רשב״א על עירובין נ״ט

1 למקום שריבה אין למקום שמיעט לא. פירש רש"י ז"ל: והלא יש בכלל מאתים מנה. והקשו בתוס' דמאי קושיא דילמא הכי קאמר למקום שמיעט ודאי אין שומעין לו אלא הולכין עד מקום שריבה. ויש מפרשים כגון שהמדה שבקרן מזרחית צפונית מרובה והמדה שבקרן מזרחית דרומית מועטת, ששתי מדידות אדם מודד בכל קרן וקרן כמו שכתבנו למעלה נח, א ד"ה גמ' בא"ד וא"ת. ומשמע ליה השתא שהולכין בתחומין כנגד המרובה ואפילו בקרן מזרחית דרומית ותולין מדידתו ראשונה בטעות, ומשום הכי קא קשיא לה אמאי, דאפילו כנגד המועט נמי היה לנו להלך באותו קרן, דדילמא בדין מדד שם אלא שפגע בהר או בגיא ונתמעטה המדה בכך. ופריק אימא אף למקום שריבה. כלומר: ודאי בקרן שמיעט אין הולכין אלא כמדתו, אבל אפילו בקרן מזרחית צפונית שריבה הולכין בו כמדתו, שאני אומר שגם שם יצאתה לו המדה בכיון, שלא פגע בגיא ולא בגדר אלא בקרקע חלקה ושניהם מכוונים. ויש מפרשים את הדבר להקל, כלומר: למקום שריבה אין אבל במקום שמיעט לא, כלומר: להוציא את המדה במקום שמיעט כנגד המרובה לא, ואמאי כיון שאנו מחזיקים מדת המרובה במכונת א"כ מדת המועט מוטעת. ופריק אימא אף למקום שריבה, כלומר: אפילו בקרן שמיעט שם את המדה מוציאין שם את המדה כנגד המרובה.

2 ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר ואלכסונה. רש"י ז"ל גריס: באלכסונה בבי"ת, ופי': דאפילו ריבה שיעור גדול דליכא למיתליה במדידת החבל תלינן לה בטעות האלכסון, דאמרינן זה היה בקי במדה והניח טבלא של תחומין כנגד הקרן באלכסון כדינו, וזה מדד אלפים מאמצע הקרן והפסיד את הזויות כל אלכסון של אלפים, אבל אם ריבה יתר מכן אין לנו במה לתלות. וספרים גרסי: ואלכסונה בוי"ו, ופירש רבנו תם ז"ל: שאם האחרון הרחיק הציון יתר מן הראשון כמדת העיר ואלכסונה, אפילו הכי שומעין לו, שאני אומר כשמדד הראשון היתה העיר מצער, ועכשיו נתוספו בה דיורין ובתים, ולפיכך הרחיק השני את הציון כפי תוספת מדת העיר. וכן נתלה עוד טעות במדידה כפי שיעור האלכסון שהראשון טעה והשני כיון את המדה.

3 כגון דסקרתא של ריש גלותא. פירוש: לריש גלותא היתה לו בקעה ונתן אותה לטסקא שיבנו אותה לעצמם ויעלו לו ממנה מס, והם ועבדיו משכימים לפתחו. ואע"פ שהיא של רבים כלומר: שרבים דרים שם, אין צריך לשייר בה כדמפרש טעמא דכיון דשכיחי גבי הרמנא בהתאספם יזכירו זה את זה איסור והיתר, ויזכירו זה את זה איסור הוצאת רשות הרבים, ושאינן מותרין עכשיו בכל העיר אלא משום עירוב. ודחינן: דאי הכי אפילו בכל מקום נמי נערב בלא שיור ואפילו עיר של רבים והרי היא של רבים, דכולהו ישראל שכיחי גבי הדדי בצפרא דשבתא. ואוקימנא כגון דסקרתא דנתן זוואר שבנה עיר לעצמו והיתה העיר כולה כחצר אחת, והשכירה לאחרים או אפילו מוכרה לאחר מכן ונעשית של רבים, אינה צריכה שיור דעדיין בהתירה עומדת, והוא שלא נשתקע שם בעלים הראשונים ממנה. שאע"פ שאדם משתמש ומטלטל בכולה לא אתי למטעי ברה"ר דעלמא, דהכל יודעין שזו כחצר אחת שרבים דרין בתוכה היא שהיא מותרת בעירוב, ולא תשתכח איסור רה"ר בכך. ותדע לך שאפילו מכרה לרבים נמי מערבין את כולה בלא שיור, דהא ר' זירא לקמן בע"ב עירבה לכולה מתא דבי ר' חייא בלא שיור, משום דסבר דעיר של יחיד ונעשית של רבים הוא. ואע"פ שעכשיו היה רואה שלא היו מעלין שכר ליחיד ושל רבים היתה עכשיו לגמרי, אלא ודאי כדאמרן, שהיה סבור שמתחילה היתה של יחיד כמו שנקראת דבי ר' חייא, ואע"פ שעכשיו אינה שלו כיון שעדיין היתה נקראת על שם היחיד אינה צריכה שיור. ויש מן הגדולים שפירש כגון שאותו היחיד בנה העיר לעצמו, ובאו רבים ונתיישבו בבתים ומחזיקים בהם כדרך שהמלכים עושין כדי שיהיו הדרים מעלין להן מסין וארנונות, אלא שהעיר קנין ליחיד והרבים לא קנו בדרכים וסרטיות כלום אלא עדיין דרכים ופלטיות ליחיד והוא יש לו רשות לבנות בהן כרצונו, וכגון זו אין חייבין ברה"ר שלה, כדאמרינן לעיל בריש פרק פסין עירובין כב, ב בשבילי בית גילגול, יהושע אוהב ישראל היה ותיקן להם דרכים וסרטיאות, וכל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד. דאלמא רשות שהיא של יחיד אע"פ שהרבים עוברים בתוכו ודרך כבושה להם שם אין חייבין בה משום רה"ר, אלו הן דבריהם. וכענין זה ג"כ היא מה ששנינו לעיל עירובין ח, א חצר שהרבים נכנסין לה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת.

4 מאן תנא דמיערבא רה"ר אמר רב הונא בריה דרב יהושע ר' יהודה היא. ולפי מה שכתבנו למעלה בפרק קמא ו, א ד"ה כיצד דר' יהודה לא התיר ברשות הרבים רחבה ט"ז אמה, אלא בשאינו יתר על שלש עשרה אמה ושליש כעין פסי ביראות, הכא נמי בשאינו רחב על שלש עשרה אמה ושליש היא, אלא שארכו לאורך רשות הרבים רחב ט"ז אמה אלא שאני איני רואה בו צד הכרח וכמו שכתבתי שם בשמעתין דכיצד מערבין רשות הרבים. הא דאוקימנא ברייתא כר' יהודה, היינו משום דקתני בה כיצד מערבין אותה עושה לחי מכאן ולחי או קורה מכאן, דהא ודאי ר' יהודה היא ולא רבנן, דאילו לרבנן אין מערבין רה"ר בכך, דרבנן שם שלש מחיצות בעי. ואלא מיהו בעושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן סגי אפילו לרבנן. ואי נמי מדין לחי רחבה אמה מכאן ואמה מכאן כדאיתא בפרק פסין לעיל עירובין יט, ב. ולדידן נמי דקיימא כר' יוחנן דירושלים בדלתות נעולות בלילה נפקא מתורת רה"ר ומיערבא. והא דאמרינן מאן תנא דמיערבא רה"ר, דמיערבא בכך קאמר, אבל לכ"ע מיערבא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאמרן.

5 איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא לארכה לא מערבין הא לרחבה מערבין אלא אפילו לרחבה נמי לא מערבין. ואסיקנא: דאפילו לרבנן דר' עקיבא לא מערבין, משום דלא מצי לסלוקה לרה"ר מהכא. ואיכא למידק אשמעתין טובא, דהכא משמע דרגל הרבים מעכבת מלערב, ואפילו דלתות ננעלות בלילה לא מהני בה כלל, דהא רב פפא אע"ג דעלה דברייתא דר' יהודה קאי מ"מ לענין הלכתא קאמר, וכללא קא כייל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והלכך לדידן דקיי"ל דכל שאין דלתות ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר, אפילו בננעלות אינה מתערבת לחצאין, ואפילו לרחבה ומשום דריסת הרבים שבתוכה. ותדע לך דהא מייתי לה משתים חצרות זו לפנים מזו ושרגל הדרין בתוכה אוסרתה. וכיון שכן תיקשי לן ברייתא דקתני בפרקין קמא ו, א כיצד מערבין רה"ר, ואוקימנא במבואות המפולשין לרה"ר ואע"פ שהרבים עוברין בתוכן, ועד כאן לא דחינן לה התם מרה"ר גמורה אלא משום דקתני בה עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן, ואילו ברה"ר גמורה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר, הא אילו לא היו דלתותיה ננעלות בלילה אפילו רה"ר שבתוכה מיערבא. ועוד דאמרינן בפרק קמא יב, ב עושה לחי לחצי מבוי אין לו אלא חצי מבוי, ואקשינן פשיטא, ואסיקנא אימא יש לו חצי מבוי, ואקשינן תו הא נמי פשיטא, ופרקינן מהו דתימא לגזור דילמא אתי לאשתמושי בכוליה מבוי קמ"ל. דאלמא בכל מבוי קאמר ואפילו במבוי המפולש שבני המבוי עוברין בו מכאן ומכאן, שאילו היה הפרש בין מפולש לשאינו מפולש לא היה לו לומר פשיטא, אלא אדרבא היה לו להקדים ולומר במאי עסקינן אילימא במבוי מפולש אמאי ליתו הני וליסרו אהני, ואי במבוי שאינו מפולש פשיטא, ומדלא קאמר הכי משמע ודאי דבכל מבוי קאמר. ועוד דהא רב פפא אברייתא דר' יהודה קאי, ואילו לר' יהודה כל שיש לו שתי מחיצות גמורות לא חאיש לדריסת רגל הרבים ומיערבא, וכדאיתא בפרק פסין כ, א גמרא: אם היתה דרך הרבים מפסקתה. ותירץ הרמב"ן דהכא לא קתני אין מערבין חציה אלא אין מערבין אותה לחצאין, כלומר: שאין מערבין את כולה אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלא או כולה כאחת בלחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן לשני ראשי רה"ר, ובעיר שאין בה מבואות מפולשין לחוץ לעיר שכולה נתרת בהכשר רה"ר שלה וכמו שפירש רש"י ז"ל, או כולה מבוי בפני עצמו. דכיון שעירבו את העיר כולה בלחי וקורה לשני ראשי העיר, וכשבאו לערב את כולה בפת עירבו אותה לחצאין, אפילו חזרו ועשו לחי וקורה באמצע רה"ר שלה ואפילו לרחבה, כיון שמטלטלין בכולה ואין לחיים וקורות הללו שבאמצע אלא להבדיל הצד האחד מן השני ויש להן דרך זה על זה, הוו להו כשתי חצרות זו לפנים מזו, וכיון דלא מצי מסלקי לה לרה"ר, מסרי אסריה אהדדין, שהרי לחיים החיצונים עושין את כולן כבני מבוי אחד והוה ליה כמבוי ששכח אחד מהן ולא עירב. אבל עם עירבו חצי העיר בלחי וקורה וחציה השני אינה מעורב, שלפנים כחצר ושחוצה לה כרה"ר, והוה ליה כשאר המבואות שלחיים וקורות מתירין אותן, ואין החיצונים בני רשות א' עמהם. ומבוי נמי דאקשינן ליסרו אהדדי מן הטענה הזאת היא, דכיון שעירבו את העיר כולה מבוי מבוי, והיתה העיר יכולה להתערב יחד ולא עשו כן אלא שכל מבוי מבוי עשה לעצמו לחי וקורה ועירבו כל אחד ואחד לעצמו בפת, ויש להן דרך זה על זה שפתוחין זה לזה, הוו להו כשתי חצרות שיש להן דרך זה על זה ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה דאסרה פנימית על החיצונה לר' עקיבא, וכאן לכ"ע, משום דלא מסלקי לה לרה"ר מהכא דהא ליתא דלת ביניהן ובני מבואות עוברין זה על זה. וקרוב לענין הזה פירוש רש"י ז"ל, שהוא ז"ל פירש: דכיון דמעיקרא חדא היא אסרי אהדדי והויא לה כמבוי ששכחה אחת מן החצרות ולא נשתתפה בו. וגבי מבוי פירש: דכיון דמעיקרא של יחיד הוא והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחת אסרי אהדדי ואפילו איכא לחי או קורה למבוי לא מהני ע"כ. ולא נתכוין הרב ז"ל לומר דכל שהוא מבוי אחד אין לחי וקורה מתיר את חציו, דהא אמרינן לעיל עירובין יד, ב עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי. ועוד אמרו לעיל עירובין ט, א מבוי שרצפו בלחיים משתמש עד חודו הפנימי של חיצון, אלא לומר דכיון שהן אחד, אין מערבין כל אחד לעצמו. והרמב"ן נר"ו הביא ראיה לדברי עצמו מדגרסינן בירושלמי ה"ה אמתניתין עיר של יחיד ונעשית של רבים וכו' תני בשם ר' יהודה אין מערבין אותה חציין, מיחלפא שיטתיה דר' יהודה, דתני ר' חייא כיצד מתירין רה"ר ר' יהודה אומר לחי מכאן ולחי מכאן קורה מכאן וקורה מכאן וחכ"א לחי וקורה מכאן ועושה צורת פתח מכאן, והכא הוא אמר הכין, לא על הדא איתאמרת אלא על הדא, אפילו עיר גדולה כאנטוכיא ואין בה אלא דלת אחת, עליה תני בשם ר' יהודה אין מערבין אותה חצאין. אמר ר' יוסה הדא אמרה בני המבוי שנתנו קורתן באמצע המבוי אלו מותרין ואלו אסורין, כיצד הוא עושה נותן הקורה על פתח המבוי ומתיר את המבוי. חמשה מבואות פתוחין למבוי נתנו קורתן באמצע המבוי אלו מותרין ואלו אסורין, כיצד הוא עושה: נותן את הקורה על פתח המבוי ומתיר את המבוי. ר' פנחס כדסליק להכא חמא כפתא דשקקא דגזוראי, אמר להן חלקתם עירובכם אמר ליה ר' יהודה ב"ר שלום לחזוק הבתים נעשית. נראה מבואר באמת כדבריו. וכלל גדול הוא שאין לך אוסר על חברו משום עירוב אלא ביכול לערב עמו ושכח ולא עירב, כגון רגל המותרת במקומה לר' עקיבא, ורגל האסורה לת"ק דאוסרת שלא במקומה כיון שיכולה לערב ולא עירבה. ובדין היה שאפילו עירבה כל אחת לעצמה תאסור על החיצונה, כיון שהיתה ראויה לערב ולא עירבה, אלא מן הטעם שאמרו בגמרא דפנימית אחדא דשא ומשתמשא. אבל בני רה"ר ומבוי שחוץ ללחי וקורה או שחוץ לדלתות, אינו אוסר על בני מבוי שלפנים מן הלחי, שהרי אינן ראוין לערב בפת עמהן עכשיו. וגדולה מזו אמרו בסולם שאם רצו לערב מערבין, ואעפ"כ תורת מחיצה עליו ואין אוסרין, ואע"פ שיש לו דרך עליהן. ועם דברי הרב נר"ו עלה לנו תירוץ לשיור העיר שמתיר בעיר של רבים, ואדרבא היה לו לאסור מפני שרגלו מצויה בעיר ולא מצי מסלקי ליה מהכא אלא שלא אמרו שיאסור אלא מי שיכול לערב ולא עירב, אבל אלו כיון שהן בעיר של רבים והרי היא של רבים אינן יכולין לערב כולן ביחד ולפיכך אינן אוסרין.

6 אחדא דשא ומשתמשא. פירש רש"י ז"ל: כגון זו כופין על מדת סדום שלא יהא לה היום דריסת הרגל על החיצונה, אלא תסגור הדלת שביניהן ותשתמש במקומה ע"כ. ולא שתסגור ממש אמר הרב ז"ל, שלקתה מדת הדין שהיא אין לה דרך לרה"ר אלא על החיצונה, אלא רואין אותה כאילו סלקה רגלה מכאן ליום זה ואחדא דשא, וכיון דאיהו מחויבת למיחד דשא מהני אפילו לחיצונה כאילו נסתלקה משם.

7 דעבוד דקה. פירוש: איצטבא גדולה שלש טפחים ורחבה ד' כדאמרינן בסמוך וכן פירשו הגאונים ז"ל.