רשב״א על עירובין פ׳

1 שיתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות. יש לפרש טעמא דרב משום דכיון דמערב נהנה בכך כדי שלא יאסור חברו עליו את המבוי גמר בדעתיה ומזכה ליה. וא"ת מ"מ במאי קא זכי ליה. מסתברא לי כיון דלאו זכיה גמורה היא וערוב דרבנן הוא, עשאוהו כאותה שאמרו בפרק השוכר עבודה זרה סג, ב גבי חנוני המקיפו דמזכה ליה דינר בכיסיה. ושמואל סבר כיון דקני רשותא בהכין, ועוד דאכתי לא נפק מרשותיה דהאי, לא זכי ביה אידך. ובתחומין מיחלפא שיטתייהו, דרב סבר כיון דלא מתהני מערב בהא מידי לא גמר ומקנה עד שיזכה, ושמואל סבר כיון דמפיק ליה מרשותיה לגמרי ומנח ליה לברא גמר ומקנה. ואסיקנא דכולהו צריכין לזכות ואפילו עירובי תבשילין.

2 הא דאמרינן תנאי היא. פירשו רש"י והראב"ד ז"ל: עירובי תחומין, ועובדא דכלתו של ר' הושעיא בתחומין הוה, ולומר דכי היכי דבמתניתין דכיצד משתתפין לא תני פלוגתא ואפ"ה פליגי בה תנאי בברייתא, הכי נמי בשל חצרות אע"ג דלא תני בה במתניתין פלוגתא, איכא למימר דפלוגתא היא ולאו כולי עלמא מודו בה. ונראה דהזקיקם ז"ל לומר כן כי היכי דתיקום דרב כר' חייא רביה. ומיהו פשטא דמילתא דאעירובי חצרות קאי, דהוא ניהו דקשיא לן טפי, משום דתני לה בהדיא במתניתין דצריך לזכות, ועובדא דכלתיה דר' הושעיא בעירובי חצרות הוה. וזה יותר נכון.

3 אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו. והוא הדין לשוכרת לעיל עירובין סד, א. ושלא מדעתו דקאמר לאו דוקא בשותק ואינו מוחה, אלא אפילו במוחה, דהא טורזינה כבר גילה בדעתו שאינו רוצה וכמוחה דמי. ועוד דאמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף ולא נשתתף. פירוש: ולא רצה להשתתף עכשיו, בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ולוקחין ממנו שיתופו בעל כרחו. ועוד דאייתינן לסייעו מדתנן כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי, דאלמא אפילו בעל כרחו ממש קאמר. ודוקא בדאסר, כלומר: בחצר האוסרת במבוי כגון שרגילה בו, אבל בשאינה אוסרת כלומר: שאינה רגילה במבוי, בעל כרחו ואפילו שלא מדעתו, כלומר: שגילה בדעתו שאינו חפץ בכך לא, וכדתניא נשים שעירבו ושנשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף. אלא מיהו קשיא לי כיון דברגיל אפילו בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שיתופו בעל כרחו, ומאי שנא אשתו דאמר שמואל דמערבת שלא מדעתו, אפילו אחר נמי. וצ"ע.

4 אבל קורה כתותי מיכתת שיעוריה. וקיימא לן כרב חייא בר אשי דאמר משמיה דרב. ואף ע"ג דריש לקיש מיקל, אין הולכין במחיצות להקל אלא להחמיר, דדוקא בעירוב אמרו ולא במחיצות.

5 כלה האוכל. לאו דוקא כלה, דא"כ אין זה מוסיף אלא מערב לכתחילה. ועוד דאמרינן מאי נתמעט נתמטמט, ואי כלה דברייתא דוקא, אכתי תקשי לן.

6 ואי בעית אימא וכו' כלה שאני. ומיהו קיימא לן כר' וכיון שאין מגיע גרוגרת לכל אחד ואחד אלו הן מרובין.

7 גירסת הספרים: ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דשתי סעודות הויין שמונה עשר גרוגרות. ואינה מחוורת דאדרבא כבר אמרנו דכל שאילו מחלקין ויש גרוגרת לכל אחד ואחד אלו הן מועטין. אלא הכי גריס הראב"ד ז"ל: קמ"ל דשמונה עשר גרוגרות לא הוויין שתי סעודות, כלומר: וכיון שאין מגיע גרוגרת לכל אחד ואחד אלו הן מרובין.

8 שמונה עשר ותו לא. קשיא לי, מאי קשיא דכיון דשמונה עשר מרובין כל שכן דשמונה עשר ואילך מרובין וכדאמרינן בעלמא ימים רבים ימים שנים רבים שלשה ולא אקשינן עלה שלשה ותו לא דכ"ש ארבעה וחמשה. ויש לומר דהכא שאני דכיון דמקילין לערב להן במזון שתי סעודות ואף על פי שאין מגיע לכל אחד ואחד גרוגרת, אי לאו דמפרש דאפילו משמונה עשר ואילך הוה אמינא דדוקא שמונה עשר אבל טפי לא.