רשב״א על עירובין צ״ו

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על עירובין צ״ה ע״ב רשב״א על עירובין צ״ז ע״א »

1 עירובין פתח ↗

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָצֵאת לָא בָּעֵי כַּוּוֹנָה, וְהָכָא לַעֲבוֹר מִשּׁוּם ״בַּל תּוֹסִיף״ קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: לַעֲבוֹר מִשּׁוּם ״בַּל תּוֹסִיף״ לָא בָּעֵי כַּוּוֹנָה. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: לַעֲבוֹר מִשּׁוּם ״בַּל תּוֹסִיף״ בָּעֵי כַּוּוֹנָה.

2 סוכה פתח ↗

וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד, שִׁינּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ הוּא, וְשִׁינּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ — לָא שְׁמֵיהּ שִׁינּוּי.

3 עירובין פתח ↗

אִי הָכִי, לְרַבִּי מֵאִיר זוּג אֶחָד נָמֵי לָא.

4 עירובין פתח ↗

וּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין? רַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא: ״וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה״. ״יָמִים״ — וְלֹא לֵילוֹת. ״מִיָּמִים״ — וְלֹא כׇּל יָמִים, פְּרָט לְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

5 עירובין פתח ↗

5 נדה פתח ↗

וּלְרַב פָּפָּא דִּמְבָרֵךְ אַמַּיָּא, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִצְוֹת. וְלִבְנֵי מַעְרְבָא דִּמְבָרְכִי בָּתַר דְּסַלִּיקוּ תְּפִילַּיְיהוּ ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹר חוּקָּיו״, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי

6 עירובין פתח ↗

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, ״הִשָּׁמֶר״ דְּלָאו — לָאו, ״הִשָּׁמֶר״ דַּעֲשֵׂה — עֲשֵׂה.

7 ספר מצוות גדול פתח ↗

לקשור א תפילין בראש שנאמר לטוטפות בין עיניך וכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך וגו׳ תניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש בפ׳ הקומץ רבה מנחות דף ל״ה ותפילין של יד נמי אמרינן אם נקרע בית יד שלו ונראין התפילין אין לחוש כדאמרינן במנחות פ׳ הקומץ ד׳ ל״ז לא סבר מר לך לאות ולא לאחרים לאות ולמה נראין תפילין של יד שלך אמר לו במקום לך לאות איתמר. הקלף שכותבין בהן פרשיות וגם הרצועות וגם עור הבתים צריך להיות מבהמה טהורה או חיה טהורה שנ׳ למען תהי׳ תורת ה׳ בפיך מן המותר בפיך ואפילו ע״ג נבילות כדאי׳ בשבת דק״ח וגם צריכין עיבוד לשמן כרשב״ג דאמר בסנהדרין דף מ״ח עד שיעבדוהו לשמן וכדרבא שם דאמר הזמנה לאו מלתא היא וכדר׳ אבוה בב״ק דף נ״ד וצריך כתיבה לשם קדושה ולא סגי במחשבה ואין צריך עיבוד בעפצים בפרק הקומץ דף ל״א וע״ש בתוס׳ כמו שנפרש בהלכות ספר תורה לקמן בסי׳ מ״ח וגם נפרש שם דין גויל קלף ודוכסוסטוס ותפילין אין כותבין אלא לצד בשר בקלף וקליפים שלנו מדכתבינן בהן תפילין יש להם דין קלף וכותבין לצד הלבן וכותבן בדיו ומותר לתת ארמנט בלעז בתוך הדיו שאין זה קנקנתום שנחלקו עליו בפרק קמא דעירובין דף י״ב ועיין בתוס׳ פ״ב דגיטין דף י״ט וצריך לשרטט התפילין ד׳ שירטוטין סביב הגיליון אבל אין צריך לשרטט בין שיטה לשיטה פרק הקומץ דף ל״ב ותולין דילוגין בס״ת ואין תולין דילוגין בתפילין ובמזוזה כדאיתא בירושלמי פ״ק דמגילה והטעם משום דאמרינן במכילתא בסוף פ׳ בא כתבן שלא כסדרן יגנוזו ואסור לאדם אחר להקרות לסופר אלא א״כ חוזר הכותב וקורא בפיו קודם שיכתוב שלא יטעה כדגרסי׳ בפ״א דב״ב דף ט״ו הקב״ה אומר ומשה אומר וכותב ובהלכות ס״ת יהי׳ מפורשים הדברים האלה יותר באורך. תפילין של ראש צריך לכתוב בעור קלף פרק הקומץ דף ל״ב ולצד לבן והארבע פרשיות יכתוב בד׳ חתיכות קליפין לכתחילה ואם כתבם בחתיכה אחת ארוכה כל פ׳ בעמוד אחד יצא שם דף ל״ד ויתנם בעור אחד שיש בו דפוס ד׳ בתים ולא בד׳ עורות כל דפוס בית אחד בפני עצמו ותפילין של יד יכתוב בעור קלף אחד לכתחלה ד׳ פרשיות בד׳ עמודים ואם כתבן בד׳ חתיכות יצא ויתנם בעור דפוס אחד שהרי אמרו שם מי שיש לו שני תפילין של ראש פי׳ שלא הניחו מעולם בראש ואין כאן קדושת ראש ישים עור על אחד מהם לכסות הבדל׳ הבתים וכשרים לשל יד אלמא כתבן בד׳ חתיכות יצא שם בדף ל״ו וצריך לכתוב בימינו ואטר יד יכתוב בשמאל העולם שהוא ימין שלו ואם שולט בשתי ידיו יכתוב בימין העולם בפ״ב דגיטין דף כ׳ ואם נפלה טיפת דיו בחלל ב׳ או ח׳ או אות אחרת ועתה אין שמה הראשון עליה או ירך שמאל של מ״ם פתוחה נגע לשל תחתון ונעשית בכך סתומה או אות ריש נעשית דלית כי האי גונא לא יועיל תיקון למחוק הטיפה ולגרור בתער דהוי כחק תוכות ופסול בין בס״ת ותפילין ומזוזה ובגט ולא יועיל אח״כ להעביר הקולמוס על האות לא לרבנן ולא לרבי יהודא בפ׳ הניזיקין דף נ״ד דאם מועיל על האות שנכתב שלא לשמה לשווי׳ אות לשמה מ״מ לשווי׳ לאות לא יועיל בפרק הקומץ דף ל״ט וכל אות ואות צריך שתהא מוקפת גויל מארבע רוחותיה ואם נגעה אות לחבירתה יועיל תיקון ולא מיקרי חק תוכות אבל בירושלמי פ״ק דמגילה מכשיר נגיעת אות לאות למטה ופוסל נגיעות מלמעלה ומסופק אם נוגעות באמצע ואם ניקב הקלף בחלל האות ואפי׳ הנקב ממלא כל החלל כשירה כדמוכח בפ׳ הקומץ מנחות דף כ״ט אבל בירושלמי דמגילה שם מצריך גויל סביב האות מבפנים. פרק הקומץ דף ל״ב וצריך להניח ריוח גליון מלמעלה ולמטה כמו מזוזה כמלא ריוח אטבא של סופרים ושיערו הגאונים כחצי ציפורן ובימין מעט ולא כדי לגול היקף בשימושא רבא והשיטין לא תהא אחת ארוכה ואחת קצרה אלא שוות וצריך לכרוך כל פרשה ופרשה בשער בהמה טהורה וגרסי׳ בפ׳ במה מדליקין שבת דף כ״ח הלכה למשה מסיני תפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן פירוש מבהמה טהורה כמותן וטוב לכרוך בשער שור כדאיתא בשימושא רבה לכפר על מעשה עגל ויש שכורכין אח״כ כל פרשה ופרשה לבדה בקלף כשר קודם שיתננה בדפוס הבתים וטוב לכרוך במטלית כדאי׳ בירושלמי פ״ק דמגילה וכתב רבינו משה בפ״ג דהלכות תפילין שיכרוך כל פרשה ופרשה במטלית ושיכרוך אותם בשיער על המטלית ודבר זה להיפך בירושלמי דמגילה בפ״ק הלכה למשה מסיני שיהו כותבין בעורות ובדיו ומסרגלין בקנה וכורכין בשיער וטולים במטלית ודובקים בדבק ותופרין בגידין ויש לפרש ודובקין בדבק בקרע ס״ת אמצעי׳ היריעה ותופרין בגידין יריעה בחבירתה ונהגו העולם לתפור קרע אמצעי היריעה במשי. משפט סדר הנחת הפרשיות בבתי׳ כל הסוגי׳ בתוס׳ פ׳ הקומץ בד״ה והקורא דף ל״ד ובהלכות קטנות הלכות תפילין לדברי רש״י מימין הקורא האיש העומד כנגד המניח קדש מימין הקורא ואחריו בית שני והיה כי יביאך ואחריו בית שלישי שמע ישראל ה׳ ואחריו בית רביעי והיה אם שמוע נמצא שקדש והיה כי יביאך מימין הקורא שהוא משמאל המניח ושמע והי׳ אם שמוע משמאל הקורא שהיא מימין המניח כדאי׳ בברייתא שם בגמרא וכן פי׳ רמב״ם פ״ג דהלכות תפילין וכן איתא בשימושא רבה וזהו הסדר כמו שכתובים בתורה וגם במכילתא בסוף פר׳ בא תניא כתבן שלא כסדרן יגנוזו אבל רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון ורבינו יעקב כתוס׳ שם וכן הוא בהלכות קטנות דלעיל מפרשים דבית שלישי והיה אם שמוע בית רביעי שמע וסימנך הוויות להדדי והיה כי יביאך והיה אם שמוע סמוכות יחד עוד סימן אחר שינין שבבתי׳ כנגד שין שבעור הדפוס מבחוץ דשין דקדש מכאן ושין דשמע מכאן מ״מ צריך לכותבן כסדר הכתובות בתורה כדתניא במכילתא דלעיל ובתפילין של זרוע שכותב בחתיכת קלף א׳ בד׳ עמודי׳ אחר שכתב והיה כי יביאך בעמוד שני יניח חלק בעמוד שלישי ויכתוב שמע ישראל בעמוד רביעי ואח״כ יכתוב בעמוד שלישי והי׳ אם שמוע שזהו סדר הכתוב בתורה ומדקדק רבינו תם מלשון הברייתא עיין בתוס׳ דלעיל והבריי׳ שם בגמ׳ שאומר קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל משמע דהוויות להדדי שקדש בראש לצד ימין ושמע בראש לצד שמאל ואמרינן בפ׳ הקומץ כל הסוגיא בדף ל״ה כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול וכן אמר רב ואם החליף ברייתא לגוויתא או גוויתא לברייתא פסול א״כ סדר הנחה של רש״י פסול לדברי הגאון וסדר הנחת הגאונים פסול לדברי רש״י וירא שמים חושש משום ברכה לבטלה אם אינו מניח רק כדברי האחד מן הגאוני׳ הלכך יניח שניהם שנים של יד בברכה אחת ואח״כ יניח שניהם של ראש בברכה אחת שהרי יש בראש וכן בזרוע מקום להניח שני תפילין כדאיתא בפ׳ המוצא תפילין דף כ״ה ואם אינו יודע לכווין המקום ולהניח שניהם יחד אם כן יניח כדברי האחד של יד ושל ראש ויסלקם מיד ויניח האחרים על סמך ברכה ראשונה ואע״פ שמפסיק בין של יד לשל יד ברכות תפילין הראש זהו טוב יותר מלהניח לגמרי שלא להניח כלל מ״מ נהגו בארץ אדום ובארץ ישמעאל כדברי רש״י וכדברי רמב״ם וגם שלחו כתב מארץ ישראל שנפלה בימה שעל קבר יחזאל ומצאו שם תפילין ישנים מאוד כסדר רמב״ם ורש״י ז״ל. פ׳ הקומץ דל״ח רצועות שחורות מבחוץ הלכה למשה מסיני ושם כמו כן עור הבתים צריך להיות שחור ויכול לעשות עור הבתים מקלף מעובד לשמן ואע״פ שהוא דק שפיר מקרי עור דהא גבי כתיבה תניא שם בדף ל״ד יכתבם על ארבע עורות ויכול לעשות מעור שליל הקלף ויש אומרים שטוב והגון יותר לפי שלא נעבדה בו עבירת תשמיש ושפיר קרוי עור דלא גרע מעור עוף דכשר כדאיתא בפ׳ שמונה שרצים דק״ח אע״ג דלגבי טומאה חשיב כבשר דחשיב ליה בפ׳ העור והרוטב חולין דף קכ״ב גבי עורותיהן כבשרן. פרק הקומץ דף ל״ה ובפ׳ במה אשה דף מ״ב ועיין שם בתוס׳ אמר אביי שין של תפילין הלכה למשה מסיני יעשה מימין הקורא בקמט עור דפוס הבית שין וכן מכאן ומכאן דימינא תלתא רישי ודשמאלי של ד׳ רישי פי׳ שני יודין יעשה בתוכה כדאי׳ בשימושא רבה גרסי׳ בפרק הקומץ מנחות דף ל״ה וצריך שיגיע החריץ למקום תפר פירוש משך קמטי השין מבחוץ צריך שיגיע למטה עד התפירה אבל רש״י פי׳ לענין חריץ הבדלת הבתים שיהיו עד למט׳ עד תפירה ובברייתא שם דל״ד נמי תניא אם אין חריצין ניכר פסולות גבי הבתים. שם אמר רב חננאל אמר רב תיתורא של תפילין הלכה למשה מסיני שם וכל הסוגיא גם בתו׳ שם אמר אביי מעברתא של תפילין הלכ׳ למשה מסיני פי׳ רש״י לאחר שהכני׳ האיגרות בבתי׳ מקצע כל הבתים לבד עור בית רביעי מניח ארוך וכופלו למטה לכסות פיות הבתים וזהו בית מושבן של בתים תיתורא לשון גשר ומעברתא היינו מאותו עור הנפשל למטה עושה בליטה כפולה חוץ לבתי׳ שמכני׳ לתוכה הרצועו׳ ומושכו׳ אילך ואילך ועוברות דרך אותו חור כפולות הנה והנה שאינן תפורות שם ויש שקוצצין כל עור ד׳ בתים למטה ולוקחין עור ממקום אחר ועושין בראשו כמין ארובה ומכניס שם הד׳ בתים וראש השני כופל למטה לעשות תיתורא ומעברתא כמו שפירשתי לעיל ויש מפרשים מעברתא קרוי זה שיש שנותנין עור שני על בית של זרוע מצד זה לצד זה. שם כל הסוגיא תניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני אמר רב בתפרן ובאלכסונן פי׳ העור הנכפל למטה שהיא התיתורא יתפור עם עור הבתי׳ סביב בריבוע וכן יהיו נמי זויות בתפירה וצריך שיהא שיעור זה באלכסון כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה ולא ארכה יתר על רחבה וגם עור התיתורא והבתים היוצא חוץ לתפירה קוצצין בריבוע ועור הבליטה הנכפל שקרוי מעברתא מקצרין כדי שיהא ניכר ריבוע עור התיתורא וגם עור הבתים בראשן אע״פ שאין ראיה גמורה מתוך ההלכה שיצטרך שיהיו מרובעים כשהן ארבעתן יחד מ״מ מוכיח בשמושא רבה דף ז׳ ע״א שהן מרובעות דקאמר מייתי אעא טבא תרתי אצבעי על תרתי אצבעי אבל בבית אחד לבדו אין צריך ריבוע וגם בגובה הבתי׳ אין קפידא בריבועו וכן תפילין של יד יש להם דין זה וצריך ריבוע בתפירה וכן בעור התיתורא וכן בגוף רוחב הבית בראשו התפירה צריכה להיות מגידי בהמה טהורה כמו שהביא לעיל בע״נ מפרק במה מדליקץ דף כ״ח וכתב בשימושא רבה בדף ז׳ ע״א שנים עשר תפירות יעשה בה כנגד שבטי ישראל ואם אין שם כי אם עשרה כשר כשתסיר שבט מלכות ושבט כהונה הם יהודא ולוי נותרים עשרה ואם עשה י״ד תפירות כנגד תוספת אפרים ומנשה טוב בר מדעייל ונפיק פירוש היינו לבד שלשה מקומות במקום הבדלת הבתים יעביר חוט התפירה מצד זה לצד זה דרך חריץ והיינו דאמר בפרק הקומץ דל״ד ושוין שנותנין חוט של משיחה בין כל אחת ואחת ואם נפסקה התפירה בשלשה מקומות אין תקנה לחזור ולתפור אלא צריך תפירה חדשה כדאי׳ בירושלמי פ״ק דמגילה ובהלכות קטנות מביאו בדף ה׳ ע״ב וע״ש וברוקח סוף סימן ש״ע ובס׳ התרומה סימן ר״י ר׳ ירמיה אפסיק ליה גידא דרצועתא ושרון ליה תנינות ושדין ליה ולא מן אולפנין פירוש שני פעמים בלבד התירו כשנפסקה ואני קבלתי דברצועה שנתפרה בגידין קאי ע״י שנפסקה וחזרה ונפסקה שמותר לתופרה בגידין וכן נפסקו עוד פעם שלישית שהרי לר׳ ירמיה נפסקה שני פעמים מלבד פעם ראשונה והתירו לו וכן מוכיח בס׳ הקומץ רבה דל״ה דקאמר מהו למתפרה ומעיילא לתפירה לגוואי דקאי התם ארצועות וקאמר התם פוק חזי מאי עמא דבר ופי׳ רבי יעקב בתוס׳ שם להקל מכח הירושלמי ולא כפי׳ רש״י שפי׳ שם להחמיר וכן מוכיח לשון רצועתא דקציצה לא מקרי רצועה. משפט אורך הרצועה אמרינן בפרק הקומץ רבה שם וע״ש בתו׳ עד אצבע צרדה ובילמדינו פרשת בא משמע דהיינו דווקא בשל יד וכן בשימושא רבה ורב אלפס הביאו רצועה דימינא עד טיבורא דשמאליה כנגד החזה ובזרוע עד אצבע צרדה ויהיו משולשי׳ בתלתא זמנין כלו׳ שיכרוך סביב צרדה שלשה פעמים ורוחב הרצועה יותר מחטה ופחותה מכשעורה ואם פחות או יותר לית לן בה כך כתוב שם וכתב הרב ר׳ ברוך בספרו סימן רי״א אם נפסקה הרצועה ופחותה מכשיעור אין לו תקנה לא לקושרה ולא לתופרה אבל לפי מה שקבלתי מותר היינו דקאמר לעיל מינה בעמוד שבסמוך וכן משמע בדברי הרב ר׳ אליעזר ממיץ ויזהר בהנחתן שלא יהפכו הרצועות דאמר רב נחמן ונוייהם לבר. קשר של תפילין הלכה למשה מסיני היינו השם שרגילין לומר שיש שין בקמט הדפוס לכאן ולכאן ואותו דלת בקשר של ראש ובקשר של יד עוברת מעט מרצועה ונראית כמין יוד ובכך נעשה השם של שדי אמנם אין נראה לרבינו יצחק שאין זה נזכר בשום מקום לא דלת ולא יוד אלא נקרא קשר מקום הדלת ובשבת דף כ״ח מוכח שאין שום אות ברצועות גבי לא נצרכה אלא לרצועותיהן שאין שם תורה ולמעלה שם אמר ששין של תפלין נקראת תורה ואם היה שם דלית ויוד גם ברצועותיהן יש תורה בפרק הקומץ דף ל״ו וכיצד סדר הנחתן יניח תחילה של יד דכתיב וקשרתם לאות על ידיך ויברך להניח תפילין ואח״כ יניח של ראש ויברך על מצות תפילין שאחר עשה של יד כתיב והיו לטוטפות בין עיניך ואמרו רבותינו שם כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים שם ולכך כשחולץ חולץ של ראש תחלה ויניחם בתיק ואחר יחלוץ של יד ויניחם על של ראש בתיק ועתה כשירצה להניחם ימצא אותם של יד מזומנות שאם היה מניחם בתיק תחת אותם של ראש היה צריך להעביר על המצות להסיר אותם של ראש לצד אחר עד שיניח אותם של יד וזהו מה שאנו אומרים בפ׳ אמר להם הממונא ביומא דף ל״ג עבורי דרעא אטוטפתא אסירא פי׳ להקדי׳ בתיק זרוע לשל ראש אסור מטעם שאמרנו עבורי לשון הקדמה כמו ויעבר את הכושי ויניח ביד שמאל דכתיב ידכה יד כהה ועוד כתיב וכתבת׳ וקשרתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ואם הוא אטר יניח בימין העולם שהוא שמאלו ואם הוא שולט בשתי ידיו יניח בשמאל העולם ויניח בזרוע במקום קבוצת הבשר שיש שם הנק׳ קיבור׳ על שם קבוצת הבשר כמו קיבורי דאהיני בפ׳ זה בורר דף ל״ו פי׳ אשכול של תמרים ותניא בתוספתא מנין לזרוע שהוא קרוי יד שנ׳ ותהיינה העבותים אשר על זרועו כפשתים אשר בערו באש וימסו אסוריו מעל ידיו ויכוין כנגד הלב שנא׳ ושמתם את דברי אלה על לבבכם ודרשינן התם בפ׳ הקומץ דל״ז שתהא שימה כנגד הלב ובמסכת אהלות פ״ק ועיין בתוס׳ פרק הקומץ שם בד״ה קיבורת נמי מוכיח שהזרוע הוא העצם המחובר לכתף מצד אחד וראשו השני מחובר למרפק הוא קודא בלע״ז נמצא שיכול לכוין ממש כנגד הלב שם ובפ׳ המוצא תפילין ותפילין של ראש מקום שמוחו של תינוק רופס ויש שם מקום להניח שני תפילין ותניא בפ׳ הקומץ רבה שם נאמר כאן בין עיניך ונאמר להלן לא תשימו קרחה בין עיניכם למת מה להלן בגובה של ראש מקום שעושה קרחה אף כאן כן והקשר של תפילין יהדק בראש למעלה בעורף ולא במפרקת כדי שיהיו ישראל למעלה כדאמרי׳ התם בדף ל״ה ורחב הקציצה לכתחילה שני אצבעות כדאיתא בשימושא רבה בתחילת דף ז׳ ואם פחות או יותר לית לן בה אמרינן בפ׳ הקומץ מנחות דף ל״ה מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן עד שעת קשירתן פירוש קשירתן זהו הידוקן בשעת הנחתן כמו שליא הקשורה בוולד בפ׳ בהמה המקשה חולין דף ע״ז שאם היה עושה קשירה ממש בכל פעם שמניחן לא תתיישב ההלכה בפ׳ המוצא תפילין דצ״ו המוצא תפילין בשבת מחוץ דמשמע התם דחדשו׳ אסור להניחן בראשו משום קשר של קיימא שעדיין לא נקשרו אבל ישנות מותרות משמע שבישנות אין צריך קשירה בכל יום ובשל יד נמי אע״ג דכתיב וקשרתם אין צריך קשירה בכל יום כדמשמע במס׳ מקוואות פ״י שמונה שם קשרים שאין צריך שיבא בהם מים בשעת טבילה ומונה שם קשר של ראש בזמן שהוא אוצא קשר של יד בזמן שאינו עולה ויורד פי׳ שקבוע ואינו עולה ויורד כשלנו ומדאין צריך להתירו בשעת טבילה יש ללמוד שקשר של קיימא הוא׳ פי׳ אוצא דחוק כלומר נקשר בדוחק כמו אוצצא בפ׳ המפקיד בבא מציעא דף מ׳ גרסינן בפ׳ הקומץ מנחות דף ל״ו לא סח בין של יד לשל ראש מברך אחת סח מברך שתים פי׳ רב יהודאי גאון ורב עמרם ורבינו יעקב בתוס׳ שם לא סח אינו מברך אלא אחת של ראש אבל סח מברך שתים על של ראש וכן ראיתי בפירוש בילמדינו פ׳ בא דף ל״ח ע״ב שאפילו מניח זה אחר זה בלא סיחה שיברך על של יד להניח ועל של ראש על מצות תפילין ולא כדברי המפרשי׳ היינו רש״י שם והאלפסי בהלכות תפילין והמימוני בפ״כ דתפילין לא סח מברך אחת כלומר יוצא בברכה שבירך על של יד אע״פ שישנו בירושלמי עיין בפ״ב דברכות תלמוד שלנו עיקר ועוד יכול להיות שאותה דירושלמי נאמרה קודם דשלח רבה בר בר חנא משמיה דר׳ יוחנן שמברך שתים בפרק הקומץ דף ל״ו ותפילין של ראש אין מעכבין של יד של יד אין מעכבין של ראש ומי שאינו מניח אלא אחת מהן מברך שתים והחולץ תפילין לא יברך לשמור חוקיו ולא שום דבר ואפי׳ חולצן סמוך לחשיכה שבני מערבא שהיו מברכין כן בפ׳ בא סימן דף נ״א ובפ׳ כיצד מברכים דף מ״ו עיין בתוספות בשניהם מפרש בירושלמי שהיו סוברי׳ דושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה בחוקות תפילין הכתוב מדבר וימים ולא לילות אבל אין הלכה כן אבל הלכה דבחוקת הפסח הכתוב מדבר דהא אמר רב אשי מנחות דף ל״ו הלכה דלילה זמן תפילין הוא ואין מורין כן שמא יישן בהם או שמא יפיח בהן וזמן הנחתן שחרית לכתחילה אמר אביי בפ״ק דברכות דף י׳ לתפילין כאחרים דאמרי משיכיר חבירו ברחוק ארבע אמות ופירש בירושלמי שם ברגיל ואינו רגיל כהדא דאזיל לאכסניא ואזיל ואתי לקיצים פי׳ משיכיר חבירו שאינו רגיל בו אלא לפרקים כאדם שבא לאכסניא לפרקים. תניא בפ׳ הקומץ דל״ו הי׳ משכי׳ לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן וכשיגיע זמנה ימשמש בהן ומברך על זה כתב רבינו שמשון בתו׳ שם מכאן נראה דכשאדם משכי׳ והולך קודם היום ומתעטף בציצית אין צריך להסיר טליתו כשיאיר היום כדי לחזור ולהתעטף ולברך דכיון דממשמש בו יכול לברך אע״פ שיש לחלק כי בתפילין מצוה למשמש כדלקמן בעמוד שבסמוך ובגמ׳ שם מ״מ אין נר׳ לחלק דבפ׳ התכלת מנחות דף מ״ג מדמי תפילין לציצית לעניין משמוש ולברך. גרסינן בפ׳ הקומץ דל״ו וכל הסוגי׳ בתוס׳ שם ובתוס׳ פרק המוצא תפילין בד״ה ימים דנ״ו שאין מניחין תפילין בשבתות וימי׳ טובי׳ מפני שהן גופן אות ובחול המועד של פסח וסוכות י״א שאין מניחין תפילין שיש בהן אות בפסח מצות ובסוכות סוכה ולולב אבל בירו׳ משמע שמניחין אותם דקאמר ההוא גברא דאבד תפילין אתא לקמיה דרב חננאל שדרי׳ לקמיה דרבה בב״ח אמר ליה לספרא זיל הב ליה תפילך ואת כתוב אחריני דתנן בפ׳ אלו מגלחין מועד קטן דף י״ח וגם כל הסוגיא בתוס׳ שם ד׳ י״ט כותב אדם תפילין לעצמו לאחרים לא אתא לקמי׳ דרב אמר לי׳ לספרא זיל כתוב ליה להדיא מתניתין פליגא עלי׳ דרב כותב אדם תפילין לעצמו לאחרים לא פתר לי׳ בכותב להניח פי׳ רב מפרש המשנה להניח עד לאחר המועד אבל לצורך המועד יכול לכתוב אף לאחרים וכן פסקו רשב״א ורבינו יצחק בר רבי ברוך דאות פסח וסוכות הוא מעשיית מלאכה ובחול המועד מותר מן התורה כדמפר׳ התם וצריך שימשמ׳ בהן לפרקים כשמונחים בראשו ובזרועו כדי שלא יסיח דעתו מהם ק״ו מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד תפילין שיש בו כמה אזהרות ואזכרות על אחת כמה וכמה שימשמש בהם לפרקים בפרק הקומץ דף ל״ו ובפ״ק דשבת דף י״ב וגרסינן בפ׳ לולב וערבה דף מ״ו אמר מר זוטרא חזינא ליה לרב פפא דכל אימת דמנח תפילין מברך רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי מברכי בפ׳ ראשון דמס׳ סופרים בפ׳ הבונה שבת ד׳ ק״ג וצריך ליזהר בפרשיות שאם עשה הפתוח׳ סתומ׳ והסתומה פתוחה פסולה ושלש פרשיות ראשונות כולן פתוחות ופרשה אחרונה שהיא והי׳ אם שמוע סתומה ואם כתב חסר מלא פסול עד שימחק את היתר ואם כתב המלא חסר פסול ואין לו תקנה:

8 עירובין פתח ↗

אֶלָּא הַאי תַּנָּא הוּא דְּתַנְיָא: מִיכַל בַּת כּוּשִׁי הָיְתָה מַנַּחַת תְּפִילִּין וְלֹא מִיחוּ בָּהּ חֲכָמִים, וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל יוֹנָה הָיְתָה עוֹלָה לָרֶגֶל וְלֹא מִיחוּ בָּהּ חֲכָמִים. מִדְּלֹא מִיחוּ בָּהּ חֲכָמִים — אַלְמָא קָסָבְרִי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא הִיא.

9 ראש השנה פתח ↗

דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: ״כׇּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַּעֲשׂוּ״, יָצְתָה תְּקִיעַת שׁוֹפָר וּרְדִיַּית הַפַּת, שֶׁהִיא חָכְמָה וְאֵינָהּ מְלָאכָה.

9 עירובין פתח ↗

10 עירובין פתח ↗

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בַּחֲדָשׁוֹת וִישָׁנוֹת, אֲבָל בְּאִשָּׁה לָא פְּלִיגִי. שְׁמַע מִינַּהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים חַיָּיבוֹת.

11 שבת פתח ↗

וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתָם מִשְׁנָה. וּתְנַן, מוּכְנִי שֶׁלָּהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא נִשְׁמֶטֶת — אֵין חִיבּוּר לָהּ, וְאֵין נִמְדֶּדֶת עִמָּהּ, וְאֵין מַצֶּלֶת עִמָּהּ בְּאֹהֶל הַמֵּת, וְאֵין גּוֹרְרִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מָעוֹת.

11 מנחות פתח ↗

מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר לַיְלָה זְמַן תְּפִילִּין, שַׁבָּת נָמֵי זְמַן תְּפִילִּין. אִי קָסָבַר שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין, לַיְלָה נָמֵי לָאו זְמַן תְּפִילִּין, דְּמֵהֵיכָא דְּמִמַּעֲטָא שַׁבָּת מֵהָתָם מִמַּעֲטִי לֵילוֹת.

1 ואי בעית אימא כולי עלמא לצאת לא בעי כונה. והכא בלעבור בעי כונה אפילו בזמנו קאמר קמפלגי, ת"ק סבר לעבור בזמנו לא בעי כונה, ור"ג סבר לעבור אפילו בזמנו בעי כונה.

2 ואי בעית אימא שבת לאו זמן תפילין. ובזמנו לא לצאת ולא לעבור בעי כונה. והכא בלעבור שלא בזמנו קא מפלגי ות"ק סבר לא בעי כונה. ותמיהה לי דבשמעתין דהכא משמע דבמניח שתי תפילין איכא משום בל תוסיף דתפילין אחד אמר רחמנא ולא שנים וג', א"כ אף אנו לא נוסיף בד' מינים שבלולב אלא לר' עקיבא סוכה לד, ב אתרוג א' לולב א' וערבה א' והדס א', ולרבנן אתרוג א' ולולב א' וג' הדסים ושתי ערבות, ואנו מוסיפין כמה. ומיהו אם אין התוספת מין הכשר ללולב כגון בהדס שוטה ובערבה שיבשה או שנקטם ראשה, אין בו משום בל תוסיף, דמשום תוספת מינין ליכא דלדידן דקיימא לן לולב אין צריך אגד, דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ולמאן דאמ' לולב צריך אגד סוכה ל, ב גרוע ועומד הוא ואין בו משום בל תוסיף אלא שלא על יוצא ידי חובתו וכדאיתא בסנהדרין פח, ב גבי זקן ממרא. ואי משום בל תוסיף במין בעצמו ליכא דהא לא ממין הכשר הוא. וכן יש מן הגדולים שהיו מניחין שתי זוגות תפילין משום ספק סדר כתיבת פרשיות ולא היו חוששין לבל תוסיף, משום דאין כאן כשרים אלא זוג אחד והאחד כמו שאינו. אבל אנו שאנו מוסיפים בהדס כשר ובערבה כשרה. ואולי נאמר כל שמוסיף הדס וערבה לנוי הוא וכל שהוא נותן לנוי אין בו משום בל תוסיף, וכדאית' בפרק לולב הגזול סוכה לו, ב דתנן התם אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה ר' מאיר אומ' אפי' במשיח', ותניא אמר ר' מאיר מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדים את לולביהן בגימוניות של זהב, אמרו לו משם ראיה במינו היו אוגדין אותו מלמטה, כלומר: לפי שאגד העליון אינו אלא לנוי לפיכך אין בו משום בל תוסיף. ועדיין צריך לי עיון.

3 אי הכי לר' מאיר חד נמי לא. לאו דוקא ר' מאיר, דאדרבא משמע בסמוך דמתני' לאו ר' מאיר, אלא משום דלעיל אמרינן לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר ואמר רבא אפילו תימא ר' מאיר קא מסיק ליה לת"ק בדר' מאיר, והכא לת"ק חד נמי לא קאמר.

4 ימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי"ט. הא דמפיק שבתות וי"ט, אותן אדרשא דלאות על ידך בסמוך קא סמיך, כדתנן מי שצריכים אות יצאו שבתות וי"ט שהן עצמן אות, וקסבר דמחד לחוד לא הוה דרשינן, וכענין זה מצאתי בירושלמי ה"א גרסינן התם: והיו לך לאות את שהיו לך לאות פרט לשבתות וי"ט שכלהם אות והלא כבר כתיב מימים ימימה כדאמר ר' יוחנן כל מילה דלא מחוורא מסמכינן ליה מן אתרין סגיאין.

5 ושמרת את החוקה הזאת. כתב רבנו תם ז"ל: דאף להאי תנא דקרי ליה לחוקת תפילין, ולמערבא דסברי לה כוותייהו ומברכי בתר תפיליהו לשמור חקיו כדאיתא בנדה פרק בא סימן נדה נא, ב, אפילו הכי לא מברכי כל שעה שחולצין אלא כשחולצין דוקא סמוך לחשיכה, דהא חוקה זו אינה אלא שניהם שלא יניחם בלילה א' דלילה לאו זמן תפילין. ופשיטא בסלוק ציצית וגמר שאר מצות דלא מברכינן דלא כתיבא ביה חוקה. והא דתנן התם בפרק בא סימן יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, ואמרינן עלה בגמרא לאתויי מאי, ואמרינן לאתויי מצות, ואקשינן ולמערבא דמברכי לבתר דמסלקי תפילייהו מאי איכא למימר, ואמרינן לאתויי ריחני, ה"ה דהוה מצי למימר לאתויי כל שאר מצות חוץ מתפילין. ומיהו אומר רבנו תם ז"ל דאנן אפילו אתפילין נמי לא מברכינן דקיימא לן כר' עקיבא דמוקי לה בחוקת הפסח. דבהקומץ רבה מנחות לו, ב פסקינן דלילה לאו זמן תפילין, ורב אשי ורבינא מסקי התם דהלכה ואין מורין כן, והיינו כר' עקיבא דשמעתין. וכתוב בפסיקתא בירושלמי בפרק היה קורא ה"ג כשהוא חולצן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו, אתיא כמאן דאמר בחוקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא.

6 השמר דעשה עשה. ואפילו לר' יוחנן דאמר במנחות שם בחוקת תפילין הכתוב מדבר ואמרינן המניח תפילין בלילה עובר בלאו דהשמר דעשה נמי לאו הוא, הכא בפסח מודה דליכא אלא עשה, וגבי תפילין היינו דעביר ליה בלאו משום דר' חיננא הכי קאמ' השמר להניח תפילין ולא בלילה, אלמא לענין לילה איכא לאו. ודכוותא נמי השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו בשבת בפר' אם לא הביא כלי רבי אליעזר דמילה קלב, ב אע"ג דכתיב לשמור ולעשות, משום דהכי קאמר: השמר שלא תקוץ את הבהרת, אבל גבי הנחת יום אם אינו מניח ביום אינו עובר בלאו, דהשמר דעשיית עשה הוא, כלומר: השמר לקיים מצות תפילין להניחם ביום. והוא הדין והוא הטעם למילה ופסח דליכא אלא קום עשה, כלומר: השמר למול ולעשות הפסח, והלכך לא הוי השמר דעשה כי הוא לאו.

7 יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות. וכתבו בתוס' דחולו של מועד בכלל, שאף הוא אין צריך אות שאסור במלאכה בדבר שאינו אבד. ועוד דחייב בסוכה בחג, ובפסח אסור באכילת חמץ ומצה שהן גופן אות. ומגדולי האחרונים אמרו שחולו של מועד זמן תפילין הוא מדאמרינן במועד קטן יח, ב דכותב תפילין לעצמו במועד, אם אינו מניח במועד אף לעצמו אינו כותב.

8 מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. בירושלמי אמרו בריש פרקין דהכא פליגי בה, דאיכא מאן דאמר לא מיחו, ר' חזקיה בשם ר' אבהו אמר אשתו של יונה הושבה מיכל בת כושי מיחו בידה חכמים, ובגמרין כמאן דאמר לא מיחו. ופי': לא מיחו אלא כרצון חכמים היו לעשות, דהא אתי למידק מינה דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, וכיון שכן אף הנשים חייבות כאנשים. ואינו כאותו שאמרו בפרק מקום שנהגו פסחים נו, א לאנשי יריחו גודשין לפני העומר שלא כרצון חכמים ולא מיחו בידם.

9 מדלא מיחו בהם חכמים אלמא קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא. ואיכא למימ' למידק אפילו תמצא לומר שהזמן גרמא למה מחו, ר' יהודה נמי דאית דלית ליה אף נשים סומכות אמאי לא, ומאי שנא מסוכה דאף נשים יושבות בה אפי' לר' יהודה, דשמעינן ליה לר' יהודה בפ"ק דסוכה ב, ב דאמר הילני המלכה היתה יושבת בסוכה ושבעה בניה עמה. ואי איכא בסמיכה ובהנחת תפילין משום בל תוסיף על המצות אף בסוכה נמי לא תשב. ויש לומר דבכל המצות כיון שהאנשים חייבים אף הנשים אינן חייבות משום בל תוסיף, דקולא היא שהקילה התורה אצל הנשים למפטרם מן המצות שהזמן גרמא, דומיא דסומא דפטור מכל המצות ואינו עובר בהם משום בל תוסיף, אבל בסמיכת קדשים והנחת תפילין ותקיעת שופר ועליה לרגל שאמרו דאסורות לר' יהודה דאמר אין הנשים סומכות רשות, לאו משום בל תוסיף אלא משום דתפילין צריכים גוף נקי ונשים אין זריזות להזהר לשומרם בנקיות, ועליה לרגל משום דמחזי כמביאה חולין לעזרה כשמביאה עולת ראיה אף על גב דרשות. אי נמי משום ראיית פנים בעזרה שאין נשים נכנסות בעזרה שלא לצורך. ועוד כי לירושלים באה משום שמחה, אבל להר הבית אינה צריכה לעלות לכך. וסמכינן וסמיכה משום עבודה בקדשים אפילו באקפת יד. ותקיעת שופר משום דמלאכה דרבנן היא כדאמרינן ר"ה כט, ב יצאת תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. והכי מוכח בפרק כסוי הדם חולין פד, ב דקאמר התם תקיעת שופר בגדולים תוכיח שאין ודאה דוחה שבת. וכן פירשו בתוספות, ולא כמו שפירש רש"י ז"ל כאן ור"ה לג, א כיון שנראה כמוסיפות על המצות.

10 עד כאן לא פליגי אלא בישנות וחדשות אבל באשה לא פליגי. אלמא בין ר' מאיר בין ר' יהודה תרווייהו סבירא להו דשלא הזמן גרמא הוא דשבת זמן תפילין, ומתני' ר' מאיר ור' יהודה, ומיהו דוקא קשיא רישא דמתני', אבל סיפא דמתני' ר' יהודה ולא ר' מאיר, דהא קתני במתני' ישנות ולא חדשות.

11 אבל באשה לא פליגי. וא"ת דילמא משום דדרך מלבוש. אבל אשה שאין רגילה ללובשן וי"ל דלאיש הוי ליה דרך מלבוש דרגיל ללובשן בחול אבל אשה שאין רגילה ללובשן לא הוי להם דרך מלבוש, דנשים עם בפני עצמן הן כדאמ' התם בפרק במה אשה יוצאה שבת סב, א גבי תכשיטין וחלופיהם באיש, דמידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש. ומיהו אפי' למאן דאמ' מצות עשה שהזמן גרמא היא אי סבירא לן דנשים סומכות רשות הוי נמי דרך מלבוש, דאף הן מניחות לעתים כמיכל בת שאול, הלכך אפי' אשה מצילתו. והיינו דאמרינן ודילמא סבר לה כמאן דאמ' נשים סומכות רשות. ולענין פסק הלכה: קיימא לן כר' עקיבא דאמ' שבת לאו זמן תפילין דכתיב והיו לך לאות יצאו שבתות שהן גופן אות. ור' עקיבא ור' יוסי ור' שמעון הקטן לענין שבת כולהו סבירא להו שבת לאו זמן תפילין ורשב"ג נמי כוותייהו קאי. ור' נתן לעיל ע"א נמי הא אמר דאפשר דסבירא ליה כר' עקיבא דשבת לאו זמן תפילין, אע"ג דלילה זמן תפילין. ואע"ג דר' מאיר ור' יהודה פליגי עלייהו, תלמידיהם נינהו לגבי ר' עקיבא ור' יוסי. ועוד דהלכה כר' עקיבא מחברו וכ"ש מתלמידו. וכתב הראב"ד ז"ל: דאע"ג דקיימא לן דשבת לאו זמן תפילין כר"ג, לענין הצלה קיימא לן דזוג א' טפי לא, הואיל וסתם לן תנא הכי, דדילמא הוי טעמא משום דלא שרי אלא כדרך מלבושו בחול כיון דבחול אחד טפי לא, בשבת נמי אחד אין טפי לא. ואשה נמי בכלל לא דהא לאו דרך מלבוש בחול הוא, ומתני' נמי דיק' דאם איתא ליתני א' האיש וא' האשה כדקתני ברייתא. ואע"ג דסתים לן תנא כר' מאיר ור' יהודה לענין זוג זוג, לענין אשה לא סתים לן תנא כוותיהו. והרב אלפסי ז"ל נראה שכן דעתו שהביא משנתנו כצורתה לבד ולא הזכיר מכל מה שנאמר עליה בגמרא כלום. ודברי רש"י ז"ל נכונים הם בעיני, דאם איתא דטעמא דמתני' כדרך מלבושו בחול כך דרך מלבושו בשבת אפי' למאן דאמ' שבת לאו זמן תפילין הוא, היאך לא נאמר אותו הטעם בגמרא, לימא אי בעית אימא דכ"ע שבת לאו זמן תפילין, מר סבר כדרך מלבושו בחול שרו ליה רבנן ואפי' זוג אחד אין טפי לא, ומר סבר כדרך מקום הנחת תפילין שרו ליה רבנן ואפי' הכי תרי נמי, אלא ודאי משמע דלא אמ' הכי ולא אשכח פיתרא מחוורתא למתני' אלא דבשבת זמן תפילין ולאו זמן תפילין פליגי ומתני' ר' מאיר ור' יהודה, ש"מ דסתמא דמתני' ג"כ משום דשבת זמן תפילין ומתני' כולה ר' יהודה ור' יהודה ש"מ דטעמא דמתני' ע"כ אפי' לר' מאיר. ועוד דמה שאמ' הרב ז"ל דנשים אין מצילות דאינו דרך מלבוש, הא תמיהא ליה טובא, דכיון דקיימא לן נשים סומכות, דרך מלבוש בחול דהוה להן לנוי, ותדע לך מדאתי למדחי הא ר' יהודה הא ר' מאיר דאמרי א' האיש וא' האשה, ואמרינן ודילמא סבר לה כמאן דאמ' נשים סומכות רשות, דאלמא אעפ"י שהזמן גרמא להכניס בשבת דרך מלבוש קרינן ליה אף לאשה הואיל ומנחת רשות. ולולי שאמ' הרב ז"ל וגם מהלכות הרב אלפסי שנראה כדבריו, הייתי אומר דהלכה כר"ג דמכניס אפי' שנים שנים דפלוגתא דת"ק ור"ג בפלוגתא דשבת זמן תפילין או לאו זמן תפילין תליא, ת"ק כר' מאיר ור' יהודה ור"ג כר' עקיבא ור' יוסי הגלילי. וכיון דקיימא לן כר' עקיבא והלכתא נמי כר"ג דאפי' שנים שנים. אלא דקשיא לי קצת דא"כ תיקשי לן דר' יוחנן אדר' יוחנן, דאילו ר' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה שבת מו, א, ואיהו אמר בפרק הקומץ רבה מנחות לו, ב המניח תפילין בלילה עובר בלאו, וכיון דלילה לאו זמן תפילין לדידיה אלמא כר' יוסי סבירא ליה דדריש מימים ימימה למעוטי שבתות וימים טובים. וא"ת דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן כדמשני בעלמא כר' יוחנן, מ"מ הוה להו לאקשויי ולפרוק הדין כדמותיב ומפרק הכין בעלמא. ויש לומר משום דטעמא דמתני' לא מתפרש דגביה בהדיא, ואנן ספוקי מספקא לן טעמא הכא, משום הכי לא מקשי מינה התם לר' יוחנן דהא טעמא לא מידכר דליקשי מיניה, כנ"ל. ואשה נמי מכנסת, הואיל שסומכות רשות אף לאשה דרך מלבוש הוא לה. ולענין לילה: קיימא לן כר' עקיבא דלילה זמן תפילין דבחוקת הפסח הכתוב מדבר, ובמנחות איפסיקא הלכתא הכין, דתניא התם בפרק הקומץ רבה מנחות לו, א עד מתי מניחין בראשו עד שתשקע החמה, ר' עקיבא אומ' עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד זמן שינה, ומודים חכמים לר' יעקב שאם חלצן ליכנס לבית הכסא ושקעה החמה שוב אין מניחן, אמר רב נחמן הלכה כר' עקיבא יעקב. אע"ג דאיכא דאמרי אין הלכה אתמר, הא אקשו עליה מדרב חסדא ורב הונא דמצלו בהו באורתא, ואמרינן ההיא פליגא. וכיון שכן לכשתמצא לומ' אין הלכה אתמר, אנן כרב חסדא ורב הונא קיימא לן דרב לגבי רב נחמן, ואמרינן נמי התם לו, ב אמר רב הוה קאימנא קמיה דרב אשי וחשך ולא סליק תפילי ואמר ליה לשומר קא בעי מר, ואמ' ליה אין, ולדעתיה דלאו לשומרם קא בעי אלא קא סבר הלכה ואין מורין כן, וקיימא לן כרב אשי דבתרא הוא. והא דאמרינן בפ"ק דברכות ט, ב לתפילין כאחרים, היינו משום רואה את חברו בתוך ד' אמות, לא קשיא דלכולי עלמא מזמן שינה ואילך אסור להניחן גזירה שמא ישן בהם ויפיח בהם, וכיון שהוא חולצן בזמן שכיבה אשמעי' אביי עד שיכיר את חברו ברחוק ד' אמות הוי זמן שינה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהנחתן כאביי ובסלוקן כרב אשי.

2 סנהדרין פתח ↗

בְּלוּלָב, מַאי סְבִירָא לַן? אִי סְבִירָא לַן דְּלוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד, הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. וְאִי סְבִירָא לַן דְּצָרִיךְ אֶגֶד, גָּרוּעַ וְעוֹמֵד הוּא.

5 מנחות פתח ↗

7 מועד קטן פתח ↗

הַסַּפָּרִים. הָנֵי — אִין, כְּלֵי פִשְׁתָּן — לָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַתְנִיתִין אֲפִילּוּ דִּשְׁאָר מִינֵי. אָמַר בַּר הִידְיָא: לְדִידִי חֲזֵי לִי יַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָה, דְּמַפְּקִי לַהּ מְשִׁיכְלֵי דְּמָנֵי כִּיתָּנָא בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא. מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי: מַאן לֵימָא לַן דִּבְרָצוֹן חֲכָמִים עָבְדִי, דִּלְמָא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים עָבְדִי. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד: קִדּוּשֵׁי נָשִׁים וְגִיטִּין וְשׁוֹבָרִין. דְּיָיתֵיקֵי, מַתָּנָה וּפְרוֹזְבּוּלִין. אִיגְּרוֹת שׁוּם וְאִיגְּרוֹת מָזוֹן. שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵיאוּנִים וּשְׁטָרֵי בֵירוּרִין. גְּזֵרוֹת בֵּית דִּין וְאִיגְּרוֹת שֶׁל רְשׁוּת. גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לְאָרֵס אִשָּׁה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד — קִדּוּשֵׁי נָשִׁים, מַאי לָאו שְׁטָרֵי קִדּוּשִׁין מַמָּשׁ? לָא, שְׁטָרֵי פְסִיקָתָא, וְכִדְרַב גִּידֵּל אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ? כָּךְ וְכָךְ. כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ? כָּךְ וְכָךְ. עָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ קָנוּ, הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִין בַּאֲמִירָה. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת וְלֹא אַלְמָנוֹת. וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. הָא לְאָרֵס — שָׁרֵי. לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא לְאָרֵס — דְּלָא קָעָבֵיד מִצְוָה, אֶלָּא אֲפִילּוּ לִישָּׂא נָמֵי, דְּקָא עָבֵיד מִצְוָה, אָסוּר. תָּא שְׁמַע, דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: מְאָרְסִין, אֲבָל לֹא כּוֹנְסִין. וְאֵין עוֹשִׂין סְעוּדַת אֵירוּסִין, וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ. וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּכׇל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, שְׂדֵה פְלוֹנִי לִפְלוֹנִי. אֶלָּא: שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים. כִּי הָא דְּרָבָא שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּבָעֵי רַחֲמֵי וְאָמַר: תִּזְדְּמֵן לִי פְּלָנִיתָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא תִּיבְעֵי רַחֲמֵי הָכִי. אִי חַזְיָא לָךְ — לָא אָזְלָא מִינָּךְ, וְאִי לָא — כָּפְרַתְּ בַּה׳. בָּתַר הָכִי, שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: אוֹ אִיהוּ לֵימוּת מִקַּמַּהּ, אוֹ אִיהִי תְּמוּת מִקַּמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמֵינָא לָךְ לָא תִּיבְעֵי עֲלַהּ דְּמִילְּתָא? הָכִי אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִילִי: מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים — מֵה׳ אִשָּׁה לְאִישׁ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה׳ יָצָא הַדָּבָר״. מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: ״וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה׳ הִיא״. מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: ״בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה׳ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת״. וְאָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִילִי, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא, אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִילִי: אֵין אָדָם נֶחְשָׁד בְּדָבָר אֶלָּא אִם כֵּן עֲשָׂאוֹ, וְאִם לֹא עָשָׂה כּוּלּוֹ — עָשָׂה מִקְצָתוֹ, וְאִם לֹא עָשָׂה מִקְצָתוֹ — הִרְהֵר בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ, וְאִם לֹא הִרְהֵר בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ — רָאָה אֲחֵרִים שֶׁעָשׂוּ וְשָׂמַח. מֵתִיב רַבִּי יַעֲקֹב: ״וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה׳ אֱלֹהֵיהֶם״! הָתָם לְהַכְעִיס הוּא דַּעֲבוּד. תָּא שְׁמַע: ״וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה׳״, רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר: מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד קִינֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמֹּשֶׁה! הָתָם מִשּׁוּם שִׂנְאָה הוּא דַּעֲבוּד. תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי עִם מִי שֶׁחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ בְּדָבָר וְאֵין בּוֹ. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִידִי חַשְׁדוּן וְלָא הֲוָה בִּי! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּקָלָא דְּפָסֵיק, הָא בְּקָלָא דְלָא פָּסֵיק. וְקָלָא דְלָא פָּסֵיק עַד כַּמָּה? אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: דּוֹמֵי דְמָתָא יוֹמָא וּפַלְגָא. וְהָנֵי מִילֵּי דְּלָא פְּסַק בֵּינֵי בֵּינֵי, אֲבָל פְּסַק בֵּינֵי בֵּינֵי — לֵית לַן בַּהּ. וְכִי פְּסַק בֵּינֵי בֵּינֵי, לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא פְּסַק מֵחֲמַת יִרְאָה, אֲבָל פְּסַק מֵחֲמַת יִרְאָה — לָא. וְלָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא הָדַר נָבֵט, אֲבָל הָדַר נָבֵט — לָא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ אוֹיְבִים, אֲבָל אִית לֵיהּ אוֹיְבִים — אוֹיְבִים הוּא דְּאַפְּקוּהּ לְקָלָא. מַתְנִי׳ אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל — הֲרֵי זֶה יִכְתּוֹב. אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת בַּמּוֹעֵד, וְאֵין מַגִּיהִין אוֹת אַחַת אֲפִילּוּ בְּסֵפֶר עֶזְרָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹתֵב אָדָם תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ,

8 פסחים פתח ↗

וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה קְצִירָה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים הִיא? וְהָתְנַן: אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין לִפְנֵי הָעוֹמֶר בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעוֹמֶר שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְלֹא מִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים.

9 סוכה פתח ↗

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּהֵילֶנִי הַמַּלְכָּה בְּלוֹד שֶׁהָיְתָה סוּכָּתָהּ גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, וְהָיוּ זְקֵנִים נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין לְשָׁם וְלֹא אָמְרוּ לָהּ דָּבָר. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָיה? אִשָּׁה הָיְתָה וּפְטוּרָה מִן הַסּוּכָּה. אָמַר לָהֶן: וַהֲלֹא שִׁבְעָה בָּנִים הֲווֹ לָהּ, וְעוֹד: כׇּל מַעֲשֶׂיהָ לֹא עָשְׂתָה אֶלָּא עַל פִּי חֲכָמִים.

9 חולין פתח ↗

אָמַר לוֹ: תְּקִיעַת שׁוֹפָר בִּגְבוּלִים תּוֹכִיחַ, שֶׁאֵין וַדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת, וּסְפֵיקָהּ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב!

11 עירובין פתח ↗

11 ברכות פתח ↗

תַּנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין זְאֵב לְכֶלֶב. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בֵּין חֲמוֹר לְעָרוֹד. וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ רָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְיַכִּירֶנּוּ.

« רשב״א על עירובין צ״ה ע״ב רשב״א על עירובין צ״ז ע״א »