המתגרשת, וליכא ואין דבר זה בספר תורה.

2 וכי תימא ואם תאמר, ליחוש דילמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא מעיקרא נחשוש שמא הקדים ונתן לו זוז כסף לסופר מתחילה כאשר כתב את הספר, ואמר לו לכתוב את פרשת כריתות שבספר לשם אשתו, אולם הא בעינן הרי צריכים אנו בדיני הגט שיהיו כתובים בו גם דברים אחרים, ואם אין אותם הדברים כתובים — הרי הגט פסול. ואפילו כתובים הם אלא ששינה את שמו ושמה, שם עירו ושם עירה — הרי זה גט פסול, הרי שכשרותו של הגט תלויה בכך והרי ליכא אין בכל בספר תורה כל שם.

3 ושואלים: אם כן, ורב יוסף מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בדבריו? הרי פשוט שאי אפשר לחשוש שספר תורה ישמש כגט! ואומרים: השמיע לנו שאין מי מילין על גבי מי מילין. וזהו החידוש שבדבר, שאין חוששים כלל לכך.

4 א אמר רב חסדא: גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס, שחזר וכתב על גבי אותם הדברים לשמה, באנו בזה למחלוקת ר' יהודה ורבנן וחכמים.

5 דתניא שכן שנינו בברייתא: הרי שהיה הסופר הכותב ספר תורה צריך לכתוב את השם שם הויה, אבל הוא טעה ונתכוין לא לכתוב שם הויה אלא את השם "יהודה", ואולם טעה גם אז בכתיבה ולא הטיל בו דל"ת, ואם כן, נמצא שכתב שם הויה וכתבו במקום הראוי לו, אלא שכתב אותו שלא לשם כוונת כתיבת שם קודש, אלא כשם אדם — מעביר עליו קולמוס, כלומר, כותב שוב על גבי הכתוב ומקדשו בכוונה שהפעם הוא כותב את השם לשמו, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר כשכותב אותו כך. ואם כן לדעת ר' יהודה גם גט שהעביר על הכתוב בו קולמוס לשמה כשר, ולדעת חכמים הוא פסול.

6 אמר רב אחא בר יעקב: דילמא שמא לא היא, כלומר, שמא אין זה אותו עיקרון, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם אמרו חכמים שם בענין כתיבת השם שאין זה כשר, אלא משום דבעינא שצריכים אנו לקיים בדבר שבקדושה כגון זה — בכתיבת ספר תורה — "זה אלי ואנוהו" שמות טו, כ וליכא ואין כאן, שהרי בוודאי אין זה דבר נאה "אנוהו" כשהוא חוזר וכותב את השם בפעם השניה לשמה, אבל הכא כאן בגט — לא, משום שבגט אין צורך בכתיבה שיש בה נוי, ושמא העברת קולמוס תועיל בגט גם לדעת חכמים.

7 ב אמר רב חסדא: יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא יכול אני לפסול את כל הגיטין שבעולם, שאם היו רוצים לעמוד ולדקדק בכמה דברים, הרי רוב הגיטין הכתובים אפשר היה לפסול אותם. אמר ליה לו רבא: מאי טעמא מה הטעם, משום מה היית יכול לפסול אותם? אילימא אם נאמר משום דכתיב שנאמר בתורה: "וכתב לה ספר כריתות" דברים כד, א, והכא וכאן ברוב הגיטין שבעולם איהי קא כתבה ליה היא כותבת לו, שכן המנהג הוא שהאשה היא זו שנותנת שכר לסופר לכתוב את הגט. אולם בכך אין קושי, ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן ושמא הקנו לו חכמים את הגט, למרות שלא הוא עצמו כתבו!

8 ואלא תאמר שהוא משום דכתיב שנאמר: "ונתן" שם, שיהא הדבר הניתן בעל ערך, והכא וכאן ברוב גיטין שבעולם לא יהיב נותן לה מידי דבר — גם על זה יש להעיר דלמא שמא נתינת גט היא הנתינה האמורה בתורה ולא נתינת דבר שיש לו ערך! תדע שאין צורך בנתינה של דבר בעל ערך לצורך הגירושין, שכן שלחו מתם משם, מארץ ישראל: גט שכתבו על דברים שהם איסורי הנאה אף על פי שחומר הגט אסור בהנאה והוא חסר ערך ממוני כלשהו — מכל מקום הגט עצמו כשר.

9 ג גופא לגופה של ההלכה שהזכרנו, שלחו מתם משם, מארץ ישראל: גט שכתבו על איסורי הנאה — כשר. אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו מעין הדברים הללו במשנה, שכותבים את הגט על העלה של זית, והרי עלה של זית חסר כל ערך! משמע שאין צורך שהגט עצמו יהיה בעל ערך כלשהו, ואף איסורי הנאה אף שאין להם ערך כלל, ראויים שגט ייכתב עליהם. ודוחים: דילמא שאני שמא שונה עלה של זית, משום דחזי לאיצטרופי שהוא ראוי להצטרף, שאמנם העלה הזה עצמו שווה פחות משווה פרוטה, אבל יש לו ערך כלשהו, שאם אוספים עלים רבים אפשר להשתמש בהם למטרה מסויימת ויש להם ערך, אבל איסורי הנאה הם חסרי ערך לחלוטין, אף בכמות רבה.

10 ובאותו ענין מביאים, תניא שנויה ברייתא, רבי אומר: כתבו על איסורי הנאה — כשר. נפק יצא לוי, דרשה, את ההלכה הזאת, משמיה משמו של רבי ולא קלסוה שיבחו אותו, דרש אותה אחר כך משמיה דרבים משם רבים כסתם הלכה, וקלסוה ושיבחו אותו. ולמדים ממה ששיבחוהו: אלמא מכאן שהלכתא כותיה הלכה כמותו, ומשום כך כשאמר את הדברים בשם רבי בלבד ואפשר היה לחשוב שזו דעת יחיד שאינה כהלכה — לא שיבחוהו.

11 ד תנו רבנן שנו חכמים, נאמר בתורה בענין הגט: "וכתב לה ספר כריתות "ויש בכך הדגשה: ולא חקק. ושואלים: למימרא האם לומר מכאן שחקיקה לאו לא כתיבה היא? ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו בברייתא: עבד שיצא לחירות בשטר שחרור שהיה בכתב שחקוק על גבי טבלא לוח, או על גבי פינקס — יצא לחירות על ידי קבלת הטבלה או הפינקס הללו, אבל לא יצא לחירות בכתב שעל גבי כיפא ואנדוכתרי בגד רקום. שאם רקם עליהם האדון את כתב השיחרור ונתנו לו — אין זה נחשב לכתיבת שטר. על כל פנים, כתב שעל גבי פינקס הריהו כתב חקוק, ובכל זאת יוצא בו לחירות!

12 אמר עולא אמר ר' אלעזר, לא קשיא אין זה קשה; הא זה שחקיקה אינה נחשבת כתיבה, מדובר באופן שחק חקק את התוכות. שחקק את צורת האותיות על ידי זה שגילף מבחוץ, ועל ידי כך נוצרה צורת אות, שאין זו נקראת כתיבה משום שגוף האותיות עצמן לא נכתב. ואילו הא זה שחקיקה נחשבת לכתיבה, מדובר באופן שחק חקק יריכות, שחקק ולחץ את צורת האותיות עצמן מצידו האחד של החפץ עליו הן צריכות להיכתב ונמצאו בכך בולטות מצידו האחר, ובמקרה כזה כתב גמור הוא.

13 ושואלים: ואם הוא חוקק רק תוכות — לא? אין זה נחשב לכתיבה? ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: לא היה כתבו של הציץ שבראשו של הכהן הגדול שוקע, שלא היה חרוט בו, אלא בולט, כלומר, האותיות היו בולטות ממנו כדינרי זהב. והא והרי האותיות שעל גבי דינרי זהב תוכות הן, שהאופן שבו נעשה הכתב בדינרי זהב הוא באופן של חקיקת תוכות על ידי לחץ על סביבות האותיות, ומשמע שגם זו נקראת כתיבה!

14 ומשיבים: הכוונה היא כדינרי זהב, אבל לא כדינרי זהב לגמרי; כדינרי זהב הכוונה — שבולט הכתב, ולא כדינרי זהב — שאילו התם שם בדינרי זהב חוקק תוכות, הכא כאן בציץ, החקיקה היתה חקיקת יריכות, שהיו חורטים ולוחצים את האותיות מהצד האחורי של הציץ ונמצאות האותיות בולטות מלפניו, וכתיבתו היתה כתיבת אותיות ממש.

15 ובאותו נושא, אמר ליה לו רבינא לרב אשי: האם רושמא החותם היוצר את פני המטבע, האם הוא מיחרץ חריץ חורץ את הרקע בתוך הזהב וצורת המטבע נוצרת מאליה, או כנופי מכניף אוסף, מכניס את הזהב לתוכו, שהמתכת נלחצת כלפי המקום החלול שבחותם, ואז נוצרות האותיות? אמר ליה לו: מיחרץ חריץ חורץ הוא.

16 איתיביה הקשה לו ממה ששנינו: לא היה כתבו של ציץ שוקע, אלא בולט כדינרי זהב. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שהחותם רק מיחרץ חריץ שעושה רק חריץ —

17 הא בעינא הרי צריכים אנו לקיים בו ככתוב "מכתב פיתוחי חותם" שמות לט, ל וליכא ואין כאן כתב! ומשיבים: הציץ היה אמנם עשוי כדינרי זהב ואולם לא היה כדינרי זהב לגמרי, כדינרי זהב — שהיה הכתב בולט, ולא כדינרי זהב, שאילו התם שם לחיצת החותם נעשתה מגואי מבפנים, מהצד הנראה, והכא מאבראי וכאן נעשה מבחוץ שהיו דוחפים מהצד האחר עד שהאותיות היו יוצאות ובולטות החוצה, אבל היו חוקקים את האותיות עצמן והרי זה בכלל "מכתב".

18 א בעא מיניה שאל אותו רבא מרב נחמן: כתב לה הבעל גט על טס לוח של זהב, ואמר לה לאשתו "התקבלי גיטך והתקבלי בזה גם את סכום כתובתך", שדי היה בזהב שבטס כדי לפרוע לה את סכום כתובתה, מהו הדין? אמר ליה לו: נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה.

19 איתיביה הקשה לו על כך ממה ששנינו שאם נתן לאשה את גיטה כשהוא כתוב על דבר גדול, ואמר לה "התקבלי גיטך, והשאר, החלק שאין הגט כתוב עליו, מיועד לפרעון כתובתך" — נתקבלה גיטה, והשאר יהיה לכתובתה.

20 ונדייק מכאן: טעמא הטעם, דווקא דאיכא שיש שאר, הא ליכא הרי אם אין שאר — לא, ואף כאן נכתב הגט על כל הטס ואין שאר!

21 והשיב לו רב נחמן: הוא הדין אף על גב אף על פי דליכא שאין שאר, כגון שכתוב הגט על כל הדבר כולו, והא קא משמע לן וזה ששנינו שיש שאר השמיע לנו, דאף על גב דאיכא שאף על פי שיש שאר, דווקא אי אם אמר לה בפירוש שהשאר הוא לכתובתה — אין כן ייחשב הדבר כתשלום כתובתה, ואולם אי אם לא אמר לה כן בפירוש — לא, וצריך לתת לה כתובתה בנפרד, בשלימות.

22 ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר? — שאנו אומרים שאם לא ציין במפורש שהשאר מיועד לכתובתה, השאר אוירא דמגילתא הגליון, השוליים של מגילת הגט הוא נחשב, ואם כן, כולו גט. ולכן צריך להודיע לה בפירוש שהשאר הוא לכתובה.

23 ב תנו רבנן שנו חכמים: אמר הבעל לאשתו "הרי זה גיטך ואולם הנייר ישאר שלי" — אינה מגורשת, שצריך שיהיו הגירושין נעשים בנתינה של גט, וכיון שהנייר הוא שלו גם לאחר הנתינה — נמצא שלא נתן לה אלא אותיות שאין בהן ממש. ואולם אם אמר לה "על מנת שתחזירי לי את הנייר" — הרי זו מגורשת, הואיל והגט שלה לגמרי באותה שעה, והחזרת הנייר אינה אלא תנאי.

24 בעי שאל רב פפא: אם אמר שהנייר שבין שיטה לשיטה שורה לשורה ובין תיבה לתיבה מלה למלה בגט יהיה שלו, אבל לא הנייר שתחת המילים, מאי מה יהא הדין? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו תעמוד במקומה.

25 ושואלים: מדוע לא ניתנה תשובה לשאלת רב פפא? ותיפוק ליה ותצא לו תשובה לשאלה זו ממקור אחר, שהרי "ספר" שמשמעו ספר אחד אמר רחמנא אמרה תורה בענין מתן גט "וכתב לה ספר כריתות". דברים כד, א ולא שיהיו שנים ושלשה ספרים. ואם מה שמקבלת האשה מיד בעלה אינו אלא הנייר שתחת המילים, ואילו הנייר האחר שבגט שייך לבעל, נמצא שאין זה כבר ספר אחד אלא כמה וכמה ספרים, ולא יהא זה גט! ומשיבים: לא צריכא נצרכה השאלה אלא במקרה שמעורה מחובר, שהיו האותיות כתובות כך שגם אם ינטל הנייר שביניהן נשאר כל כתב הגט קשור יחד כדבר אחד.

26 בעי שאל רמי בר חמא: היו הדיינים מוחזקים יודעים כבירור בעבד שהוא שלו, של האיש, וגט שכתב אותו האיש לאשתו היה כתוב על ידו של אותו עבד, שהשתמש בעבד כחומר עליו נכתב הגט, ועתה הרי הוא, העבד, יוצא מתחת ידה ברשותה, מהו מה דינו של גט זה?

27 וצדדי השאלה: מי אמרינן אקנויי אקני לה האם אומרים אנו שהקנה לה הבעל את העבד לאשתו, ואם כן, הרי זה כאילו נתן לה גט באופן כשר, וכפי שמפורש במשנתנו, והרי היא מגורשת בו. או דלמא שמא נאמר כי הוא, העבד מנפשיה עייל מעצמו, מרצונו, בא לאשה, שמעדיף הוא להיות תחת ידה ולא תחת ידי הבעל, ואילו הבעל לא נתנו כלל לאשה, ולכן אינה מגורשת?

28 אמר רבא: ותיפוק ליה ותצא לו לרמי בר חמי תשובה לשאלה זו מטעם אחר, שכתב שיכול להזדייף הוא שהרי כתב שנכתב על יד של אדם, הריהו כתב שאפשר בקלות למחוק אותו ולכתוב אחר, וגט שנכתב בכתב כזה פסול! ושואלים: ולרבא שהקשה קושיה זו, קשיא מתניתין קשה משנתנו ששנינו בה שיכול לכתוב גט גם על היד של עבד!

29 ואומרים: בשלמא נניח מתניתין משנתנו לרבא לא קשיא קשה, שכן אפשר לומר שמדובר שנתן לה את העבד הזה בעדי מסירה, וכשיטת ר' אלעזר היא, שלדעתו לא כתיבת השטר או הגט עצמו היא הקובעת, אלא מסירתו בעדים, וכאן היתה מסירה כדין, ואף על פי שהכתב ראוי להזדייף — אינו פסול לדעת ר' אלעזר. אלא לרמי בר חמא קשיא קשה, שהרי במקרה שהעלה בשאלתו לא נמסר העבד לאשה בפני עדי מסירה, ומדוע לא נפסול הגט משום כתב שיכול להזדייף!

30 ומשיבים: לרמי בר חמא נמי לא קשיא גם כן אין זה קשה, שהוא לא שאל את שאלתו במקרה שנכתב הגט על ידו של העבד בדיו, אלא בכתובת קעקע, שבודאי אינה ניתנת להימחק ולהזדייף. ואומרים: השתא דאתית להכי עכשיו שהגעת לכך, מתניתין משנתנו שמכשירה גט שנכתב על גבי עבד לרבא נמי לא תיקשי גם כן לא תהיה קשה, שגם בה מדובר בכתובת קעקע.

31 על כל פנים השאלה ששאל רמי בר חמא נשארה בעינה, ואם כן, מאי הוי עלה מה היה עליה, על שאלה זו, למעשה? ומציעים: תא שמע בוא ושמע, פתרון לדבר ממה שאמר ריש לקיש: הגודרות צאן, כיון שהן נודדות ממקום למקום, אין להן חזקה בידי מי שמחזיק בהן, ואינו יכול לטעון ששלו הן כיון שהן בידו, כי כל דבר שיכול לנוע מדעת עצמו, אין חזקה למחזיק בו. ואם כן, הוא הדין גם לגבי עבד, שאם אין עדים על מסירתו ליד האשה, אין הימצאותו ברשותה "יוצא מתחת ידה" עדות לכך שהגט ניתן לה כדין, ואין האשה מגורשת.

32 שאלה נוספת בעי שאל רמי בר חמא: היו הדיינים מוחזקין בטבלא לוח שהיא שלה, של האשה וגט כתוב עליה, והרי היא עכשיו הטבלא הזו יוצאה מתחת ידו של הבעל, והוא רוצה לגרש את אשתו בטבלא זו, מהו? מי אמרינן האם אנו אומרים כי אקנויי אקניתא ליה הקנתה לו את הטבלא הזו במתנה גמורה, ונמצא זה גט כשר. או דלמא שמא אשה לא ידעה לאקנויי יודעת להקנות קנין גמור בדבר שחוזר בסוף אליה, ולכן לא גמרה בליבה להקנותה בשלימות לבעלה, ונמצא איפוא שלא היתה כאן נתינת גט מהבעל לאשה, ואין הגט כשר.

33 אמר אביי: תא שמע בוא ושמע תשובה לשאלה זו ממה שמסופר במשנה: אף הוא, ר' יהודה בן בבא, שדבריו הקודמים נזכרו באותה משנה העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר, וכותב את השטרות בכתב ידו ואחרים היו חותמים, ובא מעשה זה לפני חכמים והכשירוהו. ולכאורה אמאי מדוע הכשירוהו? הא בעינא הרי צריכים אנו "ספר מקנה" ירמיה לב, יא, שהשטר עצמו צריך לעבור מרשות המקנה לרשות הקונה, וליכא ואין כאן, שהרי היה אותו זקן כותב את השטרות עבור האנשים, על הנייר שלו!

34 אלא לאו האם לא משום דאמרינן אקנויי מקנה להו שאנו אומרים שבוודאי מקנה להם את השטרות כראוי, למרות שידע שמיד אחר כך יחזרו לרשותו. ואם כן הוא הדין בגט שנכתב על גבי טבלא של האשה שניתנה לבעל!

35 אמר רבא: ומאי קושיא ומה הקושיה, כלומר, כיצד אפשר להוכיח מכאן? דילמא שמא