רשב״א על עירובין מ״ב

1 אלא חסורי מיחסרא והכי קתני. פירוש: הא דקאסר להו דקמחסר לה ולא אמר דבשוגג חוץ למקומן בלחוד פליגי, במסקנא מגלה לן טעמא משום דקתני בדר' נחמיה ור' אליעזר לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין, מכלל דת"ק סבר במזיד נמי שרי. הא דקא דייק מהא דת"ק סבר אפילו במזיד נמי שרי, פירש רש"י ז"ל: מדקתני לעולם אסורין. ונראה דקא דייק לה מדקתני עד שיחזרו למקומן שוגגין, דאי לאו דשמעינן לת"ק דאמר חזרו למקומן אפילו במזיד למה להו אינהו למימר שוגגין דהא ת"ק נמי שוגגין קאמרי, ולא בשוגג ומזיד פליגי אלא במקומן ושלא במקומן, והוה להו למימר לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן ותו לא.

2 במזיד לא יאכלו. פירוש: לשום אדם, מדלא קאמר לא יאכל, אי נמי מי שיצאו בשבילו, אי נמי שבאו בשבילו. וא"ת מאי שנא מהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לעיל עירובין מ, א. י"ל דשאני הכא דאתעבידא בהו איסורא על ידי ישראל. וא"ת לרבנן דאמרי במקומן אפילו במזיד יאכלו, מאי שנא מן המבשל בשבת חולין טו, א דבמזיד לא יאכל ואפילו לר' מאיר דמיקל. י"ל דשאני התם דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא אבל הכא ביו"ט דוקא, אבל בשבת ודאי אסורין אם הביאן דרך רה"ר, ואפילו העבירם ארבע אמות ברשות הרבים.

3 שבת בבקעה והקיפוה עכו"ם מחיצה בשבת. כלומר: לשם דירה.

4 מהלך אלפים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה. פירש רש"י ז"ל: דרב נחמן אמר שמואל אפילו כר"ג אתיא, דעד כאן לא קאמר ר"ג נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה אלא במי שהוציאוהו דהקילו לגביה, אבל במי שקנה שביתה בבקעה ובשעת קנייה לא שבת באויר מחיצות מודה הוא ר"ג דאין לו אלא תחומו הראשון. וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם ה"א: על הדין פלוגתא דרב הונא ור"נ, בעיין מימר מה פליגי כר' יהושע ור' עקיבא ברם כר"ג וכר' אלעזר בן עזריה לא פליגי, ואפילו כר"ג וכר' אלעזר בן עזריה פליגין קל הוא מי שקנה לו שביתה ממי שלא קנה לו שביתה. וזה מבואר כדברי רש"י ז"ל. ועוד ראיה לדברי רש"י ז"ל דהא רב נחמן בהא כרביה סבירא ליה, מדאמר ליה לרב הונא לקמן לא תפלוג עליה דשמואל דתניא כוותיה, ואילו לקמן עירובין מג, ב משמע מעובדא דנחמיה דרב נחמן כר"ג סבירא ליה וכדאמרינן התם, אמר ליה ר"נ בר יצחק לרבא מאי קא מיבעיא ליה לרב חסדא אילימא בדמלו גברא וקא מיבעי ליה אי הלכה כר"ג או לא, ופשיט ליה רבא פשיטא בדלא מלו גברא עסקינן דאי בדמלו גברא האמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה, דאלמא משמע דפשיטא ליה לרבא דר"נ בר יעקב רביה כר"ג סבירא ליה, דאי לא מאי קא פשיט, דכיון דרב חסדא מיניה דר"נ הוה בעי דילמא בדר"ג נמי בעא מיניה מאי סבירא ליה אי הלכה כוותיה או לא. ואע"ג דהא ר"נ משמיה דשמואל קאמר לה ושמואל לית ליה כר"ג בדיר וסהר אלא בספינה דוקא כדאיתא לקמן עירובין מב ע"ב, אין ודאי שמואל דלא כר"ג סבירא ליה אבל הא דבקעה לאו בהכי תליא, ור"ג נמי אפשר דס"ל הכין ומטעמא דאמרן.

5 ה"ג רש"י ז"ל: אמר רב הונא היה מודד ובא וכלה מדתו בחצי חצרו יש לו חצי חצרו. וקשה קצת לגירסא זו מאי דאמרינן, יש לו חצי חצר פשיטא מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לטלטולי בכולה קמ"ל. ואם איתא אמאי הוה אמינא דנגזור ביה טפי מבקעה. ועוד דלא הוה ליה למימר דילמא אתי לטלטולי אלא דילמא אתי להלוכי. וי"ל דלרבותא נקט דהוה אמינא דאפילו לטלטולי נמי אתי. ולא דמי לבקעה דשאני חצר דאית בה כלים ורגיל לאשתמושי בה כולי שתא בכולה, הלכך הוה אמינא דנגזור בה דילמא אתי אפילו לטלטולי בכולה קמ"ל. ובהא נמי איתרצא לן קושיא אחרינא, דאיכא למידק ומאי קמ"ל רב הונא מתני' היא לקמן עירובין סא, א היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי מערה יש לו חצי מערה. אלא שי"ל דאיצטריך רב הונא לאשמועינן חצר דאית בה כלים ורגיל לאשתמושי בה בכולה כולי שתא. אבל הראב"ד ז"ל גרס: א"ר הונא מודינא היה מודד וכלתה מדתו בחצי העיר. ומודה לטלטל קאמר, משום דבעיר מקום שכלתה שם מדתו אינו נפרץ במקום האסור לו, והיינו דקאמרינן מהו דתימא דילמא אתי לטלטולי בכולה. וגירסא זו נראית עיקר.

6 רבה אמר הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום וקסבר רב הונא רבה דמחיצות ספינה מחיצות הן. ותמיה לי א"כ מאי טעמייהו דר' יהושע ור' עקיבא דאסרי. ואולי נאמר לפי שנכנס שם מדעתו על דעת שתהלך הספינה ותוציאנו מתחומו. ועוד י"ל דהשתא הדרינן למאי דאמרינן מעיקרא דר"ג ור' עקיבא בגזירה פליגי, אי גזרינן דיר וסהר אטו בקעה או לא, דר"ג לא גזר ור' עקיבא ור' יהושע גזרי. ושמואל פסיק כוותיה דר"ג בספינה דליכא למגזר בה אטו נתנוהו בבקעה הואיל ושבת באויר מחיצותיה, אע"ג דר' עקיבא גזר אפילו בהא הואיל ומ"מ כבר יצא מתחומו, כך נראה לי. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שפירש בפירושי המשנה שלו דטעמא דר"ג דקנה משום דלא גזר הילוך דדיר אטו הילוך דבקעה ור' יהושע ור' עקיבא גזרי ואם לא כמו שפירשתי היאך כתב הרב כן, והלא אותה סברא כבר דחוה בגמרא ואמרינן וממאי דבגזירה פליגי וכו'. אלא ודאי שהרב ז"ל מפרש כמו שפירשתי דהשתא לרבה בגזירה פליגי, והא דאמרינן לעיל ממאי וכו' דחייה בעלמא היא, ותפסינן מאי דקאמר להדיא רב הונא בריה דרב נתן כתנאי ומאי דקאמר רבא רבה הכא, ושבקינן ההיא דחייה בעלמא דלעיל.