רשב״א על עירובין ס״א

1 ורבי אידי אנשי אנשי תני ומוקים לה בנותן. כלומר: בנותן עירובו בעיר דבין בגדולה בין בקטנה כל העיר כד' אמות דמיא. ואקשינן אבל מודד לא והתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה אפילו סוף מדתו כלה במערה, אלמא כל מקום שהמדה כלה עד שם הוא יכול לילך ולא יותר. ואמרינן סוף העיר איצטריכא ליה דלא תנן, כלומר: סוף העיר דלא תנן איצטריכא לר' אידי למתמה מנא ליה לר' יהושע בן לוי, ולשון איצטריכא ליה לא אתי שפיר להאי פירושה. ורבינו שמואל ז"ל מחקו מן הספרים וגריס הכי: סוף העיר לא תנן. ור"ת ז"ל פירש: דרבא דאמר תרווייהו תנן קא מקשה לר' אידי דהיכי קאמר רב אידי דאין אלו אלא דברי נביאות דאדרבא היה לו לתמוה ר' יהושע מאי אתא לאשמועינן דהא תרוייהו תננהי, ומשני דרב אידי אנשי אנשי תני ולפיכך איצטריך ר' יהושע בן לוי לאשמועינן דין מודד דלא תני לה במתניתין. ואקשינן דאכתי מאי קמ"ל והא מתני' נמי היא גבי מודד, ופריק סוף העיר איצטריכא ליה לר' יהושע בן לוי לאשמועינן דלא תנינן לה במתניתין והיא עיקר צריכותא ואידך אגב גררא נקטה. ולענין פסק הלכה: קיימא לן כר' יהושע בן לוי, חדא דרבא פשיט ליה ומסייע ליה ממתניתין. ועוד דרב אידי גופיה לאו לאיפלוגי עליה קאמר, אלא דמתמה אדיניה מנא ליה. ואף ע"פ דדחי למתניתין ואמר דאנשי אנשי תניא, מתניתין היא דמיתוקמא ליה בנותן ולא הוה סייעתא, מ"מ דר' יהושע בן לוי לא מדחי בהכין. וכתב הראב"ד ז"ל: שאם כלתה מדתו בסוף העיר בין עיקר העיר ועיבורה, דינו כמי שכלתה מדתו בסוף העיר, דעיבור להקל על התחומין אמרו ולא להחמיר, שאם אי אתה אומר כן אפילו כלתה מדתו באמצע תחומי העיר ואלכסונה, ולא משכחת לה כלתה מדתו בסוף העיר.

2 מאן דתני אנשי וכו' ואין אנשי לא משתבש דמוקי לה במודד וחסורי מיחסרא וכו'. פירוש: הוצרך לומר דמיחסרא משום דקתני בה כיצד. ובירושלמי ה"ז לא מחסרי לה ואמרו לית כאן כיצד. ומיהו לישנא דמתניתין דקתני מי שהיה בעיר גדולה ומי שהיה בעיר קטנה תמיהה לי, למה ליה ליתני למיתני הנותן עירובו בעיר גדולה והנותן עירובו בעיר קטנה, דמאי נפקא מינה אם היה בעיר גדולה או בעיר קטנה. ואפשר דאי לא תני הכי הוה אמינא דאם היה בעיר קטנה ונתן עירובו בעיר גדולה, לא יהא עירובו חמור לקנות לו עיר גדולה מעיר שהוא שובת בתוכה ודי לו לעירובו לקנות לו כמקום שביתתו, קא משמע לן. ועדיין צריך לי עיון.

3 עיר שיושבת על שפת הנחל. פירשו ר"ח ורבנו אלפאסי ז"ל: כי רוב העתים הנחל מתייבש ומשתמשין בו, שאינו מתמלא אלא עם הגשמים, וכיון שמשתמשין בו נעשה מכלל העיר, ואם לא עשו לפניה דקה ארבע אמות אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם כלומר: מחומת העיר ואין הנחל מכלל העיר. ולא ירדתי לסוף הפירוש הזה, חדא דאפילו עבוד דקה היאך מודדין להם את הנחל מכלל העיר, והלא אין מעברין את העיר אלא ממקום בית דירה או הראוי לדירה כדאמרינן לעיל עירובין נה, ב, והנחל אינו ראוי לדירה. ועוד דמפתח בתיהם לא משמע מחומת העיר אלא מפתח בתיהן ממש, וכדאמרינן לעיל שם גבי יושבי צריפין מודדין להם מפתח בתיהם. ופירוש רש"י ז"ל נראה עיקר, דעיר היושבת על שפת הנחל בעיתא תשמיש כל העיר, כי לעתים הנחל גדל ושוטף כל העיר ואין דירת העיר קבועה אלא כיושבי צריפין.

4 ועוד זאת התיר רבי. יש מי שאומר דלא גרסינן ועוד, דלא מצינן שהתיר רבי אחרת שיאמר בזו ועוד זאת. ויש מי שגורס ועוד, מפני ששנינו בירושלמי ה"ז דאחרת התיר רבי דגרסינן התם: אמר ר' ירמיה מעשה ברועה אחד זקן שבא ואמר לפני רבי זכור אני שהיו בני מגדל עולין לחמתא ומהלכין את כל חמתא ומגיעין לחצר החיצונה הסמוכה לגשר, ועוד התיר רבי שיהיו בני גדר יורדין לחמתא ועולין לגדר ובני חמתא אינן עולין לגדר.

5 רב ספרא אמר עיר העשויה כקשת הואי. פירש רש"י ז"ל: חמתן היתה עיר העשויה כקשת ועיר קטנה הואי, ויש בין שני ראשי הקשת יתר מארבע אלפים אמה, ואין מודדין לבני הקשת אלא מן הקשת לעיל עירובין נה, א, והיתה חמתן אלף אמה ומחומת גדר ליתר של חמתן אלף אמה, ולפיכך התיר להם רבי שיהו בני גדר יורדין לחמתן ואין חמתן עולה להם אלא בד' אמות מפני שמדתן כלה בסוף העיר ומשלימין להם את השאר, אבל היושבים בקשת חמתן אינן יכולין ליכנס בתוך גדר אלא כמדת התחום. זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל. ותימא דא"כ היינו עיר קטנה ועיר גדולה. ור"ת ור"ח ז"ל פירשו: גדר עיר עשויה כקשת ומדדו להם מן היתר ולפיכך באין לחמתן, אבל בני חמתן אינן יכולין לעלות לבני גדר, שהיא יושבת כנגד מקום החץ וממקום הקשת עד היתר אלפים אמה לפיכך לא היו באים להן. וגם בפירוש זה יש להקשות כמו שהקשתי, דמ"מ הכל חוזר לעיר גדולה ועיר קטנה, וצ"ע.

6 רב דימי בר חיננא אמר אנשי עיר גדולה ואנשי עיר קטנה הואי. פירשו כל המפרשים: חמתן עיר קטנה ונכנסת כולה במדת תחומה של עיר גדר, וגדר עיר גדולה ומדת תחום כלה לאמצע גדר, ולפיכך אין מהלכין אלא כמדת תחומן. ולפי פירושן אלו יורדין לחמתן ואין יורדין לגדר, יורדין לכל חמתן ואין יורדין לכל גדר קאמר, ואין הלשון מכוון בו. ועוד הקשה הראב"ד ז"ל א"כ מאי התיר, פשיטא אלו מהלכין אלפים כמדת תחומן ואלו אלפים כמדת תחומן. ואין זה קשה כל כך, דיורדין לחמתן ומשלימין להן את השאר קאמר, משום דמדתן כלה בסוף העיר, וקמ"ל כדר' יהושע בן לוי וכמו שפי' רש"י ז"ל בעיר העשויה כקשת. והראב"ד ז"ל פירש: שהיתה עיר אחרת קטנה בין גדר לחמתן, והיא אלף אמה, וממנה לגדר אלף אמה פחות ארבע אמות, ולצד חמתן יש ממנה לחמתן אלף אמות, ולפיכך יורדין בני גדר עד חמתן לפי שהכפר האמצעי כלה בתוך מדתן, ואינו להם אלא כארבע אמות. אבל בני חמתן שכלה מדתן בתוך הכפר האמצעי אינן יכולין לצאת מן הכפר ולמדוד עם גדר. והיתר גדר ואיסור חמתן בא להם משום גדולה של גדר שהיתה גדולה אותן ארבע אמות שנמשכה העיר כנגד הכפר, וחמתן קטנה ואינה נמשכת כנגד הכפר. והיה יכול לומר ג"כ עיר רחוקה ועיר קרובה הואי. וזה הפירוש נכון אם היה לשון הגמרא מסכים עליו. ועוד למה כסה והעלים הכפר האמצעי שהוא עיקר ההיתר והאיסור.

7 לא תימא שאין בה דיורין אלא שאינה ראויה לדירה. נמצא עכשיו דבין למר ובין למר כל שאינו ראוי לדירה והניח שם עירובו, אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו. ומינה שמעינן למניחו בתל גבוה עשרה או בבקעה עמוק עשרה אע"פ שאין יתירים על בית סאתים, אי נמי בקרפף שאינו יתר על בית סאתים שלא הוקף לדירה, שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. ושמעינן מינה נמי דהאומר שביתתי במקום פלוני עדיף ממניח והרי הוא כשובת, שהרי באומר שביתתי תניא לעיל בפרק מי שהוציאוהו עירובין נ, ב האומר שביתתי במקום פלוני מהלך עד אותו מקום הגיע למקום פלוני מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה, בד"א במקום המסוים כגון תל גבוה עשרה והוא רחב מארבע אמות עד בית סאתים, אלמא האומר שביתתי כשובת. וזה כדעת ר' יהודה לעיל עירובין נא, ב דס"ל דעיקר עירוב ברגל, דכיון דעיקר עירוב ברגל אלים מלתא דרגל דאפילו אומר שביתתי שם הרי הוא כאילו רגלו שם. אבל לר' מאיר דאית ליה עיקר עירוב בפת, לא עדיף רגל דכשאינו שם ממש שיהא קרוי שובת, וכמו שכתבתי ג"כ לעיל בפרק מי שהוציאוהו גמרא: זהו שאמרו עני מערב ברגליו נא, ב ד"ה עני. וכן מצאתי כדברי מפורש בירושלמי דגרסינן התם בשלהי פירקין ה"ח ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר קל הוא הקונה שביתה בקרפף מן הנותן את עירובו בקרפף, הקונה שביתה בקרפף מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, והנותן את עירובו בקרפף אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. ר' זעירא בעי אמר תקנה לי שביתתי בקרפף אמר ר' חנני' בריה דר' הלל מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה, ר' מאיר אמר עיקר עירוב בככר, בנותן עירובו בקרפף אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, ר' יהודה אומר עיקר עירוב ברגליו, באומר תקנה לי שביתה בקרפף מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה ע"כ בירושלמי. וזה מבואר כדברי. ולענין פסק הלכה: יש מי שפסק כר' אלעזר משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ובין בשובת בין במניח בין בישובה בין בחרבה ואפילו במערה בזמן שראויה לדירה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. אבל הראב"ד ז"ל פסק הלכה כשמואל, חדא דרביה דר' אלעזר הוא. ועוד דמתניתין מכרעא ודאי כוותיה, ור' אלעזר דשני ליה שינויא דחיקה הוא ודחייה בעלמא הוא ולא סמכינן עלה. ונראין דבריו.

8 מתני': הדר עם הנכרי בחצר וכו'. מפרש בגמרא לקמן עירובין סב, א דלכולי עלמא דירת גוי לא שמה דירה, ובדין היה שלא יאסור על ישראל כלל, אלא גזירה שמא ילמוד ממעשיו, ור' אליעזר סבר דתרי דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן חד דלא שכיח דדיירי משום דגוי חשוד אשפיכות דמים לא גזרו בהו רבנן, ור' מאיר סבר דאפילו אחד זימנין מיקרי ודייר. ואם תאמר אם כן לר' אליעזר כותי מיהא ליסר אפילו בחד, דכותים לא חשידי אשפיכות דמים וכדאמרינן בפרק קמא דע"ז טו, ב מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. י"ל דעיקר גזירה משום גוי היתה ולא רצו להחמיר בכותי יותר מבגוי.

9 אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי וכו'. פירוש: קסבר צדוקי אינו כגוי כדאיתא בגמרא סו, ב. ופירש רש"י ז"ל: ולא דמי לכותיים דגירי אריות הן ואינם גרים, אבל צדוקי הוא ישראל ונהפך לרשע למינות וכיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות. ע"כ לשון רש"י ז"ל. סבור הרב ז"ל דר"ג מודה הוא בכותי. ואיכא למידק דאי טעמא דכותי משום דגירי אריות הן, והלא ר' מאיר אית ליה כותיים גירי אמת הן כדאיתא בבבא קמא בפרק שור שנגח ד' וה' בבא קמא לח, ב, וכן בפרק קמא דחולין ו, א מדאיצטריך לגזור על יינן, ואפילו הכי אסר כאן בכותי. וי"ל לפי דברי הרב ז"ל, דר' מאיר לא תלי טעמיה אלא במי שאינו מודה בעירוב ואפילו צדוקי הרי הוא כגוי, ולפיכך לר' מאיר אין לחלק. אבל לר"ג דשרי בצדוקי, איכא לחלק דהני משום גירי אריות וגוים גמורים והני ישראלים. ואני תמה על זה דהא בגמרא לקמן שם אמרינן דצדוקי אינו כגוי. ושמא נאמר לפי דברי שיטה זו דר' מאיר טעמיה דר"ג קא מפרש וליה לא סבירא ליה, ודחוק הוא. ומ"מ עדיין קשה דהא בפרק קמא דחולין ה, ב משמע דר"ג סבירא ליה כר' מאיר דכותים גירי אמת, דאמרינן התם ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, וקא מפרש התם ו, א משום דסבירא ליה כר' מאיר שגזר על יינם משום שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים וחייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא, אלמא אף ר"ג סבירא ליה כר' מאיר דגירי אמת הן, דאי גירי אריות לא היה צריך לגזור עליהן דמעצמם הם אסורין. ומיהו רש"י ז"ל פי' שם דההוא היינו ר"ג בנו של ר' יהודה הנשיא, והאי דהכא היינו ר"ג דיבנה. ומיהו לא נהירא דאם איתא ר' מאיר קדם לו לר"ג בנו של ר' יהודה הנשיא טובא, והיאך אפשר שגזר ר' מאיר עליהם ועל יינם דרבנן ולא גזר על שחיטתם דאורייתא. ועוד דכיון דגזר על יינן אלמא כמשומדין עביד להו ושחיטת משומד אסורה, כדאמרינן בפרק קמא דחולין ה, א דישראל משומד אסור לאכול משחיטתו. אלא ודאי נראה דר"ג דהתם נמי היינו ר"ג דיבנה דקודם לר' מאיר, ואיהו גזר על שחיטתן דאיהו נמי חייש למעוטי כדחייש ר' מאיר, אבל לא עשאן כמשומדים ממש לאסור יינן, ואתא ר' מאיר וגזר אפילו על יינן. והא דקאמר התם סבר לה כר' מאיר היינו משום דר' מאיר מפרשא בתלמודא טפי דחאיש למעוטא יבמות קיט, א תלי ביה בר' מאיר. ואיכא כיוצא בהא טובא בתלמודא בבא מציעא לג, ב גבי פירות דקל ובקדושין בשמעתא דהמקדש במלוה ובמקומות אחרים. ויש מפרשים דר' מאיר ור"ג תרווייהו סבירא להו כותים גירי אמת, וטעמא דאסרינן להו משום דאין מודים בעירוב אבל צדוקי מודה בעירוב, ובין לר' מאיר ובין לר"ג כותי אוסר כגוי וצדוקי אינו כגוי. תדע לך דבצדוקי לכ"ע מודה הוא בעירוב מדאמרינן בפרק בכל מערבין לעיל עירובין לא, ב מי שאינו מודה בעירוב מאן ניהו כותי ולא אמרינן צדוקי וכותי. ועוד דאמרינן בגמרא לקמן עירובין סח, ב גבי הא דר"ג צדוקי מאן דכר שמיה, ואם איתא הא ת"ק דכר שמיה, דקא כאיל ותני כל מי שאינו מודה בעירוב וצדוקי בכלל וכי משני נמי חסורי מחסרא והכי קתני וצדוקי הרי הוא כגוי, ולא קאמר מדקתני או עם מי שאינו מודה בעירוב, אלמא צדוקי לאו בכלל שאינו מודה בעירוב הוא. ור' אליעזר דאסר בצדוקי ור' יהודה נמי לחד מן לישני דגמרא שם, הוי טעמא משום דבכל מאן דאיכא למיחש ביה לשמא ילמד ישראל ממעשיו גזרו בו ועשאוהו כגוי. ומ"מ עדיין אין הענין מתחוור שא"כ כולהו תנאי השוו בכותי שהוא כגוי גמור ליתן רשות ולבטל רשות, ואם איתא למה הוצרכו רב אמי ורב אסי לעשותם גוים גמורים וכדאמרינן התם בריש פרק קמא דחולין ו, א לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים, ואמרינן התם למאי נפקא מינה ליתן רשות ולבטל רשות, ולמה הוצרכו לכך והלא כך היה מימות התנאים וכולן שוין בדבר זה. על כן אמרו בתוספות דר"ג נחלק בצדוקי וה"ה לכותי, דסבירא ליה דכותים גירי אמת הן ואע"פ שאינו מודה בעירוב נותן רשות ומבטל רשות, וכל שכן צדוקי שהוא ישראל ומודה בעירוב, אבל ר' מאיר נחלק בעירוב דכותי מפני שאינו מודה בעירוב, וכ"ש ר' אליעזר דלדידיה אפילו צדוקי נמי כגוי. ומעיקרא נהגו העם כר"ג משום דמיקל והוה הכותי נותן רשות ומבטל רשות, עד שנתקלקלו לגמרי בימי רב אמי ורב אסי וגזרו עליהם ועשאום גוים גמורים. וזה יותר נכון.