רשב״א על עירובין ה׳

1 קורה משום מחיצה וחודו החיצון סותם. והראב"ד ז"ל פירש משום מחיצה משום פתח.

2 א"ל אביי סוף מבוי הכי נמי וכו'. קשיא לי למאי דסליק אדעתין דהא דרב אמי ורב אסי משום דאורך מבוי בארבעה והוה ליה אותו פס ד' כמבוי בפני עצמו וכאלו כלה בסוף אותו פס, א"כ הוה ליה ארכו יתר על רחבו רחבו יתר על ארכו, דמסתמא בכל מבוי קאמרינן ואפילו כשרחבו יותר מארבעה, ואנן הא קיימא לן דאין המבוי ניתר בלחי וקורה אלא בשארכו יותר על רחבו. וליתא, דלכ"ע כל שנשאר במקום קורה כשיעור מבוי רואין את המבוי כולו כאחד והפרצה כפתח שבמבוי, ואין הפרש בין שנשאר פס ארבעה ובין שנשארו ד' אמות או יותר, ומשום הכי קא סלקא דעתך דרב יוסף כרב אמי וכרב אסי, דאלו לא נשאר כשיעור מבוי אין זה קורת מבוי. ודחה אביי דשאני התם דסוף מבוי וכו'.

3 ורב יוסף דפתח ליה בקרן זוית. פירש רש"י ז"ל: דפתח שלשה במשך וטפח באמצעית. ואינו, דבכי הא אין אלכסונו אפילו שלשה טפחים ושני חומשין. אלא צריך הוא לפתוח בכותל במשך שלשה טפחים וכמחצה ובדופן האמצעי קרוב לשני טפחים.

4 ארבע אמות נדון משום מבוי. ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה, ולכאורה הוה משמע דכל דמשיך טפי עדיף, אפילו הכי כיון דלית ליה היכירא דנעשה משום לחי מגרע גרע דהיכר לחי בעינן.

5 ורב יוסף לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד' אמות. ותמיהא לי דמכל מקום נידון משום מבוי קאמר, ואי משך מבוי בארבעה מאי קאמר, הוה ליה למימר ארבע אמות אינו נידון משום לחי או נידון משום כותל. ומתוך הדחק יש לי לומר דרב יוסף מודה דסתם מבואות אין אדם עושה אותם על הרוב בפחות מארבע אמות, אלא שהוא חולק לענין הדין דאפילו בן ארבעה דינו כמבוי, ולחי משום היכר הוא והלכך עד ארבע אמות נראה להן לבריות עדיין בלחי, אבל יותר מארבע אמות הרי הוא להם כמבוי ואין כאן היכר לחי להם, והלכך אינו נדון משום לחי.

6 למהוי מבוי בארבעה טפחים נמי הוי מבוי. ואיכא למידק דהא רב יוסף גופיה הוא דאמר לקמן עירובין י, א גבי ההיא דרב הונא דאמר לחי המושך עם דופנו של מבוי עד ארבע אמות נדון משום לחי ומשתמש עד חודו הפנימי, ד' אמות נדון משום מבוי, ש"מ תלת ש"מ משך מבוי בארבע אמות. וי"ל דהתם לטעמיה דרב הונא קאמר, אי נמי לאפוקי מתורת לחי קאמר כדהכא. ולפי מה שכתבתי אני לעיל ד"ה ורב יוסף דסתם מבואות של ד' אמות, י"ל דנפקא מינה למקח וממכר. ועוד צריכא עיון.

7 ארבע אמות נדון משום מבוי. פירש רש"י ז"ל: דאע"ג דאי עבדי' משום לחי הוה כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו, הכא כיון דלאו להכי אקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשווייה לחי. וא"ת לפי פירוש זה אפילו כשלא הוקבע לשם לחי למה לא יכשיר כשהוא בן ארבע אמות למ"ד לחי משום מחיצה, דכ"ש דעדיף טפי כל דמשיך טפי, ואם תאמר משום דבעינן היכר קצת וליכא, אפילו כשהוקבע נמי לשם לחי לא יתיר דהא ליכא היכר. וי"ל דמכל מקום כשהוקבע לשם לחי יש לו קול. ומכל מקום קשה לדברי רש"י ז"ל דהא לקמן עירובין ט, ב גבי לחי מבוי שרצפו בלחיים באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן אקשינן ורשב"ג להוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים, ופירש רש"י ז"ל בעצמו דכל סתם מעמידי לחיים מושכין אותן לחוץ קצת, אלמא בשהוקבעו שם לשם לחי קא מיירי, ואפילו הכי קא מפרש רב אשי שם כגון שרצפו בלחיים פחות מארבעה במשך ארבע אמות לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד הוה ליה מבוי וצריך לחי אחר להתירו. ויש לומר דשאני התם דהם למשך המבוי וכיון שכן נראין כמבוי בפני עצמן ואין קול יוצא עליהם כל כך, אבל כאן שהם לרחבו של מבוי אפילו ארבע אמות כיון שהוקבע לשם כך קול יוצא עליו.

8 אותו לחי היכן מעמידו אי דמוקי לה בהדיה אוסופי מוסיף עליה. פירוש: במבוי שהוא יותר על שמונה, דאי בשמונה כי מוספת עליה מיהא ניתר משום עומד מרובה על הפרוץ, אלא במבוי יתר על שמונה קאמר, כך פירשו בתוס' ד"ה אותו. ולי נראה דאפילו בבן שמונה קאמר, ואליבא דרב הונא דהוא מריה דהאי מימרא קא בעי לה ולפרושי מאי דקאמר וצריך לחי אחר להתירו, ואיהו הא לית ליה שיהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ דקל וחומר דחצר לדידיה ליתיה כדאיתא בסמוך.

9 לא אמרן אלא במבוי שמונה. ורב הונא בריה דרב יהושע אזיל לטעמיה להלן עירובין טו, ב דאית ליה פרוץ כעומד כפרוץ דמי, אבל לדידן דקיימא לן כרב פפא דאמר כעומד דמי אפילו במבוי שמונה ניתר ממה נפשך. ורב אשי נמי דאמר בסמוך מאי אמרת דכי הדדי נינהו הוה ליה ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל, לטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע קאמר. ותמה אני על הרב אלפסי ז"ל שהביא דרב אשי ולא היה צריך לה, אלא אפילו צמצם ושיער ונמצאו כהדדי ניתר משום דכעומד דמי.

10 וספק דדבריהם להקל. איכא למידק דהא אפשר למיקם עליה דהא בדבר הנעשה על ידי אדם אפשר לצמצם, דאי לא תימא הכי גבי סוכה דאורייתא היכי שרי בה רב פפא מחצה על מחצה סוכה טו, א וכן נמי גבי שחיטה היכי שרינן ביה מחצה על מחצה חולין כח, ב דהא אי אפשר לצמצם ושמא לא נשחט מחציתו ממש. וי"ל דלעולם אי אפשר לצמצם אפילו ע"י אדם סבירא לן, וכדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים יבמות כח, א לא סתם לן תנא כר' יוסי דאמר אפשר לצמצם, וגבי סוכה ושחיטה היינו טעמא משום דתרי צדדין להתיר, דילמא נשחט רובו ואם תמצא לומר מחציתו בצמצום אפילו הכי כשר, מאי אמרת דילמא פחות משהו אינו אלא צד אחד והולכין אחר רוב הצדדין דהוה ליה כעין ספק ספיקא. ומכל מקום אינו מחוור כל הצורך, דא"כ למה הוצרך רב אשי כאן לומר הוה ליה ספק דדבריהם דאפילו בשל תורה נמי, דהכא נמי שני צדדין להתיר שמא רובו וניתר משום עומד מרובה על הפרוץ ואי אמרת פרוץ מרובה הוה ליה לחי, ואין לך בו לאסור אלא כשהוא מצומצם ממש. אלא יש לפרש דודאי כל שבידי אדם אפשר לצמצם, וההיא דבידי שמים אי אפשר לצמצם לדידן דלית לן כר' יוסי דאמר אפשר לצמצם, והכא אף ע"ג דבידי אדם הוא ואפשר לצמצם כיון שצמצומו נמצא בדוחק ואין רוב בני אדם בקיאין לעמוד עליו, ועוד ששני צדדיו להתיר כמו שאמרנו, לא הכריחוהו חכמים לדקדק ולשער בשל דבריהם. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בד"ה ואי שפירש דהא רוב בני אדם אין יכולין לצמצם והוי ספק שמא צמצם ואסור ושמא לא צמצם ומותר.