רשב״א על עירובין צ״א

1 ושמואל אמר בין עירבו בין לא עירבו. וא"ת א"כ מאי האי דאמרינן דקאמר שמואל בגיטין פרק הזורק גיטין עט, ב לא יעמוד אדם בגגו ויקלוט מי גשמים מגגו של חברו שכשם שדיורין חלוקים למטה כך דיורין חלוקים למעלה. י"ל דלקלוט להכניס לביתו קאמר. וא"ת א"כ מאי קמ"ל פשיטא דבהא לכולי עלמא אסור. וי"ל קמ"ל אעפ"י שקולט מן האויר עד שלא נחו מי גשמים בגג. וא"ת א"כ מ"ש מגגו של חברו דנקט ומשמע מגגו שלו שרי, ואי להכניס לבית קאמר אפילו מגגו שלו לתסר, דהא נפרץ במלואו לגגו של חבירו לאסור שהוא מקום האסור לו עם ביתו. י"ל דשמואל לטעמיה דאמר לעיל עירובין פט, א אפילו מחיצות שאינן ניכרות אמרינן גוד אסיק מחיצתא, ואנן בההיא לא סבירא לן כוותיה אלא כרב דאסר, והלכתא אפילו מגגו שלו אסור. י"ל דהתם נמי בדאיכא מחיצות הניכרות וקולט מהאויר בלחוד הוא דאיצטריך ליה כמו שאמרנו.

2 מתקיף לה רב חסדא לשמואל ור' יוחנן יאמרו ב' כלים בחצר וכו' ר' שמעון לטעמיה דאמ' דתנן אמר ר' שמעון למה הדבר דומה לג' חצרות וכו'. ואיכא למידק דהא בההיא דג' חצרות שייכא ור' שמעון דהכא לטעמיה דההיא, א"כ היכי פסיק שמואל כר' שמעון דהכא, והא שמואל בההיא לעיל עירובין מח, ב כרבנן סבירא ליה דאמרי אמצעית אסורה עם שניהם בגזרו כלים דידה אטו כלים דמחיצות דחיצונות. ורב נמי היכי גזיר הכא והא איהו דפסק התם כר' שמעון דלא גזר. ומיהו דהא דרב איכא לתרוצא דהתם ליכא למגזר מכלים החיצונות דכלים לא מחלפי ליה דאדם בקי בכליו, אבל אין בין כלים ששבתו בבית לכלים ששבתו בחצר החיצונה לא רמי איניש אנפשיה ולא מדכר. אלא לשמואל ודאי קשיא, דכיון דאפילו התם גזר כ"ש הכא דאיכא למגזר. וי"ל דלשמואל הוי אפשר דהתם כיון שאתה מתיר לו להוציא כליו ולהכניס בזו ובזו לא רמיא נפשייהו משתמש מזו לזו אפילו בכלים דידהו. אבל כאן שאפילו בכליו אי אתה מתיר אלא באותן ששבתו בחצר רמי אנפשייהו ומדכרי. ואע"ג דשמואל לא סבירא ליה כוותיה בההיא, בהא סבר כוותיה. והא דאמרינן הכא ר' שמעון לטעמיה לאו למימרא דהא דהכא כההיא ממש, אלא כיון דאפי' בההיא לא גזר כל שכן בהא דהכא דהא לא גזר, למאי דס"ל דשמואל סבירא ליה כוותיה בחדא וכרבנן בחדא.

3 הוא מותיב לה והוא מפרק לה בכומתא וסודרא. כלומר: שהוציאו כשהוא לובשן. וא"ת מ"מ כי איכא כומתא וסודרא לגזור. יש לומר דוקא בשעה שהוא לבוש לא גזרינן כלים ששבתו בחצר משום ליתהו, דכולי האי לא חיישינן דדילמא פשיט להו ואפיק להו, אבל אי פשיט להו אסרי כלים ששבתו בחצר משום ליתהו. א"נ י"ל דבכל ענין שרי, דכומתא וסודרא דפשט להו בחצר מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן וכו'. וגדולה מזו אמרו לקמן עירובין צב, א גבי חורבה דכיון דלא מנטרא כלים בגוה לא גזרינן בה. כנ"ל.

4 חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. פירש הראב״ד ז״ל: דמשום הכי נקט פתוחות זו לזו, משום דרישא ר' מאיר היא, ובחצר דקתני היינו לטלטל פי' מחצר לחצר, וכיון שכן אם אינן פתוחות זו לזו אי אפשר לו לטלטל מזו לזו דרך רשות הרבים ולא דרך כותל לא משתמש ליה משום גזירה דעומד דעמוד ברשות הרבים, והלכך לא משתמש ליה אלא דרך פתחים וכדאמרינן בריש פרקין עירובין פט, ב וכשתמצא לומר לדברי ר' מאיר חצרות רשות לעצמן מאי טעמא לאו משום דשרי לטלטולי דרך כותל לא, אמר רב יהודה אמר רב ששת לא להכניס ולהוציא דרך פתחים.

5 טעמא דלא ערבו הא ערבו לא. הקשו בתוספות אי בשלא ערבו בתים עם חצרות, א"כ היכי ס"ד לקמן בשמעתין לסעויה לרב דאמר מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות מיהא דקתני ובמבוי אסור, והא רב גופיה לא אסר אלא בשערבו בתים עם חצרות וגזירה שמא לא יוציא מאני דבתים למבוי. לדידי לא קשיא לי מהאי, דדילמא לא אתי' לסיועיה לרב מיניה אלא לבתר דאוקימנא לה בשערבו בשלא ערבו, הא למאי דקס"ד דמקשה מעיקרא לא. ואלא ודאי בלאו הכי קשיא, דאי בשלא ערבו ומבוי אסור דקתני היכי מפרשי ליה, אי אמרת במבוי ממש אסור וכאידך דרב דאמר מבוי שלא נשתתפו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות והא אפילו רב מודה בשלא ערבו, ואי למבוי אסור קאמר כדאמרינן לקמן, א"כ היינו רישא דקאמר אסור להכניס ולהוציא מחצר למבוי כדקאמרינן לקמן. והשתא לא מצית לשנויי כדמשנינן לקמן משנה יתירה אצטריכא ליה לאשמועינן דרבנן פליגי עליה ובין ערבו בין לא ערבו, דהא אמרת דאפילו ר' שמעון לא שרי אלא בשלא ערבו. ובתוספות דחקו בפרקין בפרוק קושיא זו, דתלמודא קסבר דהאי ובמבוי אסור דקתני מילתא באנפי נפשא היא והכי קאמר: ויש ענין שאף בתוך המבוי אסור לכולי עלמא ואפילו לר' שמעון וכגון שערבו חצרות עם בתים והא דקא מסייע לר' מסיים ור' שמעון מתיר לאו אאיסורא דד' אמות קאי אלא ארישא. ולי נראה דקס"ד דמקשה מבוי אסור דקתני היינו במבוי עצמו ואפילו בשלא ערבו, ומשום דטעמא דת"ק דהיינו ר' מאיר דאסר חצרות עם מבוי ואפילו בשלא ערבו ושרי חצרות אהדדי, היינו משום דיותר רגילות להוליך כלי החצר למבוי מלהוציא כלי חצר זו לחצר אחרת, ולפי' החמיר יותר במבוי עם החצר מבחצר לחצר. וכן כתבו גם בתוספות טעם זה בדברי ר' מאיר דאסיר חצרות עם מבוי ושרי חצרות בהדדי, והלכך קס"ד דמהאי טעמא גופיה הוא דאסר אפילו לטלטל במבוי אלא בד' אמות עד שישתתפו בו ואעפ"י שלא ערבו, ואפי' שמעינן שאסור לר' שמעון בשערבו. והיינו דאתיין לסיועיה לרב מהא דמבוי אסור, ולא מן הברייתא הזו ממש דההיא ר' מאיר היא ורב כר' שמעון סבירא ליה אלא כדאמרן דר' מאיר אפילו בשלא ערבו, שמעינן מיניה לר' שמעון בשערבו. כנ"ל.

6 והא דלא ערבו קתני. פירש רש"י ז"ל: לא ערבו לגמרי משמע, כלומר: שלא ערבו כלל לא חצרות אהדדי ולא אפילו בתים. ומשני:

7 תני נשתתפו. כלומר: האי לא ערבו דמשמע לגמרי אשיתוף דמבוי קאי ולא איירי אערוב חצרות מידי. ור"ח ז"ל פירש: והא דלא ערבו דקתני, ואינו נקרא ערוב אלא בחצר עם בתים, אבל בחצר דרך בתים עם מבוי שיתוף נקרא, ואם לא ערבו חצרות בהדדי קאמר כמו שאמרתי, לא נשתתפו הוה ליה למתני, ופרקינן: תני בברייתא לא נשתתפו.