ביאור שטיינזלץ על גיטין י״ב

1 דלמא שמא לא זו היא נקודת המחלוקת בין ר' אליעזר וחכמים. ובשני אופנים; ראשית, עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' אליעזר התם שם שזכה לעני בפאה אלא מפני הטעם דמיגו דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי שמתוך שאם היה המלקט רוצה היה יכול להפקיר את נכסיו והיה נעשה בכך עני וחזי ליה ואז היה ראוי לו מה שליקט, ומיגו דזכי ליה לנפשיה זכי לחבריה ומתוך שהוא יכול לזכות לעצמו יכול לזכות גם עבור חבירו, אבל הכא כאן בתופס לבעל חוב, שהתופס אינו יכול לתפוס נכסים אלו לעצמו — לא שמענו שהוא סבור שיכול לתפוס במקום שמחייב אחרים.

2 ועוד יש לחלק לצד האחר: ועד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם אומרים חכמים שם שאינו יכול לזכות עבור העני אלא משום דכתיב שנאמר: "לא תלקט לעני" ויקרא כג, כב, ודרשו חכמים: לא תלקט לו לעני, אלא העני ילקט בעצמו, אבל הכא כאן במקרה של תופס לבעל חוב, שאין גזירת הכתוב על כך — לא שמענו לשיטתם שאין הוא קונה. ונמצא שאין מחלוקת ר' אליעזר וחכמים תלויה במחלוקת בדין התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים.

3 אגב כך שואלים: לפי פירוש זה ור' אליעזר, האי הכתוב הזה "לא תלקט" — מאי עביד ליה מה עושה הוא בו, כיצד מבין הוא אותו? שהרי חכמים דרשוהו כשיטתם שאין לתפוס פאה לעני, וכיצד דורש הוא אותו? ומשיבים: מיבעי ליה צריך הוא אותו להזהיר לחייב לעני על שלו, שאם היה לעני שדה משלו, אינו רשאי ללקט בעצמו את הפאה, ואינו יכול לומר שמתוך שהוא עני יקח אותה לעצמו.

4 א שנינו במשנה שאם ירצה האדון שלא לזון את עבדו — רשאי. ומעירים: שמעת מינה לומד אתה מכאן שיכול הרב האדון לומר לעבד "עשה עמי עבוד למעני ואיני זנך".

5 ודוחים: משם אין ראיה, כי הכא כאן, במשנתנו, במאי עסקינן במה אנו עוסקים — במקרה שאמר ליה לו, לעבד "צא מעשה ידיך למזונותיך". כלומר, אני איני מפרנס אותך אלא אתה תעבוד ותרוויח בעצמך את מזונותיך. אבל לא למדנו מכאן שיכול האדון גם להכריח את העבד לעבוד עבורו וגם לא להאכיל אותו.

6 ומקשים: אם כן דכוותה כיוצא בו יש לפרש במשנתנו לגבי אשה — שאמר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך", שאינו רשאי לפטור עצמו מחובתו לפרנסה על ידי ויתור על מעשה ידיה, ואולם אשה אמאי מדוע לא? הרי ודאי שמותר לעשות הסכם כזה עם אשתו, ונמצא שגם לגבי האשה אין הגירושין חובה לה בדבר זה יותר מאשר לעבד! ומשיבים: אשה שמזכירים במשנתנו — הרי זה מדובר בשלא ספקא מספקת במעשי ידיה את מזונותיה, ואז אין הבעל יכול לומר לה דבר זה.

7 ומקשים: אם כן עבד שבמשנתנו נמי גם כן מדובר לכאורה בדלא ספיק בשאינו מספק, שאינו מסוגל לפרנס את עצמו, ובכל זאת יכול אדונו לומר לו "איני זנך", והרי זה כ"עשה עמי ואיני זנך", ומשיבים: עבדא דנהום כרסיה לא שויא, למריה ולמרתיה למאי מיתבעי עבד כזה שאת הלחם שמכניס לכריסו אינו שווה, לאדונו ולגבירתו למה הוא נצרך? שוודאי קונים עבד שעבודתו תספיק גם למזונו וליותר מכן, שאם עבודתו אינה מספיקה אפילו כדי מזונותיו, לשם מה צריכים הם אותו? ועל כן אין אנשים מחזיקים עבד כזה שלא יספיקו מעשה ידיו למזונותיו, ולא עליו מדברת המשנה. אבל אשה — חובה עליו לזונה, ואין נישואיה תלויים בכך שיכולה לפרנס את עצמה במעשה ידיה. ואם כן, אין להוכיח ממשנתנו שיכול האדון לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך".

8 ומציעים ראיה אחרת: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו: עבד שהרג בשגגה וגלה לערי מקלט — אין רבו חייב לזונו, ולא עוד אלא שמעשה ידיו שהוא עושה שם — שייכים לרבו. שמע מינה למד מכאן שיכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך"! ודוחים גם כאן: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שאמר לו "צא מעשה ידיך למזונותיך".

9 ומקשים: אי הכי אם כך אמר לו, מעשה ידיו אמאי מדוע שייכים לרבו? הרי לפי מה שאמרנו הרי התנה אתו רבו שיפרנס את עצמו! ומשיבים: מדובר פה להעדפה, כלומר, שאם הוא עובד ומרוויח יותר מכדי מזונותיו, שייך העודף הזה לאדון.

10 ותוהים: העדפה, פשיטא פשוט, מובן מאיליו שהיא שייכת לאדון, הרי שלו הוא העבד! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר, כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה שכאשר אין לו מספיק אין האדון נותן לו כדי להשלים לצורכו, ואם כן כי אית ליה כאשר יש לו עודף על ידי עבודתו נמי גם כן לא לישקול מיניה יקח ממנו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שבכל זאת העודף שייך לאדון.

11 ושואלים: ומאי שנא ומדוע שונה הדבר בעבד שגלה לערי מקלט שבו דווקא נאמר דבר זה? הרי לשיטה זו הוא הדין בכל עבד ובכל מקום! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר שכיון שנאמר במי שגולה לעיר מקלט "ונס אל אחת הערים האל וחי" דברים ד, מב, שמשמיע הכתוב שצריך לדאוג באופן מיוחד לחייו, ולפי זה יכולים היינו לפרש: עביד ליה חיותא טפי עשה, תן לו, חיות יתירה, ויזכה העבד במה שמעדיף, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין בכך חובה מיוחדת, אף שהוא הדין בכל עבד.

12 ומקשים: והא מדקתני סיפא והרי ממה ששנה בסופה של אותה ברייתא: אבל אשה שגלתה לערי מקלט — בעלה חייב במזונותיה, מכלל הדברים אתה למד כי מדובר באופן שלא אמר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך", ולכן חייב במזונותיה, דאי שאם אמר לה בעלה כך, אמאי מדוע הוא חייב במזונותיה?

13 ומדסיפא ומכיון שבסופה של הברייתא מדובר במקרה שלא אמר לה, אלא בסתם, אם כן רישא בתחילתה ודאי נמי גם כן מדובר במקרה שלא אמר ליה לו, לעבד "צא מעשה ידיך במזונותיך", אלא בסתם, שאם לא כן מה טעם להשוואה בין הדברים!

14 ודוחים: לעולם תפרש שאמר ליה לו, לעבד, "צא מעשה ידך למזונותיך" ואמר כמו כן גם לאשה, ואולם באשה מדובר בדלא ספקה בשאינה מספקת.

15 ומקשים: והא מדקתני סיפא והרי ממה שהוא שונה בסופה, בהמשכה של אותה ברייתא: ואם אמר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך" — רשאי, מכלל הדברים אתה למד דרישא שבתחילה מדובר באופן שלא אמר לה! ודוחים: הכי קאמר כך הוא אומר, כך יש לפרש: ואם מספקת, ואמר לה: "צאי מעשה ידיך במזונותיך" — רשאי.

16 ושואלים: מספקת, מאי למימרא מה בא לומר בכך? הרי דין זה שווה בכל אשה, ולאו דווקא בזו שגולה לעיר מקלט! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר, הרי נאמר: "כל כבודה בת מלך פנימה" תהלים מה, יד, ואולי משום כך צריך הבעל לדאוג דווקא בעיר מקלט שהאשה לא תעשה עבודה בחוץ, אלא רק מלאכה שעושה בבית, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין קפידה בדבר, ואף בעיר מקלט יכול לומר לה דבר זה.

17 לעצם הבעיה אם יכול הרב שלא לפרנס את עבדו למרות שהוא עובד עבורו, מציעים: לימא האם לומר שדבר זה הוא כתנאי כמחלוקת תנאים בנושא זה, ששנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: יכול העבד לומר לרבו בשני בשנות בצורת: "או פרנסני משלך, או הוציאני לחירות". וחכמים אומרים: הרשות ביד רבו להשאירו ברשותו ולא לפרנסו.

18 מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בנושא זה הם חלוקים, דמר שחכם זה, חכמים סבר: יכול האדון לומר לעבדו שיעבוד בשבילו ולא יפרנסנו, וכן אינו חייב לשחררו בשל כך, ומר וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל סבר: אינו יכול ולכן הוא צריך לשחררו?!

19 על כך תוהים: ותיסברא וכי יכול אתה לסבור כך שבדבר זה הם חולקים? הלא האי ביטוי זה "או פרנסני או הוציאני לחירות" אינו מתאים כאן, ובמקומו "או פרנסני או תן לי מעשה ידי בפרנסתי" מיבעי ליה צריך היה לו לומר! ועוד: אם זוהי השאלה הכללית, אם כן מאי שנא במה שונה הדבר שמדובר דווקא בשני בצורת? הרי אותה מחלוקת יכולה להיות בכל זמן אחר!

20 אלא יש לומר כי הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — במקרה שאמר לו האדון לעבד "צא מעשה ידיך למזונותיך", ובשני בצורת לא ספק אין העבד יכול לספק לפרנסה לעצמו בעבודתו, כיון שהמחירים גבוהים ואין שכר עבודתו מספיק למזונותיו.

21 רבן שמעון בן גמליאל סבר: יכול העבד לומר לאדון: או פרנסני או הוציאני לחירות, כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמין כדי שיראו אותי אנשים שאין מי שמפרנסני וירחמו עלי ויסייעו בידי. ורבנן סברי וחכמים סבורים שאין זה נימוק לשחרר את העבד, כי מאן דמרחם אבני חרי, אעבד נמי רחומי מרחם מי שמרחם על בני חורין, על עבד גם כן מרחם ואם כן, אין סיבה לעבד להשתחרר כדי שיעזרו לו אנשים. ואם כן, אין מכאן ראיה שיש מי שסבור שיכול האדון לומר לעבדו "עשה עמי ואיני זנך".

22 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע, ראיה ממה שאמר רב: המקדיש ידי עבדו, שכל מלאכה שיעשה נעשית הקדש, ונמצא שהעבד אינו יכול לעבוד עבור עצמו, אותו העבד לוה ואוכל, ולאחר מכן עושה מלאכה ופורע עבור מה שלווה. על כל פנים שמע מינה למד מכאן שיכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך"! שהרי האדון שלל מן העבד את יכולתו לעבוד עבור עצמו, ובכל זאת אינו צריך לפרנס אותו.

23 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — במקרה שהאדון מעלה מספק לו מזונות. ומקשים: אי הכי אם כך, למאי למה

24 לוה ואוכל? והרי אדוניו מפרנס אותו! ומשיבים: מדובר כאן להעדפה שהוא רוצה אוכל נוסף.

25 ומקשים: אם כן, ולימא ליה ויאמר לו הקדש: עד השתא סגי עכשיו היה מספיק לך בלא העדפה והשתא נמי תיסגי ועכשיו גם כן יהיה מספיק לך בלא העדפה ומדוע דווקא עכשיו רוצה אתה יותר? ויחול ההקדש גם על זה! ומשיבים: הקדש גופיה עצמו ניחא ליה נוח לו שיעבוד העבד ויאכל כי היכי דלשבח עבדיה כדי שיושבח עבדו על ידי אכילתו היתירה.

26 על עצם הענין הזה שאמרנו שהעבד עושה ופורע, תוהים: כיצד יכול הוא לעשות זאת, הלא קמא קמא קדיש ליה ראשון ראשון שהוא עושה מיד נעשה לו קדוש, שהרי ידיו מוקדשות לשמים, ואם כן, כיצד יכול הוא לפרוע? ומשיבים: מדובר כאן כשהעבד עושה בפחות פחות משוה פרוטה ואין הקדש חל על פחות משווה פרוטה, ובסכומים הקטנים הללו הוא יכול לפרוע מעט מעט את חובו.

27 ומעירים לפרש את דברי רב שההקדש חל על ידיו של העבד דווקא אם מעלה לו רבו מזונות: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר, שאמר רב: המקדיש ידי עבדו — אותו העבד עושה ואוכל, דאי שאם לא עבדא העבד עצמו מאן פלח ליה מי יעבוד לו, בשבילו ומה יאכל? ומשמע מכאן שלדעת רב אין ההקדש חל על ידיו של העבד.

28 ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שהלכה הך זו שאמר רב שהעבד לווה ופורע, עוסקת בזמן שאדונו מעלה לו מזונות והרי זה משום שאינו יכול לומר לו שיעשה ולא יאכל, והא ואילו הלכה זו בשאינו מעלה לו רבו מזונות, ולכן אינו יכול להקדיש את ידי העבד — שפיר יפה, ואין שתי האימרות של רב חלוקות ביניהן.

29 אלא אי אמרת אם אתה אומר שגם הך ההלכה ההיא מדברת בשאינו מעלה לו רבו מזונות, והקדשו חל משום שיכול לומר לו שיעשה ולא יאכל, האם יש מקום לנימוק דאי שאם לא עבדא העבד עצמו מאן פלח ליה מי יעבוד לו? מאן דבעי ניפלחיה מי שרוצה שיעבוד לו, בשבילו, שהרי אמרנו שהאדון יכול לומר לו שיתפרנס מן הצדקה!

30 אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שלדעת רב אינו יכול לומר לעבדו שיעבוד עבורו והוא לא יפרנס אותו. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

31 ומציעים: תא שמע בוא ושמע שיטה אחרת באותה בעיה, שאמר ר' יוחנן: הקוטע יד עבדו של חבירו — נותן שבתו פיצוי עבור מה שהעבד שובת ממלאכה כתוצאה מהפגיעה בו ודמי רפואתו של העבד לרבו, ואותו העבד שאינו יכול לעבוד ניזון מן הצדקה. שמע מינה למד מכאן שיכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך", שאם לא כן מדוע האדון נוטל דמי שבתו, כלומר, דמי מעשי ידיו של העבד, ועם זה ניזון הלה מן הצדקה?

32 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — בזמן שרבו מעלה לו מזונות. ושואלים: אי הכי אם כך אתה מפרש, אמאי מדוע ניזון הוא מן הצדקה? הרי יש לו מזונות! ומשיבים: להעדפה, לדברים שמעבר למזונות שמקציב לו האדון.

33 ומקשים: אי הכי אם כך הלשון "ניזון מן הצדקה "שמשמעה מזונות בכדי צורכו בלבד, אינה מדוייקת, אלא "מתפרנס מן הצדקה " מיבעי ליה צריך היה לו לומר! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שלדעת ר' יוחנן יכול הרב לומר לעבדו "עשה עמי ואיני זנך". ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא. כיון שהזכרנו את ההלכה הזו, דנים בה.

34 אמר מר החכם: נותן שבתו ורפואתו לרבו. ותוהים: שבתו, פשיטא פשוט הוא שכך הדין, שהרי האדון מפסיד מכך שהעבד אינו עובד! ומשיבים: רפואתו איצטריכא ליה הוצרכה לו לומר שהיא לרבו.

35 ומקשים: ואכן מדוע דמי רפואתו לרבו? הרי רפואתו דידיה שלו היא, דבעי איתסויי ביה שהרי הוא צריך להתרפא בה ולמה יתנה לרבו? ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה דאמדוה שאמדוהו, העריכו הרופאים שהמכה או הפציעה הזו צריכה להתרפא לחמשא יומי בחמישה ימים, ועבדו ליה סמא חריפא ואתסי בתלתא יומי ועשו לו סם חריף והתרפא בשלושה ימים במקום חמישה, מהו דתימא שתאמר: צערא הצער שהוא סבל על ידי הסם החריף והוזיל את דמי הריפוי — דידיה שלו, של העבד הוא, ומשום כך יהא מותר דמי הריפוי של העבד, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא, שאף דמים אלו שייכים לאדון ולא לעבד.

36 א על הדיון במשנתנו בין ר' מאיר וחכמים תניא שנויה ברייתא: אמר ר' אלעזר, אמרנו לו למאיר: והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות! אמר לנו: חוב הוא לו, ומדוע? שאם היה עבד כהן — פוסלו על ידי כך מן אכילת התרומה. אמרנו לו: והלא מה אם ירצה הרב שלא לזונו ושלא לפרנסו, הלא רשאי הוא. ואם כן בעצם אין העבד מפסיד דבר בזה ששוחרר!

37 אמר לנו: למרות זאת, אף אם יכול האדון שלא לזונו, עדיין רשאי העבד לאכול תרומה, ומה אילו עבד כהן אפילו שברח מרבו, או אשת כהן שמרדה על בעלה מסרבת למלא התחייבותיה כאשת איש — הלא בכל זאת אוכלין בתרומה ממקום אחר, אף אם לא משל הבעל, ואולם זה, עבד ששיחררו, אינו אוכל כלל מן התרומה וגם לא משל אחרים. אבל גט אשה — חוב הוא לה, שכן פסלה מן התרומה ומפסידה מן המזונות.

38 על דברי הברייתא הזו תוהים: מאי קאמרו ליה, ומאי קא מהדר להו מה אמרו לו חכמים לר' מאיר, ומה הוא החזיר, השיב להם? כלומר, נראים הדברים שאינם מדברים באותו נושא, ואין פה שאלה ותשובה באותו ענין. ומסבירים: הכי קאמר להו כך אמר להם ר' מאיר: השבתוני על המזונות, ואמרתם לי שהאדון אינו חייב לפרנס את העבד, מה תשיבוני על התרומה?

39 וכי תימרו ואם תאמרו, אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה אם רוצה האדון זורק לו שטר שיחרור בתוך ארבע אמות שלו ופוסל אותו בכך, אולם במקרה כזה אף לעבד יש עצה: שביק ליה ועריק ואזיל לעלמא יעזוב אותו, את אדונו, ויברח ויילך לעולם ולא יניח לאדונו לשחררו בעל כרחו, והוא ימשיך להתפרנס מן התרומה;