רשב״א על עירובין ל״ג

1 בשרבים מכתפין עליו. וכי מייתי ליה מלמעלה מעשרה דרך אוירה של נטייה, עובר באויר רשות הרבים, וקיימא לן במושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אפילו מלמעלה לעשרה חייב, דתנן בהזורק שבת צו, א היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים, כך פירש"י ז"ל. ותמיהה לי דהא מושיט בכי הא ליכא, דכולהו מלאכות ממשכן גמרינן להו, וקרשים מונחים היו מעגלה לעגלה וכשמושיטין אותן לא היו מוציאין אותן לגמרי מעגלה זו ונותנין על זו, והלכך אין הושטה עד שיהא מושיט מרה"י לרה"י דרך אויר רשות הרבים ראש המושט מונח ברשות היחיד זו וראשו אחר ברשות היחיד השני ואמצעיתו תלוי באויר רשות הרבים ומושיט כשמו. אבל בעוקר מרשות היחיד זו ומניח ברה"י זו ורה"ר באמצע, אין זה מושיט אלא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד באויר רשות הרבים ופטור. ותדע לך מדבעא מיניה רבא מרב נחמן בריש פרק קמא דשבת ד, א הוציא ידו מלאה פירות מהו להחזירה לאותה חצר, אמר ליה מותר, לחצר אחרת מאי, אמר ליה אסור, כלומר: מדרבנן, ומאי שנא, אמר ליה התם אתעבידא מחשבתו הכא לא אתעבידא מחשבתו. ואם איתא מאי קאמר רבא מאי שנא, שניא ושניא דהכא שאני דקא מפיק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע והוי ליה מושיט וחייב ואפילו דבר תורה, דהתם לא קאמר דוקא בשתי דיוטות דאם איתא הוי לה לרב למימר אי בשתי דיוטות מאי שנא. אלא ודאי בין הכי ובין הכי לאו מושיט הוא אלא מוציא, ואין לך מוציא חייב אלא מוציא מרשות היחיד לרה"ר ובעוקר ומניח מרשות לרשות. ועוד דתנן לקמן בפרק המוצא תפילין שבת צט, ב בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת, אשפה ברה"ר גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו שופכין לתוכה מים בשבת. ואוקימנא בגמרא במופלגת מן הכותל בארבעה, וטעמא דיש בחולייתה עשרה הא אין בחולייתה עשרה מטלטל מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים, ומכל מקום בגבוהה עשרה שרי. ועוד דהא בירושלמי גרסינן במסכת שבת פי"א, ה"ב דבכל מלאכות דשבת אחד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין, ובהושטה שנים שעשאוה חייבין אחד שעשאה פטור, דדומיא דדגלי מדבר בעינן שההושטה על ידי שנים היתה. ואפילו העביר זה עירובו מרשות היחיד זה למקום שביתתו ועבר דרך רשות הרבים מסתבר שהוא פטור, שאין לך מעביר חייב אלא מעביר ארבע אמות ברשות הרבים ובעוקר מתחילת ארבע ומניח לסוף ארבע, הא בעוקר מרשות היחיד ומניח ברשות היחיד אע"פ שעבר דרך רה"ר אין זה מעביר ואינו חייב. שאם כן כשם ששנינו במשנת הזורק שבת צו, א המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד וכן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע לדעת ר' עקיבא שהוא מחייב, היה להם לשנות ג"כ המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע שהוא חייב, שהוא חידוש שלא שמענו בשום מקום במשנתינו שיהא מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד חייב. והא דתניא בפרק הזורק בראשו שם צז, א מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר ברשות הרבים עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין, ואמרינן עלה מדקתני ברשות הרבים עצמה אלמא למטה מעשרה טפחים היא, ובמאי אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב, והאמר ר' אלעזר המוציא משוי על כתפו למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, דמשמע מהכא דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב וילפינן לה ממשא בני קהת. ומסתברא דהתם לא בדוקא קאמר, אלא לכשתמצא לומר קאמר, כלומר: לכשתמצא לומר דבמעביר כי הא מיחייב ר' עקיבא משום דמהלך כעומד דמי וכבן עזאי ומחייב שתים קאמר אחת משום מוציא מרה"י לרשות הרבים ואחת משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אם כן אפילו למעלה מעשרה נמי, דמעביר או מוציא כל בגופו למעלה כלמטה דילפינן ממשא בני קהת, ולא שיהא משא בני קהת מרשות היחיד לרשות היחיד, שהרי עבודת הקודש עליהם ונושאי המקדש היו ואינן נכנסין לפנים לישא המקדש עד שאהרן ובניו פורקין את המשכן, וכדכתיב במדבר ד, יט וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו' ולא יבואו לראות כבלע את הקודש וגו'. וכשהיו חונין בחוץ היו מניחין, ואהרן ובניו היו מכניסין בפנים הקודש וכליו, ומחנה לויה רה"ר היה וכדאמרינן בריש פרק הזורק שבת צו, ב, יליף ר' אלעזר ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה. ותדע לך שאילו כולה מילתא היה יליף ממשא בני קהת, אם כן לא לחייב במוציא למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות הרבים, שהרי בני קהת מרשות הרבים לרשות הרבים היה, וכל מלאכות דשבת דילפינן ממשכן בדוקא ילפינן, דאי לא תימא הכי מושיט מרשות היחיד לרשות הרבים יהא חייב. אלא בדוקא ילפינן מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים, והכא נמי מאי שנא. אלא ודאי לא ילפינן ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה. וכשיטה הזאת ג"כ כתבתי במקומה בפרק הזורק שבת צז, א ד"במאי, וכן נראה שסובר שם הרמב"ן שהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור. ותדע לך עוד דאם לא כן, כי אקשיה התם אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה לא מחייב והאמר ר' אלעזר וכו', הוי ליה לאקשויי נמי אחכמים דפוטרין, ולימא ותו חכמים פוטרין והאמר ר' אלעזר וכו' שכן היה משא בני קהת, אלא ודאי כדאמרן כך נראה לי. אע"פ שראיתי כאן לרבותינו בעלי התוס' שהן מחייבין וסמכו על אותה שבפרק הזורק שבת צו, א, שנראה לי כתבתי. ולענין שמעתין מסתברא דהכא אפילו במעביר דרך נטיה ליכא אלא שבות, לכשתמצא לומר דארבע אמות שלו הוי רשות היחיד. וא"ת אם כן מאי קא משני בשרבים מכתפין עליו, כי מכתפי נמי מאי הוי הא ליכא אלא שבות. איכא למימר דקים להו דאיכא שבותין שהן קרובין לבא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו בעירוב לא שרי רבי. ותדע לך דהא הכא אי בעי זריק מלמעלה לתוך ד' אמות, ובכי האי ליכא אלא שבות בין לרב בין לשמואל דפליגי במי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים אם זורק מזו לזו אם לאו, כדאיתא בשבת פרק הזורק שבת צז, א ובמכלתין בפרק כיצד משתתפין עירובין פה, ב. אלא דע"כ אית לן למימר דלא כל שבות שרי רבי אפי' לגבי עירוב. וכן נמי משמע לקמן גבי נתנו בראש הקנה.

2 נתנו בכלכלה למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו דברי רבי. הכי גרסינן בכל הספרים. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה, דאי גרסינן אמאי קא מתמה לקמן אדרבנן ואמאי ואמר לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ואדרבי לא קא מתמה, ומשום דקיימי רבנן עליה ואמרי כל מקום שאסור ליטלו לפיכך נכתב בספרים כך כתב רש"י ז"ל בחד לישנא. ור"ח ז"ל פי' דכי אקשינן לימא קסברי רבנן צדדין אסורין, לאו משום דקתני אסור ליטלו קאמרינן אלא משום דאמרי אין עירובו עירוב, כלומר: מדקאמרי רבנן דכל מקום שאסור ליטלו בשבת אין עירובו עירוב, אלמא קסברי דצדדין אסורין אפילו בבין השמשות, והא לא אשכחן מאן דאמר הכין. דאע"ג דגרסינן בשבת קנה, א והלכתא צדדין אסורין, הני מילי בשבת עצמה אבל בין השמשות לא גזרו בצדדין. וזה עיקר ונכון ואין צריך למחוק גירסת הספרים. וגם בתוספות מצאתי כן.

3 וכלכלה משלימתו לארבעה. וא"ת מאי דוחקיה דאוקמה בכלכלה דלית בה ארבעה ואיצטריך לאוקומי לקמן בע"ב לרבי כר' מאיר דאית ליה חוקקין להשלים, לוקמה בכלכלה דאית בה ארבעה, וא"ת משום דהויא רשות היחיד, לא היא, דהא איכא תחתיה בקיעת גדיים. יש לומר דאי ברחבה ארבעה מאי קא משמע לן פשיטא דעירובו עירוב. ואי משום דקא משמע לן דאסור ליטלו משום דצדדין אסורין, אמאי אשמעינן הכא לישמעינן בעלמא, דהא לגבי עירוב לא מעלה ולא מוריד. אבל השתא אשמעינן דלגבי עירוב דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, כי איכא כלכלה דלית בה ארבעה ותלויה באילן כי מנח בה עירובו, עירובו עירוב דחוקקין להשלים. ואם תאמר האי כלכלה דקיימא היכא, אי סמוך לגבו של אילן בפחות משלשה, כל פחות משלשה כלבוד דמי ואפילו בלא חוקקין סגי לה. ואי בלמטה משלשה, כי אית ביה באילן ארבעה אמאי לא, דהא למטה משלשה לאו חורי רשות היחיד היא. והעמידוהו בתוס' כגון שפי הכלכלה שוה לגבי האילן ומשום הכי הוי חורי רה"י, וכיון דעירוב מונח בשוליה ליכא מקום ארבעה אלא בשרואין שיש בו כדי לחוק.

4 סבר לה כרבי מאיר דאמר חוקקין להשלים. ומיהו רשות היחיד לא הויא, משום דאין בעיקר ארבעה ולא סמוך שלשה לקרקע ארבעה, וכל שאין בעיקרו הסמוך לקרקע ארבעה לא הוי רשות היחיד לכולי עלמא, חוץ מר' יוסי בר' יהודה כדאיתא בשבת פרק הזורק שבת קא, א גבי בוצינייתא דמישן, וכן פירש כאן רש"י ז"ל. ור"ח ז"ל פירש: סבר לה כר' מאיר דאמר חוקקין להשלים כדי להיות עירובו עירוב אבל להחשב האילן עצמו ד' טפחים לא. וכל מה שאמרו בשמועתינו דמתא כמאן דמליא דמי, וכן תוך עיבורה, וכן ארבע אמות של מקום שביתתו, לאו בדוקא קאמרינן, אלא רשות הרבים גמורה היא ואילו הוריד עירובו שמלמעלה מעשרה למטה במקום שביתתו חייב חטאת, אלא רואין קאמרי ומקולי עירוב דדבריהם שנו כאן. ותדע לך דהא אפילו ירושלים שיש לה דלתות אלמלא שהן ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים דאתו רבים ומבטלו מחיצתה לעיל עירובין ו, ב, כל שכן הכא דליכא מחיצות כלל, אלא ודאי רואין קאמרינן. ועל דבר זה תמה הראב"ד ז"ל על הרב אלפאסי ז"ל שהביא משנתינו כצורתה ולא חשש להזכיר דברי רבא כלל, דנראה שהיה סובר דרבא דוקא קאמר, וליתא אלא רואין קאמר, וקיימא לן כוותיה, דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה ובכדי לא דחינן דברי רבא. ועוד דהא משמע דגמרא הכין סבירא לן דנותן עירובו יש לו ד' אמות, מדאקשינן להדיא ולרבא דאמר הנותן עירובו יש לו ד' אמות הוי ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע, ואנן הא קיימא לן כרבא. והרב אלפסי ז"ל גם הוא כתבה לההיא דרבא בנתגלגל חוץ לתחום, וכיון דקימא לן כרבא דנותן עירובו יש לו ארבע אמות קיימא לן נמי דלגבי עירובו דהוי להו כרשות היחיד, ורשות היחיד עולה עד לרקיע. והא נמי דאמרינן בכולה שמעתין דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, כתב הראב"ד ז"ל: דאע"ג דסתמא דמתני' כרבי ושמעינן מינה דהלכתא כוותיה, מ"מ לא קאמר רבי שיתירו בכל מקום שבות בבין השמשות ושיהא מותר לרכוב על גבי בהמה ולעלות באילן ולספק ולטפח ושאר השבותין, דהא תנן בפרק במה מדליקין שבת לד, א ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים, ואפילו עירובי תחומין נמי לא התירו אלא להניחן בבין השמשות, כדתנן התם שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, עם חשיכה אין ספק חשיכה לא ומוקמינן לה בערובי תחומין דמקנא ביתא הוא ואסור, ולא פליג רבי, אלמא כי שרי רבי היכא דאנחיה לעירוב מעיקרא, דאע"ג דאנחיה במקום שבות קני ליה עירוב ממילא, אבל למשרייה לבטולי לשבות לכתחילה לא שרי רבי כלל, דמה דאסור בשבת אסור בין השמשות חוץ ממה שהתירו במשנתינו דפרק במה מדליקין שהוא עירובי חצרות והטמנת החמין ותיקון הדמאי.

5 הכי גריס רש"י: ואם לאו אין עירובו עירוב אדרבה הוא ועירובו במקום אחד. וסיפא הוא דקא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב, אבל למעלה מעשרה ניחא ליה, ואף על גב דרשות היחיד הוא, הכא בנתכוון לשבות בעיקרו והנותן עירובו יש לו ארבע אמות כרבא.

6 ופריק: הכי קאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה. כלומר: הא אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי, כלומר: אם איכא גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה. כלומר: האי אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי אם אינה גבוהה עשרה שלא יהא עירובו עירוב, דאדרבה כל שאינו גבוה עשרה בין רחבה ארבעה בין שאינה רחבה ארבעה עירובו עירוב דכל שהוא תוך אויר רשות הרבים קלוטה כמי שהונחה דמיא. והכא ארחבה קאי, כלומר: אם היה גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב דבעינן מקום הנחה וליכא. ולעולם רישא ברחבה כולה אפילו בעיקרה ארבעה דרשות היחיד היא ואפילו הכי עירובו עירוב וכדרבא.

7 והא דאמרינן: כמאן דלא כר' יוסי בר' יהודה. אתירוציה דרבינא בכלכלה קא מהדר, וכמו שכתב הרב ז"ל בפירושיו וגירסתו ופירושו נכונים. אלא שקשה לי קצת הטעם שכתב בלמטה מעשרה משום דקלוטה כמי שהונחה, דהא כל זמן שיש מקום מסויים למעלה משלשה לכ"ע לאו רשות הרבים הוא ואפילו למ"ד בעלמא קלוטה כמי שהונחה, דא"כ כרמלית ומקום פטור היכי משכחת לה. ולא אמרו קלוטה אלא באויר, ואי נמי בשהונח במקום שאינו מסויים כזורק בכותל כגון דבילה שמינה, וכדאמרינן הזורק בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, ואוקימנא בדבילה שמינה וכדאיתא התם בשבת בריש פרק קמא ז, ב ובריש פרק הזורק שבת צט, ב; ק, א, הא במקום מסויים לא. וכמדומה שכן כתב גם רש"י ז"ל בפי' בפרק קמא דשבת שם גבי זקף לבנה. ודבר ברור הוא. אלא הכא הכי קאמר: כיון שהוא תוך אויר מקומו של אדם דהיינו תוך עשר כמי שהונח במקומו של אדם הוא, אבל כל שהוא למעלה מי' מקום בפני עצמו הוא ואע"פ שהוא אויר רה"י, ולפיכך צריך שיהא בראשה ארבעה שיהא מקום חשוב להנחת העירוב. והראב"ד ז"ל פירש ג"כ דאסיפא בלחוד קא קשיא ליה, אבל ארישא לא קשיא ליה, דאע"ג דגבוהה עשרה ורחבה ארבעה לא קשיא, דהכא במאי עסקינן בשאין עיקרה ארבעה אלא בראשה בלחוד, וכדמשמע נמי לכאורה מדקאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה, דאלמא רישא בהכי קא מיירי דיש בראשה ארבעה. ומדקאמר בראשה משמע דבעיקרה אין ארבעה אלא בראשה בלחוד, ולפיכך אינה רשות היחיד ואפילו הניחו חוץ לד' אמותיו משום דהוא ועירובו במקום אחד הוא. אבל סיפא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב.

8 והא דאמרינן: כמאן אזלא דלא כר' יוסי בר' יהודה. פירש הוא הראב"ד ז"ל דאדר' יהודה קאי, כלומר: הא דאמר ר' יהודה דלמעלה מעשרה עירובו עירוב ולא חשיב זה רשות היחיד כיון דאין בעיקרה ארבעה אע"פ שיש בראשה ארבעה, דלא כר' יוסי בריה אזלא, דאילו לר' יוסי כל שיש בראשה ארבעה וגבוהה עשרה רה"י הוא. וכן פירש ר"ח ז"ל דאדר' יהודה קאי. ויש מי שגורס: גבוהה עשרה ורחבה ארבעה עירובו עירוב כ"ש דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. ותו למטה מי' טפחים אין עירובו עירוב כל שכן דהוא ועירובו במקום אחד הוא, ורישא וסיפא קא קשיא ליה. ומסתברא לי פירושא כפום הדין גירסא דסבירא ליה השתא דר' יהודה בשנתכוין לשבות רחוק ממקום עירובו ד' אמות, וכולהו מתניתין ומתניתא בהכין נקטי לה, דאי לנתכוין לשבות בעיקרו כיון דקיימא לן כרבא וליכא מאן דפליג עליה, ליכא לאיפלוגי בין הניחו למעלה מעשרה להניחו למטה מעשרה, דבין הכין ובין הכין הוא ועירובו במקום אחד הוא, ומש"ה קשיא ליה רישא אמאי עירובו עירוב, דקס"ד השתא דברחבה ארבעה אפילו בעיקרה קא מיירי. וסיפא נמי קא קשיא ליה דכ"ש הוא ועירובו במקום אחד כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ופריק דכולה בשאין בעיקרה ארבעה אמות היא, ולפיכך למעלה מי' טפחים עירובו עירוב דהא איכא מקום הנחה ורה"י לא הוי, וכי קתני אם לאו ארחבה קאי וכשגבוהה עשרה.

9 שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה תוך עשרה. וכשמטה אותה ומביאה תוך עשרה אינו מתחייב מטעם מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, כיון דאגד כלי למעלה מעשרה, וכדרבא דאמר בפרק המצניע שבת צא, ב אגד כלי שמיה אגד, וכיון שאגד כלי למעלה מעשרה אע"פ שנח העירוב בלמטה מעשרה אין בהנחה זו משום הוצאה, ואחר שנח ברשות הרבים יכול ליטלו ולאכלו ברשות הרבים.

10 אלא הא דתנן מוליכו בראשון וכו'. פירש רש"י ז"ל: דהאי דנקט לאותוביה ממתני' דיום טוב ושבת לאו דוקא, דה"ה דהוי מצי לאותובי מכל נותני עירוב בערב שבת, מפני מה צריכין להוליכו הואיל ויכול להביאו מערב שבת כמי שהביאו דמי. אלא משום דלא אשכח משנה אחריתי דמפרש בה הולכת עירוב בהדיא אלא זו. ופריק גזירה אטו יום טוב אחר השבת שאי אפשר להביאו בשבת עצמה שהוא ערב יום טוב. אבל בתוספות לק' לד, א ד"ה ואמאי אמרו דמעירוב דשבת לא אפשר לאותוביה דאפשר להביאו בבין השמשות שהוא זמן קניית העירוב, ובשבת דעלמא אי אפשר להביאו בבין השמשות, ואפילו לרבי דאמר כל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, משום דלאו שבות גרידא איכא אלא מלאכה דאורייתא איכא דקא מפיק מרשות היחיד למקום שביתתו שהוא ברשות הרבים. ואפילו תאמר שהיה יכול להקשות מפני מה הוא צריך להוליכו עד מקום שביתתו די לו שיוציאנו מביתו ויניחנו ברה"ר במקום קרוב שיכול להגיע שם בשיעור זמן המשכת בין השמשות בהולכה פחות פחות מד' אמות, וכרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. הא ליתא, חדא דניחא ליה לאותובי אפילו לרבנן. ועוד דאפילו לרבי נמי משמע דשבות כזה דהולכה פחות פחות מד' אמות לא שרינן, הואיל ויכול לבא לידי איסורא דאורייתא דשמא יעבירנו ד' אמות בבת אחת כמו שאמר רבי לקמן עירובין לד, ב בנותן עירובו בקנה שאינו תלוש ונעוץ גזירה שמא יקטום, דאלמא לא בכל שבותין התיר רבי. ופירשו הם ז"ל דהכא במוליכו בראשון קא מקשה דהואיל ויום טוב הוא ויכול להוליכו ואפילו ביום טוב ממש מפני מה הוא צריך להוליכו. והא דאמרינן גזירה אטו יו"ט אחר השבת, הוא הדין דהוי מצי למימר גזירה אטו שבת דעלמא, דבדוכתי טובא גזרינן יום טוב אטו שבת, בשמעתא קמייתא דביצה ב, ב ובפרק במה מדליקין שבת כג, ב ובשאר מקומות, אלא דעדיפא ליה למימר גזירה האי יום טוב אטו האי יום טוב. אי נמי הואיל ומקילינן טובא בעירובין, לא גזרינן נמי יו"ט אטו שבת. ואם תאמר מכל מקום כיון דגזרינן יו"ט אטו יו"ט אחר השבת, ואי נמי לדברי רש"י ז"ל דגזרינן שבת גזירה אטו יו"ט אחר השבת, א"כ נתן עירובו באילן למטה מי' טפחים אמאי עירובו עירוב נגזור אטו יו"ט הסמוך לשבת בין לפניו בין לאחריו, דאסור להשתמש באילן ממה נפשך, דהא אין משתמשין במחובר בין בשבת בין ביו"ט. ויש לומר דהתם דאיסורא דרבנן בלחוד הוא וא"א ליגע באיסורא דאורייתא לא גזרינן, אבל הכא דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא גזרינן. ולפי דברי התוספות הא דאמרינן לעיל עירובין לב, ב באילן הנוטה חוץ לד' אמות, דוקא בשאינו נוטה ח' אמות חוץ ממקום שביתתו אלא פחות מח' שאינו צריך להביאו אלא פחות מד' אמות דליכא למיגזר בה מידי, הא בנוטה ח' אמות אינו עירוב, דגזרינן דילמא מייתי ליה ד' אמות וקא עבר אדאורייתא, ובכי הא אפילו רבי אסר כדאמרן. וכן ודאי נראין הדברים וכולה שמעתין ניחא בהכין טפי. והראב"ד ז"ל נראה דס"ל דדוקא מיו"ט ושבת קא מקשה, דבהא הוא דאיכא למימר דהואיל ויכול להביאו כמו שהביאו דמי, דכיון דכבר אנחיה לעירוביה מיום ראשון והשתא נמי על ההוא עירוב קא סמיך, הלכך נחזיה לההוא עירוב קמא כמאן דאמטייה השתא. והשתא אתי שפיר כולה שמעתין דלא גזרינן בעירוב יו"ט גרידא ולא שבת גרידא אטו שבת או יו"ט אחר השבת, אלא יו"ט שלפני השבת אטו יו"ט אחר השבת.