רשב״א על עירובין ע׳

1 בעא מיניה אביי מרבה חמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב צריך לבטל לכל אחד ואחד או אינו צריך. אביי לא שמיע ליה ברייתא דבשלהי פסין כו, ב דקתני בהדיא חמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב אין צריך לבטל לכל אחד ואחד כשהוא מבטל רשותו. וליכא למימר דההיא ר' אליעזר ואיהו לרבנן קא מיבעיא ליה, דא"כ מאי קא מותיב מברייתא דקתני אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, דדילמא ההיא ר' אליעזר היא. וכתב הראב"ד ז"ל: דרבה דקא מתרץ ליה כגון דהוה אחרינא בהדיה ומית, הוא הדין דהוי מצי לתרוצי הא מני ר' אליעזר היא. ומסתברא לי דעל כרחיה תירץ ליה הכין כדמפרש ואזיל דסיפא דרישא אקשיתיה דקתני ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו לשנים אין לאחד לא. אבל לאביי לא הויא הוכחה דתיהוי כרבנן ולא כר' אליעזר דמאי שנא לאחד משנים.

2 הכא במאי עסקינן דהוה ומית. פירש רש"י ז"ל: וכגון שיירא שחנתה בבקעה והקיפה חצר ונטו בה איש אהלו, דכי מת אין ליורשין שם כלום. דאי בחצר ממש הא איכא יורשין, וכיון דאילו הוה אבוהון הוה אסר אינהו נמי אסרי. ואינו מחוור, דהא קיימא לן כר' שמעון דאמר לעיל עירובין מז, א אפילו הלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיעה מלבו, והלכך אפילו בעיר נמי אין היורשין אוסרין אם אינם דרים שם. ורש"י ז"ל נקט לה כמאן דאמר לקמן עירובין עב, ב בית התבן ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו.

3 הא דבעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל. כבר כתבנו למעלה סז, א ד"ה והראב"ד ז"ל משמו של הראב"ד ז"ל דאליבא דשמואל דאמר אין שוכרין בשבת הוא דבעי לה ואליבא דרב המנונא דאמר לעיל שם מת גוי בשבת אין מבטלין, אבל לר' יוחנן דאמר שוכרין ומבטלין לא מיבעי ליה אפילו מת גוי בשבת אמר איהו מבטלין וכ"ש בישראל. ולרב ששת נמי אפילו לשמואל אי אתא גוי מאתמול כדאיתא לעיל. והא דאמר ליה רב נחמן אני אומר מבטלין והני דבי שמואל אמרי אין מבטלין, הכי קאמר אני אומר דאפילו לשמואל מבטלין, והני דבי שמואל אמרי אין מבטלין. ובעיא דרבא בשלא עירב האב דאי בשעירב אע"ג דמת בשבת הרי הותר למקצת שבת והותר לכל השבת, וכדקתני בסמוך בברייתא אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק משחשיכה אינו אוסר. וכן נמי א"א לומר דבשהיורש דר עם אביו בביתו דאילו כן פשיטא דמצי מבטל דהא אי בעי מערב מאתמול, דהוה ליה כחמשה שגבו את עירובן דחד מוליך עירוב ע"י כולן, וכדאמרינן לקמן עירובין עב, ב גבי האחין שאוכלין על שלחן אביהם דעבדינן להו כחמשה שגבו את עירובן, ואפילו בישנים בבתיהם אלא שמקבלין פרס מאביהן. ועד כאן לא אמרו התם במוליכין את עירובן שצריכין עירוב לכל אחד ואחד אלא בישנים בבתיהם ומקבלין פרס מאביהם ואיכא אחרים בהדייהו, ומשום דמיגו דהני אסרי הני נמי אסרי כדאיתא לקמן, הא בשאוכלין על שלחן אביהם עירוב אחד לכולן ואחד מוליך ע"י כולן כחמשה שגבו את עירובן. ועוד ראיה דלא גרע משכירו ולקיטו שנותן עירובו ודיו דכשתמצא לומר דשכירו ולקיטו אפילו דישראל נותן עירובו ודיו. ומיהו אפילו היורש דר באותו חצר הוא דמיבעיא ליה, ואע"ג דעירב היורש עם שאר בני החצר מבעוד יום, אפילו הכי צריך ביטול רשות, דהא קיימא לן צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, וזה לא ביטל אלא ליורש בלבד, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והכי נמי תניא בברייתא אחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר משחשיכה הרי זה אוסר. ואני תמה אם היורש כמי שביטל לו המוריש רשותו, ולפיכך אוסר משום דהוה ליה כמי שביטל רשותו לאחד מבני החצר דלא עשה כלום עד שיבטל לכל אחד ואחד, וא"כ היורש היאך אפשר לו לבטל אצל האחרים, דכיון דמעיקרא לא הוה לה שריותא להאי חצר לו לא כדאמרינן לעיל. ובודאי כן הוא דאחד ששכח ולא עירב וביטל רשותו לאחד מבני החצר אין אותו שביטל רשותו לו יכול לבטל אצל האחרים, ואפילו אמר לו על מנת שתבטל אצל האחרים, כיון דהא לא הוה ליה שריותא מעיקרא וכדאמרינן לעיל. ואם אתה עושה את היורש כבעלים ממש מכיון שנתרוקן זכות האב לו והוא כבר עירב עם הא' בני החצר הרי זה כאילו ביטל אצל כולם. וי"ל דודאי לענין שיכול הוא לבטל אצל האחרים הרי הוא כאביו ממש דכרעא דאבוה הוא, ואינו דומה לנוטל רשות דלית ביה בחצר כלום אלא לשעה מחמת ביטולו של זה שבא להתירו בביטול זה, וכיון דלא הוה ליה שריותא מעיקרא לאו מידי עבד וכמי שלא ביטל לו כלום דמי. ומיהו לענין התירן של בני חצר כיון דמעיקרא לא נכנסה רשותו של אב בתוך עירובו ונאסר למקצת שבת נאסר לשבת עד שיבטל זה אצל בני החצר. ודוקא בשבא היורש ודר באותו בית של מורישו הא לאו הכי לא, דכיון דאיהו דר שם אינו אוסר דקיימא לן כר' שמעון דאמר אפילו הלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר. וחוזר אני בי בדבר זה אלא אפילו לא בא היורש לדור בו באותה שבת, לפי שכבר נאסר למקצת שבת, וכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת חוץ ממבטל רשות, וכיון שכן א"א בלא ביטול. ואינו דומה למת גוי בשבת דנסתלק רשותו והותר להן, דשאני התם דדירת גוי לא שמיה דירה, וכל שמת ונסתלק הוא הותרה להן רשותו כל שאין היורש דר שם, אבל ישראל כל שנאסר למקצת נאסר לכולה שבת, וכשאמרו לקמן עירובין פו, א הלך לשבות אצל בתו, לא כשהלך בשבת אלא מערב שבת. כך נראה לי עיקר.

4 הכי גריס רש"י ז"ל: כל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת כגון עירב דרך הפתח ונסתם הפתח דרך חלון ונסתם החלון זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מבוי שניטלה קורתו או לחיו. וגירסתו נכונה, דעכשיו הביא אשר הוא יותר פשוט ואשר היא הלכה מגופה של ברייתא, וניטלה קורתו דאינו פשוט כל כך ודלא קיימא לן נמי הכין אלא כר' יוסי בר' יהודה דאסר הביא מזה הכלל. ויש ספרים דגרסי בהיפך. וכתב הראב"ד ז"ל: אני תמה כי היה לו לפרש כל שהותר למקצת שבת כגון שעירב עם בני החצרות ומת בשבת והניח את ביתו לאחד מן השוק, דאע"פ דאותו לא עירב עמהן מותרין בחצר הואיל וכבר מותרין, דהכי אמרינן לקמן בברייתא.

5 זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת. תמיהה לי מאי שנא גוי דנקט, דהא לרב נחמן קא מותיב וכדברי רש"י ז"ל דכל שאר הקושיות שבאו כאן ג"כ להקשות על דברי רב נחמן הן. ואפילו לדברי ר"ח ז"ל שפירש דלתני דבי שמואל קא מקשה ליה.

6 זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת, וקתני חוץ מהמבטל רשות. פירש רש"י ז"ל: דאדרב נחמן קא מותיב דמדקתני חוץ מהמבטל רשות ולא קתני חוץ מהמבטל רשות והיורש, ש"מ דוקא המוריש שהיתה רשות שלו מערב שבת אבל יורש לא. ופריק אימא חוץ מתורת ביטול רשותו כלומר: כל שיש לו תורת ביטול, ויורש בכלל דכרעא דאבוה הוא ותורת ביטול יש בו. ואני תמה כיון שהמקשה היה סבור להקשות מן הברייתא הזו לרב נחמן, מאי שנא דנקט לאיתויי מת גוי בשבת לימא ישראל. ור"ח ז"ל פירש: דלתני דבי שמואל קא מותיב, דחוץ מן המבטל רשות קא משמע דכל שיש לו רשות מבטל ואפילו יורש במשמע. ופריק אימא חוץ מתורת ביטול ותורת ביטול משמע למי שהיה לו לערב ושכח ולא עירב תורתו לבטל, והיינו האב שהיה לו לערב מערב שבת. אבל היורש שלא היה לו לערב מע"ש אינו יכול לבטל רשותו. ולפי פירושו ניחא לי דמאן דסבירא ליה דיורש מבטל רשות קא מקשה מינה, ולהכי קא מפרש לאיתויי מת גוי בשבת דא"א לו לערב כלל דלאו בר עירוב הוא, אבל מת ישראל כיון דהוה מצי לערובי מאתמול אע"ג דמית ליה יורש כרעא דאבוה הוא ומבטל כמותו. ומיהו לפירש"י ז"ל אתיא שפיר טפי, דהא דמקשה בתר הכי מן הברייתא דאחד מבני חצר שמת דמקשה מינה לרב נחמן דאית ליה מבטל, דאילו לפירוש ר"ח ז"ל קשה קצת דמקשה סתם חדא לר' נחמן וחדא לבר פלוגתיה.

7 אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק מבעוד יום אוסר. כלומר: אף על פי שאותו שמת כבר עירב, הרי נתבטל עירובו במותו שהרי עדיין לא חל עירובו ולא התיר כיון שמת קודם שקדש היום. ואחד מן השוק דקתני, יש לפרש שהוא מן השוק ממש שאינו דר בחצר ואפילו הכי אוסר, ואתיא כתנא דלקמן עירובין עב, ב דתני בית התבן ובית העצים ובית הבקר ובית האוצרות הרי זה אוסר.

8 ואחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר מבעוד יום אינו אוסר. שבכלל עירובו נכנס. ומסתברא דאפילו עירב קודם שנפלה לו ירושה קאמר, וקמ"ל שלא תאמר דכיון דבשעת עירוב עדיין לא נפלה לו לא נכנס לו בית זה בכלל עירובו, קמ"ל דבכלל היתר עירובו הוא, לפי שהעירוב אינו חל אלא בתחילת היום וכבר היתה לו ירושה, וכל שהוא ברשותו באותה חצר נגרר אחר עירובו. דאי בשעירב לאחר שנפלה לו ירושה, פשיטא מאי קמ"ל.

9 משחשיכה אוסר. שלא נכנס בכלל עירובו וכבר אסר את החצר, דאתיא כמ"ד בית העצים ובית האוצרות אוסר כמו שאמרנו לעיל ד"ה אחד מבני חצר. ואי נמי יש לפרש דאוסר דקאמר היינו בשבא הוא בשבת לדור שם בבית ירושתו, ואע"פ שמתחילה לא היה האב אוסר לפי שלא היה דר כאן, וזה היורש גם כן כבר עירב עם בני החצר, מ"מ בית זה לא עירב, וכמו שאילו היה האב קיים ובא בשבת לביתו שאוסר את בני החצר, כך זה שעירב שבא לדור שם בשבת אוסר כאביו מחמת ביתו של אביו שלא נתערבה עמהם. כנ"ל. לכשתמצא לומר שבא ישראל בשבת אוסר. וזה שלא כדעת הראב"ד ז"ל וכמו שכתבנו למטה פו, א ד"ה גמ' גבי מי שהלך לשבות אצל בתו בפ' כיצד משתתפין. והראב"ד ז"ל פירש: דאחד מן השוק לאו דוקא, אלא כל שלא עירב קרי מן השוק, ומי שעירב מבני חצר והניח רשותו לאחד מבני חצר ע"כ מבני חצר שעירב קאמר. ומשום הכי קרי למי שלא עירב אחד מן השוק, שנהג עמהם כבן השוק שדרכן של בני חצר לערב, ולעולם לאו בן השוק ממש הוא, שהוא אינו אוסר.