רשב״א על עירובין ס״ז

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על עירובין ס״ו ע״ב רשב״א על עירובין ס״ח ע״א »

1 עירובין פתח ↗

שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵירַב — וַדַּאי פְּנִימִית מוּתֶּרֶת, דְּאָחֲדָא דַּשָּׁא, וּמִשְׁתַּמְּשָׁא, וְחִיצוֹנָה אֲסוּרָה.

2 עירובין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: וְכִי שָׁכַח אֶחָד מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵירַב אַמַּאי שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, לְבַטֵּיל בַּר פְּנִימִית לִבְנֵי פְּנִימִית, וְתֵיתֵי חִיצוֹנָה וְתִשְׁתְּרֵי בַּהֲדַיְיהוּ!

3 עירובין פתח ↗

אֶלָּא כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר אֵין שׂוֹכְרִין. תַּרְתֵּי הוּא דְּלָא עָבְדִינַן, הָא חֲדָא — עָבְדִינַן, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר מְבַטְּלִין, וְהַמְנוּנָא אָמַר אֵין מְבַטְּלִין.

4 עירובין פתח ↗

רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: גּוֹי בֵּית סָאתַיִם — אוֹסֵר, יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם — אֵינוֹ אוֹסֵר. וְיִשְׂרָאֵל בֵּית סָאתַיִם — אֵינוֹ אוֹסֵר. יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם — אוֹסֵר.

5 עירובין פתח ↗

אָמַר רָבָא: מַאן דְּלָא יָדַע תָּרוֹצֵי מַתְנְיָיתָא — תְּיוּבְתָּא מוֹתֵיב לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן. לְעוֹלָם אַרֵישָׁא, וְהָכִי קָאָמַר: הָא בְּתוֹכוֹ — מְטַלְטְלִין. וְעַד כַּמָּה — עַד בֵּית סָאתַיִם.

6 עירובין פתח ↗

הֵן אָמְרוּ: קַרְפֵּף יָתֵר מִבֵּית סָאתַיִם שֶׁלֹּא הוּקַּף לְדִירָה — אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. וְהֵן אָמְרוּ: אֵין מְטַלְטְלִין מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַרְמְלִית.

7 שבת פתח ↗

מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּעֲבִיר חֵפֶץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. הָתָם, לָאו אַף עַל גַּב דְּכַמָּה דְּנָקֵיט לֵיהּ וְאָזֵיל פָּטוּר, כִּי מַנַּח לֵיהּ — חַיָּיב. הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. מִי דָּמֵי?! הָתָם כׇּל הֵיכָא דְּמַנַּח לֵיהּ מְקוֹם חִיּוּב הוּא. הָכָא, אִי מַנַּח לֵיהּ בִּסְטָיו מְקוֹם פְּטוּר הוּא. אֶלָּא מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּעֲבִיר חֵפֶץ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע. הָתָם לָאו אַף עַל גַּב דְּאִי מַנַּח לֵיהּ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר, כִּי מַנַּח לֵיהּ בְּסוֹף אַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּיב, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. מִי דָּמֵי?! הָתָם, לְגַבֵּי דְּהַאי גַּבְרָא מְקוֹם פְּטוּר הוּא, לְכוּלֵּי עָלְמָא מְקוֹם חִיּוּב הוּא. הָכָא לְכוּלֵּי עָלְמָא מְקוֹם פְּטוּר הוּא. אֶלָּא מִידֵּי דְּהָוֵה אַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים דֶּרֶךְ צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים. הָתָם, לָאו אַף עַל גַּב דְּאִי מַנַּח לֵיהּ אַצִּדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים — פָּטוּר, וְכִי מַנַּח לֵיהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּיב, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. מַתְקִיף לַהּ רַב פָּפָּא: הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים לָאו כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי. אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּאָמַר צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּאָמַר צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי הֵיכָא דְּלֵיכָּא חִיפּוּפֵי. אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא חִיפּוּפֵי מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? הִלְכָּךְ לְהָא דָּמְיָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמוֹדֶה בֶּן עַזַּאי בְּזוֹרֵק. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמּוֹצִיא מֵחֲנוּת לִפְלַטְיָא דֶּרֶךְ סְטָיו — חַיָּיב. אֶחָד הַמּוֹצִיא, וְאֶחָד הַמַּכְנִיס, וְאֶחָד הַזּוֹרֵק, וְאֶחָד הַמּוֹשִׁיט. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא וְהַמַּכְנִיס פָּטוּר, הַמּוֹשִׁיט וְהַזּוֹרֵק — חַיָּיב. תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע רְשׁוּיוֹת לַשַּׁבָּת: רְשׁוּת הַיָּחִיד, וּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכַרְמְלִית, וּמְקוֹם פְּטוּר. וְאֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד? — חָרִיץ שֶׁהוּא עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְכֵן גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה — זוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה. וְאֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים? סְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה, וּמְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין — זוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים גְּמוּרָה. אֵין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ, וְאֵין מַכְנִיסִין מֵרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ, וְאִם הוֹצִיא וְהִכְנִיס בְּשׁוֹגֵג — חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְנִסְקָל. אֲבָל יָם וּבִקְעָה וְאִיסְטְווֹנִית וְהַכַּרְמְלִית — אֵינָהּ לֹא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּתוֹכָהּ. וְאִם נָשָׂא וְנָתַן בְּתוֹכָהּ — פָּטוּר. וְאֵין מוֹצִיאִין מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכָהּ. וְאֵין מַכְנִיסִין מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לְתוֹכָהּ, וְלֹא מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְאִם הוֹצִיא וְהִכְנִיס פָּטוּר. חֲצֵרוֹת שֶׁל רַבִּים וּמְבוֹאוֹת שֶׁאֵינָן מְפוּלָּשִׁין, עֵירְבוּ — מוּתָּרִין. לֹא עֵירְבוּ — אֲסוּרִים. אָדָם עוֹמֵד עַל הָאִיסְקוּפָּה, נוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, נוֹטֵל מֵעָנִי וְנוֹתֵן לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטּוֹל מִבַּעַל הַבַּיִת וְנוֹתֵן לְעָנִי, מֵעָנִי וְנוֹתֵן לְבַעַל הַבַּיִת. וְאִם נָטַל וְנָתַן — שְׁלָשְׁתָּן פְּטוּרִים. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אִיסְקוּפָּה מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת. בִּזְמַן שֶׁהַפֶּתַח פָּתוּחַ — כְּלִפְנִים, פֶּתַח נָעוּל — כְּלַחוּץ. וְאִם הָיְתָה אִיסְקוּפָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבָּעָה — הֲרֵי זֶה רְשׁוּת לְעַצְמָהּ. אָמַר מָר: ״זוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד״. לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי הָא דְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, יֶתֶר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה

8 שבת פתח ↗

רַב יְהוּדָה וְרַבָּה בַּר אֲבוּהּ דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ ״כֵּיצַד״ תָּנֵי: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בֵּין לִפְנֵי מִילָה בֵּין לְאַחַר מִילָה. כֵּיצַד? — מְזַלְּפִין עָלָיו בַּיָּד אֲבָל לֹא בִּכְלִי.

9 עירובין פתח ↗

מַתְנִי׳ חָמֵשׁ חֲצֵירוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לְמָבוֹי, עֵירְבוּ בַּחֲצֵירוֹת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי — מוּתָּרִין בַּחֲצֵירוֹת וַאֲסוּרִין בְּמָבוֹי.

1 שכח אחד מן החיצונה ולא עירב ודאי פנימית מותרת דאחדא דשא ומשתמשא. דאמרה לה לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי, ומיהו בני החיצונה צריכין לבטל רשותן לבני הפנימית, הא בלא ביטול דחיצונה לא, דכיון דשתיפו לחיצונה בהדייהו הוו להו כבני חצר אחת ואינן מותרין עד שיבטלו בני החיצונה לגבייהו. וזהו שאמר שמואל שמבטלין מחצר לחצר זהו כדעת ר' עקיבא, אבל לדעת רבנן פנימית מותרת בלא ביטול דחיצונה וכדתניא בשלהי פירקין עה, ב נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות, מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא, וחכ"א בזו פנימית מותרת וחיצונה אסורה. ומפרש התם טעמא דרבנן משום דפנימית אחדא דשא ומשתמשא, דאמרה לה לחיצונה לתקוני שתפתיך, ולר' עקיבא אף פנימית אסורה משום דעירובא מרגילה, ובהאי דאמרה לה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי דאמרה לה מבטלינא לך רשותא, ומיהו עד דמבטלא לה לא משתמשא, וכיון שאין לה לחיצונה בפנימית מדינא כלום אלא משום דפנימית הרגילה אצלה בעירובה, רשות מועט כזה יכול לבטל לחצר אחרת. זו היא שיטתו של רש"י ז"ל. ומיהו תימא מי הכריחו לרבא דמוקי ליה לשמואל כר' עקיבא, וכי תימא כיון דסבירא ליה דאין ביטול מחצר לחצר, ואפילו הכי קאמר אוסרין ומערבין מבטלין ולא משכחת לה אלא בהכין. אכתי קשה דמנא ליה לרבא דשמואל פליג כולי האי עליה דר' יוחנן ולימא דאין מבטלין מחצר לחצר אלא בכי הא, דילמא לעולם כל שאוסרין מבטלין וכסבריה דאביי וכדמשמע ליה מרב יוסף. ועוד קשיא לי דאם איתא דרבא כר' עקיבא נסיב לה, היכי קאמר נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת, דהאי לישנא דרבנן הוא דאילו לר' עקיבא שתיהן אסורות הוה ליה למימר וכדקתני לה בברייתא. וכפי פירושו של רש"י ז"ל ליתא להא דרבא כלל, דאליבא דשמואל הוא דאמר לה ואנן כר' יוחנן סבירא לן, ורבא גופיה הוא דאמר לקמן עירובין סח, א אנא כר' יוחנן סבירא לי. וכן דעת הגאונים ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דרבא לפרש דברי עצמו ודברי שמואל אתא, ואליבא דהלכתא קאמר ליה דבשתי חצרות זו לפנים מזו אין הפרש בין שמואל לר' יוחנן דלכ"ע מבטלין מזו לזו, ומיהא דוקא בשלא עירבו זו עם זו, שאם בטלו בני פנימית רשותן לבני חיצונה בני חיצונה מותרין בין בחיצונה בין בפנימית, ובני הפנימית אסורין. וטעמא דמילתא דכיון דבני הפנימית מצי לבטולי לבני חד מבני החצר או לשנים מהם שערבו מצי לבטולי נמי לבני חיצונה, דמיגו דמבטלי לבני נפשייהו מבטלי נמי לבני חיצונה, אבל כל היכא דלא מצי מבטלי לגבי נפשייהו אף לבני חברתה לא מצי מבטלי. נמצא שפעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין, ועכשיו יפרשו פעמים שאין מבטלין, אבל פעמים שמבטלין אין צריך לפרש, דמכיון שפירש הדרכים שאין מבטלין, ממילא שמעינן שבכל שאר הדרכים מבטלין. והיכי דמי שאין מבטלין כגון שעירבו פנימית וחיצונה זו עם זו והניחו עירובן בחיצונה, ושכח אחד בין מן החיצונה בין מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות ואין ביטול מועיל להן, דהיכי ליעביד האי בר פנימית דלא עירב, לבטיל לבני פנימית, הא לא משתרו בני פנימית בביטול זה דהא ליתיה לעירוב גביהו ואין יכולין לנעול דלת ולהשתמש לעצמן, שהרי אין להם עירוב אלא על ידי החיצונה וכולן כבני חצר אחת הן והלכך כשביטל אצל הפנימית ולא ביטל אצל החיצונה הרי זה כמי שביטל לחצאין, וצריך לבטל לכל אחד ואחד כרבנן דר' אליעזר דכדידהו ס"ל לרבא וכדאמר בסמוך, נבטיל נמי לבני חיצונה אין ביטול מחצר לחצר בכענין זה, דכיון דלבני נפשה לא מיבטלא אף לבני חיצונה לא מיבטלא. וכן הטעם לכל הנך אחריני. אבל אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימית מותרת לעצמה ובלא ביטול כלל כרבנן, דאמרה לה לחיצונה לתיקוני שתפתיך ולא לעוותי, וכיון דמעוותת לי אנא איחוד דשא ואשתמש לעצמי ולביטוליך לא צריכנא. וחיצונה אסורה לגמרי, דביטול דפנימית וביטול דההוא שלא עירב לא מהני לה, דהא ליתיה לעירוב לגביהו וקיימא לן לקמן עירובין פה, ב עירובי חצרות בבית שבחצר.

2 אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא כי נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב אמאי שתיהן אסורות נבטיל לבני פנימית ותיתי חיצונה ותשתרי. כלומר: דכיון דעירובן בפנימית הוו להו כולהו כבני אותה חצר ולשתרו כולהו בההיא ביטול, כמי ששכח ולא עירב וביטל לאחד מבני החצר שאין צריך לכל אחד ואחד. ולאו דוקא שכח אחד מן הפנימית אלא כל דדמי להא דהני דרבא, כי מבטיל להו לבני החצר דידיה ליתו הנך ולישתרו. ואמר ליה רבא אנא לאו כר' אליעזר סבירא לי דאמר אין צריך לבטל לכל אחד ואחד, אלא כרבנן סבירא לי דאמרי דצריך לבטל לכל אחד ואחד, וזה כיון שאין יכול לבטל לכל אחד ואחד כדאמרן שתיהן אסורות. והשתא דאמרינן דרבא לפרש דברי עצמו בא ורבא כר' יוחנן סבירא ליה דאפילו שתי חצרות ופתח אחד ביניהן מבטלין מזה לזה, הלכך בכל ענין מבטלין חוץ מאלו שפרט לך רבא שאין מבטלין ומן הטעם שאמרנו. והא דרבא הלכתא היא. וא"ת א"כ אמאי נקט לה רבא אדשמואל דלית הלכתא כוותיה לינקיט לה אדר' יוחנן דקיי"ל כוותיה. תירץ הרב ז"ל דרבותא קמ"ל דאפילו בשתי חצרות זו לפנים מזו דתרווייהו מודו בהו משכחת לה דאין מבטלין. וכתב הרב ז"ל דהא דאמרינן דאין מבטלין מחצר לחצר בהנך גווני דאמרן, הני מילי למישרינהו כולהו בביטולא דהאי, אבל אם נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, יכולין בני הפנימית כולן לבטל רשותן לבני חיצונה ויהיו חיצונה מותרין בפנימית ופנימין עצמן יהו אסורין, דלא גרע עירבו שתיהן כאחת ושכח אחד מן הפנימית מהיכא דלא עירבו בני הפנימית כלל, דהא לגבי נפשייהו נמי מהני ביטול כי האי גוונא אף על גב דליתיה לעירוב גבייהו דמבטלי כולהו רשותייהו לגבי חד בלא שום עירוב נמי הוא מותר והן אסורין, והכא נמי הנך דבטילו להו מותרין ואינהו גופייהו אסורין, ע"כ דברי הרב ז"ל. ואני תמה א"כ היאך פסיק ואמר שתיהן אסורות כיון דאפשר דתשתרי חיצונה בביטולא דכולהו בני הפנימית. ואי משום ביטול דההוא יחידי דלא עירוב לא מהני להו, אטו רבא מי קאמר פעמים דמי ששכח ולא עירב מבטל פעמים שאינו מבטל, הא לא קאמר אלא פעמים מבטלין פעמים שאין מבטלין כלומר: בני חצר זו לבני חצר זו. וזו נראית לי קושיא לסתור פירושו של הרב ז"ל. ועוד נראה כי מה שאמר רבא בשנתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב, ואי נמי בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב דאמר רבא שתיהן אסורות, ליתא אליבא דשמואל, דרבא כרבנן אמרה דאמרי צריך לבטל לכל אחד ואחד וכדאמר ליה לרב הונא בריה דרב יהושע, ורב אשי אסיק לקמן עירובין סח, ב דשמואל כר' אליעזר סבירא ליה כדאיתא לקמן גבי פלוגתא דמבטלין וחוזרין ומבטלין.

3 אני אומר מבטלין. פירש רש"י ז"ל: ולא דמיא לההוא דלעיל דהכא אי בעי למיגר וערובי מאתמול, מצי עבדי. והמנונא אמר אין מבטלין. כיון דאי בעי עירובי מאתמול לא מצי עירובי בלא שכירות, אין ביטול אלא במקום עירוב, ע"כ. ונראה מתוך דבריו שהוא ז"ל מפרשה בדאיתיה לגוי מאתמול. וזה תימא דהא אמרינן לעיל עירובין סו, א דכל היכא דאתא גוי מאתמול אוסרין ומערבין ומבטלין קרינן ביה אפילו לשמואל. ע"כ נראה לפרש בדאתי גוי בשבת ומת קא מיבעיא ליה כך פירשו בתוס'. והביאו ראיה מן הלשון דקאמר כי תיבעי לך אליבא דמ"ד אין שוכרין תרתי הוא דלא עבדינן, ובאתא גוי בשבת נחלקו למעלה, ועל זה מיבעי ליה אי עבדינן חדא אי לא. וכיון דקיי"ל כר' יוחנן דאמר אפילו תרתי עבדינן בהא נמי מבטלין. והא דתניא לקמן עירובין ע, ב נאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת, ואמרינן עלה זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת. ההיא למאי דסבירא ליה דזה הכלל דרישא קאי נמי אסיפא, קא מפרש דאתא לאיתויי מת גוי בשבת, ואע"ג דמפרש לה כשמואל דלית הלכתא כוותיה, הכי נמי מפרש זה הכלל דרישא דלא כהלכתא, דקאמר הותר למקצת שבת הותר לכל השבת כגון שנטלה קורתו או לחייו ונקיט לה כר' יהודה, וליתא אלא כר' יוסי קיימא לן דאסר. ומיהו ר' יוחנן מפרש לה דזה הכלל דרישא לא קאי אסיפא ונאסר למקצת שבת היינו כגון שני בתים לשני צידי רשות הרבים דבההיא כולהו מודו בה דאין מבטלין וכדאמרינן הכא, אבל מת עכו"ם בשבת מבטלין, וכן הלכה וכדאמר ליה אביי לרבא לקמן עירובין עא, א גבי מאימתי נותנין רשות מת עכו"ם בשבת מאי כלך אצל יפות איכא, אלמא מת גוי בשבת פשיט להו דמבטלין. והראב"ד ז"ל כתב: דההיא בעיא דלקמן עירובין ע, א דיורש מהו שיבטל, אליבא דשמואל דאמר אין שוכרין בשבת הוא דבעי לה, ואליבא דרב המנונא דאמר הכא מת גוי בשבת אין מבטלין, והלכך לטעמייהו דהני דבי שמואל הוא דמפרש לה ומינה קא מקשה לו. אבל לר' יוחנן זה הכלל לא קאי אלא ארישא אבל לא אסיפא.

4 רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו גוי בית סאתים אוסר יותר מבית סאתים אינו אוסר וישראל יותר מבית סאתים אוסר בית סאתים אינו אוסר. כתב הראב"ד ז"ל: דמסתברא דהא דמפלגי בין בית סאתים ליותר מבית סאתים בין בישראל בין בגוי, דוקא בפתוח אליו פתח ארבעה על ארבעה דאינו ראוי להכנס בו ולצאת אלא על ידי הדחק, אבל פתח גדול בין בבקעה בין בקרפף בין בית סאתים בין יותר מבית סאתים בין בגוי בין בישראל אינו אוסר במבוי, דהוה ליה כשתי חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שאינן אוסרות זו על זו. ואינו מחוור בעיני, דא"כ לא הוה שתיק גמרא מיניה, וארבעה על ארבעה דנקט משום דשיעור פתח ארבעה על ארבעה למטה, ומשום הכי נקיט ליה ארבעה על ארבעה לומר דפחות מכן בין כך ובין כך אוסר, וכענין משנתנו דחלון לקמן עירובין עו, א שבין שתי חצרות דנקט ארבעה על ארבעה, והוא הדין ליתר מכן, ולא אתא אלא למעוטי פחות מכן. ואינו דומה לשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, דהתם בשאין דרכה של זו על זו. ובכל מקום דנקיט לה הכן בשאין רגל של זו בזו היא, הא יש לה לזו רגל על זו אוסרות זו על זו דמאי שנא מחצר הפתוחה לשני מבואות שאם רגילה בזו ובזו שאוסרת על זו ועל זו. הא ודאי דא ודא אחת הן. ורבותנו בעלי התוספות ז"ל כתבו דבית סאתים אינו אוסר שאמרו, דוקא בשלא הוקף לדירה, הא הוקף לדירה הוה ליה כחצר וכבית הוא לו ואוסר עדיין על המבוי, דלא אמרו קרפף אלא קרפף העומד לאויר במקום מבוי. ורש"י ז"ל לא פירש כן, דאדרבא פירש הוא ז"ל דיתר מבית סאתים שאוסר היינו בשלא הוקף לדירה הא אם הוקף לדירה שמותר לו להשתמש בו אינו אוסר. וכן נראה דכל שהוא מותר להשתמש בו והוא מקום פנוי לצאת בו משם הוא רגיל ובדידיה ניחא ליה טפי.

5 ויש ספרים דגרסי: לעולם ארישא והכי קאמר הא בתוכו מטלטלין. ולא ארישא ממש אלא אדיוקא דרישא וכדמפרש ואזיל. ואין הלשון מכוון היטב, דכיון דלא אדכר ליה אכתי לא שייך למימר לעולם ארישא, אבל לתירוציה דרב אשי דאוקי ליה ארישא ממש שייך ביה לעולם ארישא. ור"ח ז"ל לא גריס ליה כלל, אלא הכי גריס: מאן דלא ידע לתירוצה מתנייתא תיובתא מותיב לר' יוחנן, הכי קאמר הא בתוכו מטלטלין. וגירסתו נכונה.

6 והן אמרו אין מטלטלין מכרמלית לרשות היחיד, בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה אסרי רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו, יתר מבית סאתים דאסיר לטלטולי בכוליה ואין מטלטלין בו אלא בארבע אמות שרו רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו. מהכא משמע דכל היכא דאיכא למיגזר דילמא אמרינן רשות היחיד גמורה היא שרו לטלטולי מתוכו לכרמלית, והלכך לא שנא קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שהוא סמוך לים לא שנא שהוא סמוך לכרמלית שביבשה שרי לטלטולי מתוכו לכרמלית ומכרמלית לתוכו, דאי לא אתי למימר רשות היחיד גמורה היא.

7 והא דאמרינן: הא שכיח והא לא שכיח. הכי קאמר: קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שכיח, ופעמים שהוא סמוך לרה"ר ופעמים לרה"י ופעמים לכרמלית, ואם אתה מתירו לטלטל בכולו בזמן שהוא סמוך לכרמלית, אתו למימר רה"י גמורה היא ואפילו בזמן שהוא סמוך לרשות היחיד אי נמי לרשות הרבים אתי לטלטולי ביה, אבל קרפף שהוא יותר מבית סאתים הסמוך לכרמלית מילתא דלא שכיחא היא, ואע"ג דאתה מתירו בטלטול מיניה לכרמלית לית לן בה, דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. אבל הראב"ד והרמב"ם ז"ל פרק טז מהלכות שבת ה"ב נראה שפירשוה דוקא בסמוך לים דהיא מילתא דלא שכיחא. ופירש הראב"ד זכרונו לברכה משום דתשמישתיה לא שכיח דבעיתא תשמישתיה. והראשון נראה עיקר וכן פירשו בתוספות. ומכאן התיר רבנו תם ז"ל בגינה יתירה מבית סאתים שלא הוקפה לדירה לטלטל מתוכה לחוץ, הואיל ולא היתה רשות הרבים גמורה כגון שאין עוברת לפניה סרטיא ופלטיא. והתיר להטמין המפתח בתוך הגינה אע"פ שעומד בחוץ ונותן בתוך הגינה או נותן מתוכה לחוץ. ואמרו בתוספות שאין לחלק בין קרפף יתר מבית סאתים דעלמא לסלע דהכא, ומשום דסלע שבים לא שכיח, שהרי כל עיקר גזירה זו כדי שלא יבא לטלטל בכולו והאי טעמא שייך נמי הכא. ועוד יש לדקדק מהא דתניא בפרק קמא דשבת ו, א ארבעה רשויות לשבת ואם היה אסור לטלטל משאר כרמלית לקרפף יתר מבית סאתים משכח להו חמשה.

8 ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי. פירוש: ביום שמיני וקודם מילה, והיינו דאינו נעשה על ידי ישראל, ומדמה לה נמי אביי להזאה משום דהכא נמי מכשירי מילה אין דוחין את השבת. אבל לאחר מילה ודאי סכנתא היא ואפילו ע"י ישראל שרי והזריז הרי זה משובח שבת קלד, ב.

9 הא דאמר ליה רבה נסמוך אשיתוף. פירש רש"י ז"ל: דתנן במתניתין לקמן עירובין עג, א אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן. והקשו עליו בתוספות דמההיא משנה ליכא ראיה דהא מוקמינן ליה לההיא בגמרא כר' מאיר דבעי עירוב ובעי יתוף ואם נשתתפו נמי קאמר, אלא היה לו להביא מברייתא דלקמן עירובין עא, ב דפליגי רבנן עליה דר' מאיר, גמרא: בעל הבית היה שותף לשכניו ואמרו או מערבין או משתתפין, דסומכים על עירוב במקום שיתוף. וסבר לה רבה כר' יוחנן דאמר נהגו העם כר' מאיר, דאלמא לכתחילה לא עבדינן כר' מאיר. ואי נמי סבר לה כמאן דאמר התם בפת כולי עלמא לא פליגי, כלומר: דסמכינן אחדא בין על עירוב בין על שיתוף, ואם נפרש כן נצטרך לפרש נסמוך אשיתוף אם נשתתפו בפת. והראשון נראה עיקר, דאי כפירוש זה השני היאך אמר סתם נסמוך אשיתוף דפת, פעמים דאין רגילות בפת לשתף מבואות דהא שמעינן דעיקר שיתוף מבואות היה יין, וכמו ששנינו לקמן עירובין עא, א בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין, ואמרינן לקמן עירובין עא, ב מערבין בחצירות בפת ומשתתפין במבוי ביין. וכ"נ בהרבה מקומות.

« רשב״א על עירובין ס״ו ע״ב רשב״א על עירובין ס״ח ע״א »