רשב״א על עירובין צ״ז

1 והשתא דתניא אבוה דרב שמואל ורב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהם רצועות ומקשרות, חדשות כל שיש בהם רצועות ואינן מקושרות דכולי עלמא לא טרח. כלומר: ר' מאיר, ושרי משום דקסבר דעניב להו מיענב כעין קשר, ועניבה כשרה בתפילין. ואי נמי דעביד להו קשר מרופה בידו א' דלאו קשירה מעליא הוא לענין הצלת תפילין. א"נ כדתנן בפ' ח' בתרא של שבת קנז, א מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. ר' יהודה לטעמיה דאמר קשירה כעניבה מעליא היא כדמפרש אביי ואזיל. א"נ דסבירא ליה דעניבה פסולה בתפילין כדמפרש רב חסדא, וקשר מרופה לדידיה נמי לא, דר' יהודה סבר דכל קשר שהוא של קיימא קצת חייבין עליו. ולפי' לא איפשיט'. ונראה דהא אמרינן והשתא דתניא אבוה דרב שמואל לישנא דגמרא הוא, וקיימא לן כוותיה, דלכולי עלמא לא טרח ואע"ג דרבא אמר לעיל עירובין צו, ב טרח ולא טרח תנאי היא ואפי' מקושרות אסור להכניסן דדילמא קמעין נינהו, לא קיימא לן כוותיהו, חדא דלישנא דגמרא לא כוותיה, ועוד כיון דתנא ר' זירא שם חוטין מופסקין קשרה כשירין לפי שאין אדם טורח ואפשר להעמידה ככולי עלמא ותפסי' להא דרבא דמפיק לה מהלכתא. ועוד דר' זירא ור' אלעזר לא סבירא להו כרבא, וכן נמי משמע דרב חסדא ואביי סברי דכולי עלמא לא טרח והוה ליה רבא יחיד לגבי רבים ולית הלכתא כוותיה. והלכתא: כל שמקושרות בין ישנות דמדת זרועו וראשו ניכר, בין חדשות שאינו ניכר בהן, הרי מכניסן דתפילין נינהו בודאי דלא טרחי אינשי לעשות קמיע וכו'. והלכתא אף המוצא תכלת בשוק חוטין מופסקין כשרה כר' אליעזר כדקאי ר' זירא. והיכא דמצא תפילין שאינן מקושרים כיון דסתים לן תנא חדשות לא אפשיטא הכין הלכתא, וטעמא משום דעניבה, ואי נמי קשר מרופה פסולין לתכלת ותפילין עד דעביד להו קשר של קיימא. ואם תמצא לומר דקשר מרופה קשר כשר בהם, לדידן דקיימא לן דקשר שאינו של קיימא אינו קשר אף שאינן מקושרות מותרות ודלא כמתני'. ואי נמי מתוך שהוא בהול להצילן אסרי למעבד בהו קשר מרופה, דילמא משתלי ומהדק ליה ואתי לידי חיוב חטאת ובודאי משוי להו והלכך גזרינן ואסור. והרב אלפסי ז"ל פירש: בחידושיו בחדשות דלא, משום דחיישינן שמא קמעין נינהו והלכך גזרינן ואסור, בלשונות אבל בישנות דכיון שמקושרין לא טרחי אינשי כולי האי בקמיע. תפס ליה הרב ז"ל דברי רבא דאוקמה למתני' כתנאי ובטרח ולא טרח חילוק מחלוקת דבטרח קצת טרחי אינשי לעשות קמיעות בבתים דתפילים, אבל למטרח בהו כולי האי לעשות בקשורין כעין תפילין לא. ומההוא דאבוה דשמואל נמי מהאי טעמא מפרש לה. וזה תימא בעיני היאך אפשר דטרחי בבתים כעין תפילין שהוא טרח יותר, ולא טרח בקשורין שאין בהם טורח כל כך. ועוד דשבקינן ליה לרבים ותפסי כרבא דהוא יחיד, ומפרשי לה לההיא דאבוה דשמואל בפי' חדתא בהפך כדמפרש לה בגמ'. והר"ז ז"ל פסק כההיא דר' אלעזר דהמוצא תכלת בשוק לשונות פסולי' חוטים מופסקים כשרה דלא טרח.

2 וליענבוה מיענב. כלומר: בשלמא לר' מאיר דמכשיר עבידנא להו עניבה, א"נ קשר שאינו של קיימא, אלא לר' יהודה בשלמא קשר מרופה אע"ג שאינו של קיימא ממש הרי הוא כקשר גמור, אלא עניבה מיהא ליעביד. ופריק רב חסדא משום דסבירא ליה לר' יהודה דעניבה פסולה בתפילין. ואיכא למידק דמאי קא מקשה לר' יהודה ליענביה, והא לר' יהודה עניבה כקשר מעליא הוא וכדמתרץ אביי נמי, ורב חסדא דתלי ליה בפסול עניבה אמאי דילמא משום דקשר מעליא. וי"ל דסבירא להו דכיון שאינה של קיימא בודאי למחר מתירו ועושה להן קשר, משרא שרי ר' יהודה בעניבה כי הא משום דעניבה גריעא קצת מקשר דעלמא. ואביי אומ' דעניבה לר' יהודה קשר של קיימא ומעליא הוא, וכי היכי דלדידיה קשר שאינו של קיימא ממש אלא שהוא של קיימא קצת אסור, אף בעניבה כן. ואיכא למידק דהכא משמע דפשיטא להו דלר' מאיר עניבה לאו קשירה היא, ואילו בריש אלו קשרים שבת קיא, ב איבעי להו עניבה לר' מאיר מאי קשירה היא או לא וסלקא בתיקו. ותירצו בתוספות דהתם במהדקי והכא בדלא מהדקי.

3 קשר של תפילין הלכה למשה מסיני. בשבת כתבתיה בפרק במה מדליקין שבת כח, ב.

4 ונוייהן לבר. פירש רש"י ז"ל: אותו היכר האותיות לבר כלפי החוץ שלא יעשה האותיות בין הבתים אלא כנגד מראית העין. ואינו מחוור מדאמרינן במנחות בפרק הקומץ רבה מנחות לה, ב רב אשי הוה יתיב קמיה דמר זוטרא איתהפכא ליה דטעמא רצועה דתפילין, אמר ליה סבר לה מר נוייהן לבר, דאלמא ונוייהן ברצועה כך אמר ולא בכתיבה ואותיות. ובערוך ערך ניות פירש הקשר, כלומר: הצד שנראה כמין דלת לחוץ. ויש מפרשים: נוי העור חלקת העור שהוא מקום שער מבחוץ. ובתוספות כתבו דנראה דאקשר קאי וכמו שפירש בערוך דאי לא אמאי מייתי ליה הכא.

5 הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בודק שתים בשל יד וא' בשל ראש. תימה והא תניא בפרק התכלת מנחות מב, ב תפילין יש להם בדיקה ואין נקחין אלא מן המומחה. ותירצו בתוספות דהלכתא אין נקחין אלא מן המומחה דחיישינן כיון שטרחות מרובה אם בא לבדוק לקרוע התפירות להוציאן מן הבתים פשע ולא בדיק. ואי נמי איכא משום בזיון תפילין. והלכתא לכתחילה לא אבל בדיעבד בודק ודיו.

6 וקא תני רב כהנא בודק שתים של יד ושל ראש. כלומר: בודק שתים אחד של יד ואחד של ראש וקשיא לרב דאמ' שלש, ופליגא נמי אברייתא אחריתי. ופרקינן הא מני רבי היא דאמר בתרי זמני הויא חזקה, ואידך כרשב"ג סבירא ליה. ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרשב"ג, חדא, דקאי רב הכא כוותיה, ועוד דאבוה דר' והלכה כר' מחברו ולא מאביו. וביבמות פרק הבא על יבמתו יבמות סד, ב אמרו נשואין ומלקיות כר' וסתות ושור המועד כרשב"ג, וכתב הרב אלפסי ז"ל יבמות שם דמילה כנשואין שאם מלה בנה ראשון ומת שני ומת, שלישי לא תמול משום ספק נפשות להקל. אבל שאר מילי מסברא עבדינן כרשב"ג חדא דאבוה הוא ועוד דרב קאי כוותיה הכא. והראב"ד ז"ל כן פסק כרשב"ג.

7 אי רבי אימא סיפא. איכא למידק ואי לא רבי מי ניחא. ופירש הראב"ד ז"ל דזו קושיא היא למאי שהעמידה כר' ולומר דמתרצא היא והרי סיפא וכי איפשר להעמידה בזו, אלמא משבשתא היא. ותירץ דלעולם מתרצתא היא, וכרבי היא הך ובצבת. ואינו מחוור בעיני, דפשיטא דשמעתין משמע כמאן דמאן דאקשי מינה מעיקרא הוא ניהו דהדר ואקשי אי רישא אי סיפא, ואי סבירא ליה דמשבשתא היא היכי מקשה מינה. ולי נראה דהאי מקשה הוה סבירא ליה דאפי' לרשב"ג בגמ' מוקי לה בהא, דכיון דבדק של ראש ושל יד חזקה דבקי הוא בכתיבתן, אבל בצבתין בעינן תלתא להחזיק כל הצבתין. והלכתא והלכך כי אוקמא כרבי בדרישא, אקשי ליה מצבתין. ופרקינן דמודה רבי בצבתין דלזו שלישי ולזו בעינן קאמר, דמתלתא כיון דכל צבת וצבת מחד גברא הלכך כולהו בעו בדיקה.

8 הא דתני במתני' אבל בחדשות פטור. קשיא לי דאדרבא הוה ליה למתני אסור. ולמאן דתני אבוה דרב שמואל חדשות אינן מקושרות הוה ליה למתני נמי חייב דאין דרך מלבוש, ואי עניב להו חייב לר' יהודה. ויש לומר דמשום דקתני המוצא תפילין מכניסן זוג זוג, כלומר: שחייב להכניסם תאני נמי דבחדשות פטור, וכיון שכן אם הכניסם חיובי נמי מחייב.

9 מצאן צבותים מחשיך עליהן ומביאם. איכא למידק לאבוה דרב ושמואל דמפרש חדשות שאינן מקושרות אמאי לא יחשיך עליהם כיון דלא מספק להו בקמיע. וי"ל דכיון דלא נגמרה מלאכתן לא החמירו כל כך.

10 אלא אמר רבא הכא בחבית שקנתה שביתה ובמים שלא קנו שביתה. וכדתנן את החי במטה פטור אף על המטה. פירש רש"י ז"ל: ורבנן פליגי למימר דלא תהלך זו דלא בטלה לגמרי לגבייהו. ותמיהה לי כיון דקיימא לן דהוציא אוכלים בכלי פטור על הכלי דליטל דבטיל ליה כלי לגבי אוכלים, לרבנן נמי אמאי לא, דהא לא שמעינן להו דפליגי התם שבת צג, ב. והראב"ד ז"ל פי' דכי אמרינן דבטל כלי לגבי אוכלים ואפי' פחות מכשיעור, כגון שהאוכלים דבר חשוב מן הכלי, והחי כמו כן חשוב מן המטה, אבל חבית לא בטלה לגבי מים דחשיבא מן המים. ואינו מחוור בעיני דהא לא פליגי התם בין דכלי חשוב מן האוכלים ובין האוכלים חשיבי מן הכלי ואם איתא במקומה היה להם לפרש וצ"ע.

11 כי תנן נמי מתניתין בשיירה תנן. פירש רש"י ז"ל: בשיירא שחנתה בבקעה שאנוסים הן ושאין להם מים שרו ליה רבנן דתיבטיל. ולפי פירושו לא ידעתי למה נחלקו חכמים ואסרו שהרי אנוסים הם. ושמא לא אנוסים ממש קאמר דא"כ אפילו מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא שצריכים למים ובשיירה הקלו לר' יהודה, ולרבנן הרי הם כשאר כל אדם אפילו בתחומין דרבנן. והראב"ד פירש: שיירא מחנה, ור' יהודה סבר דהקלו ביה כמו שהקלו בערובי חצרות שאין להם עיקר מן התורה, ורבנן סבירי דלא הקלו אלא בערובי חצרות שאין להם עיקר מן התורה אבל לא בערובי תחומין דיש להם עיקר מן התורה, וכענין ההיא רבי ר' ינאי בשלהי פרקין קמא יז, ב לא שנו אלא ערובי חצרות אבל ערובי תחומין חייבין.

12 רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסקינן ומאן אמרו לו ר' יוחנן בן נורי היא דאמ' נכסי הפקר קונין שביתה. וכתב הראב"ד ז"ל דמהא שמעינן דהא דתניא לעיל עירובין מה, ב בור של הפקר הרי הן כרגלי הממלא, לאו למימרא שיהא כרגלי הממלא ממש, שאילו אם נתנן לאחר הרי הוא כרגליו, ולא אמרו כרגלי הממלא אלא דכל זמן שהן שלו אין אדם יכול להוליכן יתר מרגלי הממלא, אבל אם נתנן לאחר הרי הם כרגלי אותו שנתן לו וכן אם נתן השני לשלישי ואפילו מאה הרי הן כרגלי מי שנתנו לו, דהא הכא שנתנן זה לחברו וחברו לחברו ומותר להוליכן ואפילו חוץ לתחום, ומאי חוץ לתחום חוץ לתחום הממלא הראשון. ובתוספות ד"ה הכי אמרו דחוץ לתחום דקאמר היינו חוץ לתחום אלפים אמה שלהם קאמר לפי שלא קנו שביתה, ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום דקאמ' היינו חוץ לתחום הממלא. וא"ת א"כ למה הוצרך ליתן לחברו וחברו לחברו אפילו הוא בעצמו יוליכם שם. יש לומר אי ביום טוב הכי נמי, אלא הכא בשבת עסקינן דאסור להעבירם ד' אמות ברשות הרבים, אי נמי כגון שלא הגביה אחד מהם כדי לזכות בהם לגמרי אלא במה שהם שותים לבד, הלכך אפי' עשרת אלפים אמה לפי שלא זכה בהם אדם אלא במה שהוא שותה בלבד, וכענין זה אפי' ביום טוב שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו. ובפרק מי שהוציאוהו גמ' מי שישן בדרך מה, ב הארכתי בה יותר בס"ד. ולענין פסק הלכה: כתב הראב"ד ז"ל בכאן דלהאי תירוצא דרב אשי הלכה כר' יהודה דס"ל כרבנן, וקיימא לן כוותייהו להקל כדאית' בפרק מי שהוציאוהו עירובין מו, א. ולתירוצא דרבא נמי הלכה כר' יהודה, או משום דהוא מיקל בעירובין והלכה כדברי המיקל בעירוב, או משום דכל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו לעיל עירובין פא, ב. וכן נמי לתירוצא דרב יוסף דאוקמא בשיירה הלכה כמותו. ואפילו לר' ינאי דאמר לעיל בשלהי פרקא קמא עירובין יז, ב לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין לא, התם הוא משום דבני שיירה עצמן חייבין בתחומין דבר תורה כדעת ר' ינאי, ושמא אפילו ר' יהודה מודה בבני השיירה, תדע לך דאי בבני השיירה עצמן שרי למה ליה למימר נותן אדם לחברו וחברו לחברו, לימא בשיירה אדם מוליך חביתו, פירוש: חוץ לתחום. אלא כי מיקל ר' יהודה בשיירה בכלים שאין להם תחומין אלא מדרבנן, דבגופיה הוא דכתיב אל יצא איש ממקומו, והא דאמרי' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים מדרבנן הוא ובהא הוא דמקילי לדעת ר' יהודה. והרז"ה ג"כ פסק בהא דחבית כר' יהודה משום דקאי כרבנן דר' יוחנן בן נורי דהלכה כוותיהו. אבל הרמב"ם הרמב"ן ז"ל פסק הלכה כרבנן משמו של הראב"ד ז"ל בספר כתוב שם, ולא משום טעמא דאמרו לו דחיישינן לתחומין, אלא מפלוגתא דת"ק ור"ג דהיא סתם מתני' אפי' לדבר מצות הצלת תפילין בסכנת לסטים לא שרי נותן לחברו וחברו לחברו, משום דאוושא מילתא דשבת. וזה דבר ברור הוא דר' יהודה מוסיף הוא להתיר נתנה לחברו וחברו לחברו בדבר הרשות כגון זו ואפילו חוץ לתחום, ואין הלכה כר' שמעון, ואין צריך לומר שאין הלכה כר' יהודה ע"כ. ומכל מקום לגבי י"ט מיהא הלכה כר' יהודה.