רשב״א על עירובין ל״ב

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על עירובין ל״א ע״ב רשב״א על עירובין ל״ג ע״א »

1 עירובין פתח ↗

וְהָרְחוֹקִים מוּתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וְאֵילָךְ. וְהָא חָדָשׁ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, וְקָתָנֵי: הָרְחוֹקִים מוּתָּרִין מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וְאֵילָךְ. לָאו מִשּׁוּם חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ?

2 עירובין פתח ↗

וְרַב נַחְמָן? הָתָם כִּדְרַב שְׁמַעְיָה, דְּאָמַר רַב שְׁמַעְיָה: חֲזָקָה אֵין בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים עוֹמְדִים מִשָּׁם עַד שֶׁיִּכְלוּ כׇּל מָעוֹת שֶׁבַּשּׁוֹפָר.

3 יבמות פתח ↗

אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית — צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת.

3 גיטין פתח ↗

בַּעַל אֹמֵר לְגֵירוּשִׁין, וְשָׁלִישׁ אוֹמֵר לְגֵירוּשִׁין, וְהִיא אוֹמֶרֶת: נָתַן לִי, וְאָבַד – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָוֵה דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה, וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם.

4 שבת פתח ↗

כָּאן לְחָצֵר אַחֶרֶת. כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: הָיְתָה יָדוֹ מְלֵאָה פֵּירוֹת וְהוֹצִיאָהּ לַחוּץ, מַהוּ לְהַחֲזִירָהּ לְאוֹתָהּ חָצֵר? אָמַר לֵיהּ: מוּתָּר. לְחָצֵר אַחֶרֶת מַהוּ? אָמַר לֵיהּ: אָסוּר. וּמַאי שְׁנָא! לְכִי תֵּיכוּל עֲלַהּ כּוֹרָא דְּמִילְחָא. הָתָם, לָא אִיתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ. הָכָא, אִיתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ. גּוּפָא. בָּעֵי רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: הִדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר הִתִּירוּ לוֹ לִרְדּוֹתָהּ קוֹדֶם שֶׁיָּבוֹא לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת, אוֹ לֹא הִתִּירוּ? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר אַבָּיֵי לְרָבִינָא: הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא בְּשׁוֹגֵג וְלָא אִידְּכַר לֵיהּ, לְמַאן הִתִּירוּ? וְאֶלָּא לָאו דְּאִיהַדַּר וְאִידְּכַר, מִי מִחַיַּיב?! וְהָתְנַן: כׇּל חַיָּיבֵי חֲטָאוֹת — אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁתְּהֵא תְּחִלָּתָן שְׁגָגָה וְסוֹפָן שְׁגָגָה. אֶלָּא בְּמֵזִיד. ״קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר סְקִילָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַב שֵׁילָא: לְעוֹלָם בְּשׁוֹגֵג, וּלְמַאן הִתִּירוּ — לַאֲחֵרִים. מַתְקִיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת: וְכִי אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם ״חֲטָא כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה חֲבֵירְךָ״?! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם בְּמֵזִיד. וְאֵימָא: קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר סְקִילָה. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא. אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: הִדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר הִתִּירוּ לוֹ לִרְדּוֹתָהּ קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר סְקִילָה. פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ: אַמַּאי חַיָּיב? וְהָא בָּעֵינַן עֲקִירָה וְהַנָּחָה מֵעַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, וְלֵיכָּא? אָמַר רַבָּה: הָא מַנִּי? — רַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר לָא בָּעֵינַן מְקוֹם אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. דִּתְנַן: הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע, רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר אָמְרִינַן ״קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא״. וְרַבָּנַן סָבְרִי לָא אָמְרִינַן ״קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא״. לְמֵימְרָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבָּה דְּבִקְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא,

4 גיטין פתח ↗

אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין; בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה – מוֹקֵים לַהּ בְּכֶסֶף, וְדִבְרֵי הַכֹּל; אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף – לֵימָא רַבִּי הִיא וְלָא רַבָּנַן?! אָמַר רָבִינָא:

5 עירובין פתח ↗

גְּמָ׳ יָתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסִּי וְרָבָא בַּר נָתָן, וְיָתֵיב רַב נַחְמָן גַּבַּיְיהוּ, וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: הַאי אִילָן, דְּקָאֵי הֵיכָא? אִילֵּימָא דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, מָה לִי לְמַעְלָה מָה לִי לְמַטָּה? רְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ.

6 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ מִי שֶׁהֶחֱשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ — נוֹתֵן כִּיסוֹ לְגוֹי, וְאִם אֵין עִמּוֹ גּוֹי — מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה — נוֹטֵל אֶת הַכֵּלִים הַנִּיטָּלִין בַּשַּׁבָּת. וְשֶׁאֵינָן נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת — מַתִּיר הַחֲבָלִים, וְהַשַּׂקִּין נוֹפְלִין מֵאֲילֵיהֶם.

7 עירובין פתח ↗

אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: יִשַׁר, וְכֵן אָמַר שְׁמוּאֵל. אֲמַרוּ לֵיהּ: פָּתְרִיתוּ בָּהּ כּוּלֵּי הַאי?! אִינְהוּ נָמֵי הָכִי קָא פָּתְרִי בָּהּ! אֶלָּא הָכִי אֲמַרוּ לֵיהּ: קָבְעִיתוּ לֵיהּ בִּגְמָרָא? אֲמַר לְהוּ: אִין. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא בָּאִילָן הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עָסְקִינַן, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַטָּה, וְרַבִּי הִיא, דְּאָמַר: כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.

8 רשב״א על עירובין פתח ↗

הכא במגדל ארוך עסקינן דאי ממטי ליה נפיק ליה חוץ לארבע אמות. פירש רש"י ז"ל: בפנים ראשונים נפק ליה ראשו חוץ לד' אמות ממקום שהיה המגדל יושב בתחילה וכי שקיל ליה וממטי ליה עד ראש המגדל ואכיל ליה אשתכח דלא קאי בד' אמות שנתכוין לשבות בהן. ואינו מחוור בעיני, דאכתי אי משום הא ליתיה לראש המגדל ובתר כן ליזקפיה למגדל, דהשתא נמי לאו מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד הוא כיון דאגד המגדל היה במקומו, ועוד שלא טלטל את כל המגדל והוה ליה כזירזא דקני דאפילו זקף ורמא זקף ורמא פטור כדאיתא בריש פרק קמא דשבת ח, ב.אלא הפירוש הנכון כמו שפירש בפנים השניים, דמרחיק ראש המגדל מן העירוב ד' אמות ולא מצי למישקלה ולאותויי לראש המגדל דנמצא מעבירו ארבע אמות ברשות הרבים. פירוש לפירושו: ואפילו להביאו פחות פחות מארבע אמות אי אפשר, דבשבות כי האי דאפשר דאתי ביה לידי חיוב חטאת לא שרי רבי וכדאמרינן לעיל עירובין לג, א בד"ה אלא. אע"פ שהוא ז"ל פירש למעלה לב, ב גבי אילן נוטה חוץ לארבע אמות והניח עירובו בנופו חוץ לארבע אמות ונתכוין לשבות בעיקרו הלכך למטה מעשרה הוי עירובו עירוב ומצי נפק חוץ לד' אמות כמה דבעי למשקליה ולאתויי פחות פחות מד' אמות לתוך ד' אמות עכ"ל ז"ל.

1 והא עומר דאורייתא הוא והתניא הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. איכא למידק מאי ראיה התם לאו משום שליחותא, דאינהו גופייהו מיחייבי להקריב, וכן נמי הא דמייתי מן האשה שיש עליה זיבה או לידה דהכי נמי מחייבה להקריב. ויש לומר דגבי עומר מייתי ראיה מדתנן מותרין מחצות היום ולהלן, דכהנים מחוייבין להקריב כל היום, אבל כדי להתיר את הרחוקים הם מקדימים ומקריבים קודם חצות, ובהא הוא דהוי שלוחים. ובההיא דהאשה שיש עליה זיבה נמי, כי שרי להו לאכול לערב היינו מדין שליח עושה שליחותו, דאי משום דכהן מחייב להקריב היינו למחר וליומא אחרינא.

2 התם כדרב שמעיה וכו'. ומיהו לא מצי לאותובי לרב ששת מהא כדאותבינן ליה לעיל מדקתני טעמא לפי שאין ב"ד מתעצלין, דהתם ברייתא וברייתא לרב ששת קשיא, אבל הכא דרב שמעיה אמורא ודרב שמעיה לרב ששת לית ליה.

3 עד כאן לא פליגי אלא משום דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכו'. איכא למידק דמכל מקום מאי מייתי מינה רב ששת דהא תרומת תאנים דרבנן היא, דאי מדאורייתא דגן תירוש ויצהר אמר רחמנא, ובשל סופרים הא אמרינן לעיל דהא אפילו רב נחמן מודה דחזקה שליח עושה שליחותו. יש לומר כיון דתרומה אית לה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמי. ומינה שמעינן דלרב נחמן כל דרבנן דאית ליה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמיא, ואין חזקת שליח עושה שליחותו להקל. ולענין פסק הלכה: רב אלפאסי ורבנו תם ז"ל פסקו כרב נחמן, ויש להם על מה שיסמוכו מדאמרינן בגיטין פרק התקבל גיטין סד, א גבי בעל אומר לגרושין ושליח אומר לגרושין וכו', וליהמניה לשליח מי לא תנן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח הרי זה אסור בכל הנשים שבעולם, ופרקינן כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו הני מילי לחומרא לקולא לא אמרינן. אלמא לישנא דגמרא כרב נחמן. וכן בפרק קמא דחולין יב, א אמרינן לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו, והאומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום אין חזקתו תרום, ואע"ג דרב נחמן הוא דאמר לה, מכל מקום כיון דבעו לה מיניה וקבלוה ש"מ דכן הלכתא. ועוד דהא משמע הכא דרב שמעיה סבירא ליה כוותיה, מדקא יהיב טעמא לפי שאין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופר. מכל הני משמע דהלכתא כרב נחמן והכין קיימא לן. ויש מי שרוצה לפסוק כרב ששת, וסומכין על הפוסקים הגאונים ז"ל בכל מקום הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי, ודחו ההיא דגיטין ודחולין, משום דאפילו רב ששת לא קאמר אלא כשיש מכשול אצל המשלח אם לא יעשה השליח שליחותו ומשום הכי יהיב דעתיה שליח ועביד שליחותיה כדי שלא יכשל המשלח על ידו, אבל בדבר שאין צד מכשול אצל המשלח מצד מניעתו לא אמר רב ששת, דדילמא בכי הא מימנע ולא עביד שליחותיה. וכיון שכן בהנהו אפילו רב ששת מודה, דמימר אמר שליח כי לא אשחוט הרי הוא מוצא בהמתו שאינו שחוטה, וכי לא אתרום הרי הוא מוצא כריו שלם ויודע שאינו תרום, וליחוש שמא אחר ישמע ויתרום, אין זו חשש אצל השליח. וכן בההיא דגיטין כשאינו נותן את הגט גם היא לא תנשא לאחר. ורב שמעיה נמי איכא למימר דלא אמרה ליתן טעם למה סומכת על הכהנים, אלא ליישב דברי רב דפרק האשה בפסחים צ, ב דקאמר שאין שוחטין וזורקין דם פסח על טמא שרץ ואע"ג דמקוה לפניו, משום דמחוסר מעשה וחיישינן דילמא פשע ולא טבל, אבל שוחטין וזורקין על מחוסר כיפורים ואע"ג דמחוסר מעשה, וכדמייתי עלה הא דרב שמעיה. וקשיא לי דהא גבי גט נמי אתי לידי תקלה כי לא עביד שליחותיה, ולענין יבום, וכדתנן יבמות ב, ב וכולן שמתו או שנתגרשו צרותיהן מותרות. ויש לתרץ לפי דבריהם דכיון דלגבי משלח עצמו ליכא תקלה, לתקלת יבם לא חיישינן ולא רמי אדעתיה.

4 ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. ואיכא למידק דהא אמרינן בריש פרק קמא דשבת ד, א גבי הדביק פת בתנור אין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך. ויש מתרצין דהכא שאני דקעביד עם הארץ על ידו של חבר איסורא רבה. ויש ספרים שגורסין בהדיא ולא ליעבדיה לעם הארץ איסורא רבה. אבל עדיין יש לדקדק שהרי בהרבה מקומות התירו לאחד איסורא זוטא כדי שיזכה חבירו בדרבה מיניה, וכאותה שאמרו בשלהי מכלתין קג, ב גבי חותכין יבלת במקדש, כהן שעלתה לו יבלת בידו חבירו חותכה לו בשיניו, כלומר: כדי שיוכל לעבוד, ואי לאו משום עבודה היה אסור מדרבנן. וכן אמרו גיטין מא, ב מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכותב לו גט שיחרור כדי שלא יבטל מפריה ורביה, ואע"ג דעובר רבו בעשה דלעולם בהם תעבודו. ויש מתרצים דההיא דשבת דאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך, היינו דוקא התם שפשע והדביק, ואף על פי שהיה שוגג, מכל מקום הוי ליה לאסוקי אדעתיה. אבל בהני אחריני דלא פשע שרי ליה להאי איסורא זוטא כדי שיזכה חבירו במצוה רבה. וההיא אמתא דהוו עבדי בה אנשי איסורא וכפו את רבה לשחררה שם לח, א ואע"פ שהם היו עוברים ופושעים מרצונם. י"ל דהתם נמי כאנוסין הוי, דכיון שהיא היתה להוטה אחר הזנות בני אדם דנכשלין בה כאנוסין הוי.

5 אילימא דקאי ברשות היחיד מה לי למעלה מה לי למטה. איכא למידק אדרבה הוי ליה לאקשויי אכתי היכי שרי והא קא משתמש באילן וכדמסקינן בסמוך. יש לומר דכיון דקתני במתניתין למטה מעשרה עירובו עירוב, מידע הוי ידע דתנא דמתניתין לא חאיש להכי, ולמאי דקא סלקא דעתך קא מותיב ליה. ומיהו במסקנא קא בעי ליה אמאי לא אסרינן אפילו למטה מעשרה משום דאסור להשתמש באילן.

6 והא קא משתמש באילן. הוא הדין דהוי מצי לאקשויי ליה והא קא מפיק מכרמלית לרשות הרבים, אלא חדא מינייהו נקט. ועדיפא מינה נמי, דאפילו כי אין רחב ארבעה דמקום פטור הוא אסור דהא קמשתמש באילן. ואיכא למידק אשמעתין דהא איסור נטילת עירוב מעל גבי אילן משום דמשתמש באילן, ונטילה מאי תשמיש איכא, וכהא דאמרינן בריש פרק מי שהחשיך שבת קנג, א גבי היתה בהמתו טעונה כלים כשהוא מגיע לחצר החיצונה נוטל כלים הניטלין בשבת והשאר מתיר את החבלים והן נופלין מאליהן. ואי אפשר לומר דמשום דנותן עליו מערב שבת כדי שיעמוד שם בשבת קאמר, דהא נמי שרי וכדאמרינן בפרק כירה שבת מה, א נותנין נר על גבי דקל בשבת ואין נותנין נר על גבי דקל ביום טוב. וראיתי מי שתירץ דכיון שנותנו שם על דעת ליטלו למחר היינו דקרי ליה משתמש. ואינו מחוור בעיני כלל, דכיון דמערב שבת ליכא איסורא, וכן בנטילתו דבשבת ליכא איסורא, מאי איסורא איכא. ועוד מתרצים דכיון שנותנו שם לקנות לו שם בית, היינו משתמש באילן. גם זה אינו מחוור כלל בעיני, דבשעת הנחתו לא קא עביד איסורא, ובין השמשות דקא קני הא כלו מעשיו ואינו משתמש באילן. ועוד דמאי שנא ממניחין נר על גבי דקל בשבת, דהתם נמי הא קא משתמש באילן וניחא ליה דנינטר התם כולי שבת. ועוד דהא אפילו לרבי דשרי בלמטה מעשרה טפחים ואמר דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, איהו נמי אסר ליטלו וכדקתני בברייתא בסמוך למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו. ועוד צריכה עיונא.

7 הכי גרסינן: אמר להו רב נחמן יישר וכן אמר שמואל. ולא גרסינן וכן אמר שמואל יישר, דשמואל לאו אתיובתייהו קאי אלא מנפשיה אמרה, וכדאמרו ליה לרב נחמן קבעיתו לה בגמרא.

8 באילן הנוטה חוץ לארבע אמות. כלומר: ובתוך אלפים אמה, דאילו מקום שביתתו בסוף אלפים ועירובו חוץ למקום שביתתו יותר מארבע אמות לא קני ליה עירוב, שהרי עירובו חוץ מאלפים אמה שלו והוה ליה כנתגלגל חוץ לאלפים אמה שאינו עירוב לקמן עירובין לה, א. ומכל מקום עדיין יש כאן מקום עיון כיון שהוא מתכוין לשבות בעיקרו של אילן, ואינו מערב ברגליו אלא רוצה שיקנה לו עירובו, ועירובו רחוק ממקום שביתתו יתר מארבע אמות הרי עירובו כמונח בבית, דמה לי רחוק חמש אמות מה לי אלף אמות דא ודא אחת היא דאין עירובו במקום שביתתו. וראיתי מי שאומר דדוקא באילן שהאילן עושה הכל כמקום אחד לענין זה. ואינו מחוור כלל, חדא דהוא לא נתכוון לשבות באילן עצמו אלא בעיקרו תחתיו, ומה לאילן עצמו אצל תחתיו לעשות את הכל אחד. ועוד דהא תניא לקמן עירובין לד, א נתכוון לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו בכותל למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב, וההיא על כרחין לרבא לא משכחת לה אלא בשנתכוון לשבות רחוק מן הכותל יתר מארבע אמות, דאי בתוך ד' אמות הוי ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע כדאמרינן הכא, וכן פירש שם רש"י ז"ל, והתם מאי איכא למימר. ויש לי לומר דהשתא נמי אית לן סברא דרב ירמיה דלקמן עירובין לג, ב דאמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה. ומוליכו בראשון ומחשיך עליו ובשני מחשיך עליו ואוכלו דתנן לקמן עירובין לח, א, משום גזירת יו"ט אחר השבת הוא כדמשנינן לקמן עירובין לד, א, והכא ליכא גזירה כלל, דבין השמשות שביציאת השבת גם כן לרבי לא גזרי שאף הוא ספק לילה הוא, דכל בין השמשות בין בכניסתו בין ביציאתו לא גזרו עליו משום שבות, כך נראה לי.

3 עירובין פתח ↗

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר: נֶחְשְׁדוּ, וּמָר סָבַר: לֹא נֶחְשְׁדוּ. אֲבָל כּוּלֵּי עָלְמָא: חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.

3 חולין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תֵּיכוּל עֲלַהּ כּוֹרָא דְמִלְחָא, לְעוֹלָם אֵין חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וּשְׁחִיטָה – אִי נָמֵי דִּילְמָא אִינָשׁ אַחֲרִינָא שְׁמַע וַאֲזַל שְׁחַט – רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן. תְּרוּמָה – דִּילְמָא אִינָשׁ אַחֲרִינָא שְׁמַע וַאֲזַל תְּרַם, הָוֵה לֵיהּ תּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת, וְהַתּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

4 עירובין פתח ↗

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי סָבַר: נִיחָא לֵיהּ לְחָבֵר דְּלֶעֱבֵיד הוּא אִיסּוּרָא קַלִּילָא וְלָא לֶיעֱבֵד עַם הָאָרֶץ אִיסּוּרָא רַבָּה. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: נִיחָא לֵיהּ לְחָבֵר דְּלֶיעֱבֵד עַם הָאָרֶץ אִיסּוּרָא רַבָּה, וְאִיהוּ אֲפִילּוּ אִיסּוּרָא קַלִּילָא לָא לֶיעֱבֵד.

6 עירובין פתח ↗

וְאֶלָּא דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. דְּמִתְכַּוֵּין לִשְׁבּוֹת הֵיכָא? אִילֵּימָא דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַעְלָה — הוּא וְעֵירוּבוֹ בִּמְקוֹם אֶחָד הוּא. אֶלָּא נִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַטָּה — וְהָא קָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאִילָן!

« רשב״א על עירובין ל״א ע״ב רשב״א על עירובין ל״ג ע״א »