רשב״א על עירובין ס״ג

1 הא דאמר רבא בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה. כתבו בתוס' סב, ד"ה רב חסדא דבפניו היינו תוך שלש פרסאות, דשיעור שלש פרסאות מבני אהרן ילפינן דמחנה ישראל שלש פרסאות, וכיון שהיה משה בתוך המחנה בכל מקום היה אסור להם וחייבין מיתה. ושלא בפניו אסור אפילו בסוף העולם, דשלא בפניו אין לו שיעור והיינו דאקשינן עליה דרבא מתלמידו של ר' אליעזר דאפילו ברחוק שלש פרסאות נתחייב מיתה, ומשמע דלא הוה קשיא לן מינה אלא משום דלרבא בכי הא אינו חייב מיתה והתם קאמר דנתחייב מיתה, הא לאיסורא פשיטא לכולהו דאסור ואפילו רחוק ממנו שלש פרסאות. והא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין בתחילתו ה, ב, תנחום בריה דר' אמי אקלע לאתרא דרש להו מותר ללתות חטים בפסח, אמרו לו ולאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא דתלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ רחוק ממנו שלש פרסאות, דמשמע הא רחוק ממנו שלש פרסאות מותר. איכא למימר התם תלמיד חבר היה. ואינו מחוור בעיני, דאי בתלמיד חבר דוקא לא הוה ליה לתנא למסתם ולמיתני תלמיד אל יורה אלא תלמיד חבר אל יורה, דתלמיד סתם לאו תלמיד חבר דוקא משמע. ועוד דהא רבה בר בר חנא ורב כי נחתי לבבל שקלי רשותא מרבי, ואמרינן התם בפרק קמא דסנהדרין וכיון דגמירי למה להו למשקל רשותא, ופרקינן משום מעשה שהיה, דמעשה בתלמיד שדרש בגובלין מי ביצים אין מכשירין ואינהו סבור מי בצעין וכו', באותה שעה גזר רבי תלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו, דאלמא מדינא רבה בר בר חנה ורב בבבל שרו בלא נטילת רשות, ולא ממנעי ברחוק מקום משום כבודו דרבי ואע"פ שהיו תלמידיו. וממנה אתה למד לבני אהרן ולתלמידו של ר' אליעזר שהיו קודם גזירתו של רבי, דשלא בפניו יש לו שיעור והיינו תוך שלש פרסאות. והא דלא אקשו ליה לרבא מההוא מעשה דאותו תלמיד אלא ממה שנתחייב מיתה, אינו קושיא, משום דמימרא דרבא לא מיפרשא בהדיא שלא בפניו בכמה. ועוד דאפילו נתפרשה, מכ"ש מקשה לו דאפילו רחוק ממנו שלש פרסאות אסור וחייב מיתה. והראב"ד ז"ל פירש כן דלאחר שלש פרסאות מותר. וא"ת תיפוק ליה מיהא משום מעשה שהיה. י"ל דנפקא מינה להיכא דנטל רשות מרב אחד אפילו יש לו רב אחר והוא רחוק ממנו ג' פרסאות מותר ואע"פ שלא נטל ממנו רשות, הא תוך שלש פרסאות לעולם אסור אלא א"כ נטל ממנו רשות. כנ"ל.

2 מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו' אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וכתב הראב"ד ז"ל: דהם ודאי טעו בהוראתם דלא נאמרו דברים הללו אלא במזבח החיצון, אבל במזבח הפנימי לא, דמפורש ביומא לג, א ובתמיד פ"ב דמערכה בפני עצמה היו עושין על המזבח החיצון שממנה נוטל אש לקטורת. אלא הם טעו שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון, ומ"מ לא נענשו משום טעותם אלא משום הוראתם.

3 לא נענש יהושע אלא מפני שביטל את ישראל לילה אחד מפריה ורביה. כדמפרש ואזיל. ואיכא למידק ומנא ליה דמשום ביטול פריה ורביה, דילמא משום ביטול הקרבת תמידין ותלמוד תורה וכדאמר ליה מלאך עתה באתי. ויש לומר דענשו שלא היה לו בן, מורה דלא נענש בכך אלא משום ביטול פריה ורביה, מדה כנגד מדה.

4 וגמירי שכל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. הקשו בתוס' א"כ היאך אמר לו דוד לאוריה וכו'. ועוד דוד שבא על בת שבע ולא תפשוהו בכך אלא על שהפך מטתו של לילה ליום בסנהדרין קז, א. והם תירצו דשני ארונות היו, ארון עץ שעשה משה וכתיב דברים י, א ועשית לך ארון עץ, ובו הניח שברי לוחות ועוד ואף לוחות אחרונות, עד שנעשה ארון שעשה בצלאל, ובו נאמר שמות כה, טז ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ואותו של משה שמונחות בו שברי לוחות היה יוצא עמהם במלחמה ואז לא היו אסורין בתשמיש המטה, אבל אותו שמונחות בו לוחות אחרונות לא היה יוצא עמהן למלחמה אלא בעתים על פי הדיבור, וזהו שנענשו עליו בימי עלי שהוציאוהו ונלקח, ועליו חרדו פלשתים ואמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה וגו' שמואל-א ד, ח, כי לא היתה כזה תמול שלשום, ועכשיו ביהושע על פי הדיבור היה. והא דאמרי' בבבא בתרא פרק קמא יד, א אין בארון רק, אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שברי לוחות שמונחין בארון. י"ל התם לאחר שנבנה הבית, שבבית עולמים לוחות ושברי לוחות מונחים בארון שעשה בצלאל.

5 אמר להו זילו בטילו רשותייכו לגבי חד. פירש רש"י ז"ל: ואף ע"ג דאינהו אסורין להוציא מחצרותיהן לתוך המבוי כדתנן לקמן עירובין סט, ב נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין, אהני לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד שבטלו רשותן אצלו, דאי לאו הכי הוו אסירי לטלטולי ביה כדאמרינן בשבת פרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי קל, ב עכ"ל הרב ז"ל. פירוש לפירושו: מדאמר רב התם עירבו בתים עם חצרות אין מטלטלין במבוי אלא בארבע אמות, כלומר: משום גזירה שמא יוציא כלים למבוי, לא עירבו בתים עם חצרות מותר לטלטל בכל המבוי כולו. והכא מסתמא דעירבו בתים עם חצרות, דאי לא שיתוף במבוי למה הוא, אלא משום דליפקו מאני דבתים למבוי. ואין פירושו של רבנו ז"ל מחוור בזה, דההיא דרב הוא דאית ליה גזירה, ואנן כשמואל ור' יוחנן קיימא לן דאמר בפרק כל גגות צא, א לא שנא עירבו ולא שלא עירבו שרי. אלא הכא הא אהני להו דמעיקרא כולהו אסירי לאפוקי מאני דבתי למבוי, והשתא ההוא דבטילו רשותייהו לגבי שרי לאפוקי מאני דביתי. ודוקא אינהו הא איהו אסירי אפילו מביתו של אותו יחיד, כדאמרינן לקמן עירובין סט, ב דחד לגבי חמשה הוי אורח חמשה לגבי חד לא הוו אורחין. ולשבת הבאה יבטלו אצל השני וכן השבת הבאה לשלישי וחוזרין חלילה. ואי נמי למאן דאמר לקמן עירובין סח, ב מבטלין וחוזרין ומבטלין אפשר דאפילו בו ביום מבטלין אצל כולם בחזרת חלילה, כנ"ל.