רשב״א על עירובין ל״ט

1 ורבנן דילמא עצה טובה קא משמע לן. פירש רש"י ז"ל: ואביי ורבא דמתמהי לעיל אהכנה דרבה ולא ילפי מהא מתניתין דדיקא כוותיה, דמשמע בפת אחרת לא אלמא הכנה היא, אמרי לך הוא הדין בפת אחרת נמי כיון דעירב בראשון בפת דלקבעיה הדר, אלא עצה טובה קמ"ל שלא יאבד הפת ויטרח באחרת. והראב"ד ז"ל פירש דעל ר' יהודה ושמואל קאמר, כלומר: מאי קמ"ל מתניתין היא, ותריץ דילמא מתניתין עצה טובה קמ"ל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הכי הוה ליה למימר מהו דתימא מתניתין עצה טובה קמ"ל משום הכי איצטריך. אבל השתא דקאמר ורבנן עצה טובה קמ"ל, משמע דקושטא דמילתא הכין דמתניתין עצה טובה בלבד קמ"ל, ואילו נאכל הראשון מערב בפת שני.

2 אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. לכאורה ודאי משמע דאף לאחר זמן הבית פליגי דאינהו לאחר החורבן היו. וסתמא לדידהו קאמרי ולא למאי דהוה. ואע"פ שהתקין רבן יוחנן בן זכאי לאחר שחרב הבית שמקבלין את העדים כל היום כולו ר"ה ל, ב, מכל מקום מודה הוא שאם באו מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו יום קודש ולמחר קודש. וכיון שכן לר' יוסי כקדושה אחת הן וביצה אסורה, ולר' יהודה מדינא לא נהגו קודש אלא בחד מינייהו אלא שלא יזלזלו בו. והלכך כרבה ביצה נמי שריא דכשתי קדושות הן, וכדתנן וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. ואתיא הא דר' יוסי כטעמיה דרבא דאמר הכין בריש פרק קמא דביצה ה, ב ודלא כרבה דאמר התם ה, א מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. וזה קשה דא"כ רבה ורבא דפרק קמא דביצה בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה דהכא פליגי, וכי תימא הכי נמי, אם כן הוה להו לאיתויי התם הני תנאי. ויש לומר דפלוגתא דר' יוסי ורבנן קודם תקנה היתה, וכדמשמע לישנא דמתניתין דקתני בראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר, וזה הענין אינו לאחר החורבן, שהרי התקין ר' יוחנן בן זכאי שמקבלין את העדים כל היום כולו, אלא ודאי בקודם החורבן פליגי, דלרבנן אפילו בזמן הבית שתי קדושות הן שלא נהגו קודש בשניהם אלא כדי שלא יזלזלו בהם, ולר' יוסי קדושה אחת הן. ורבא ורבה דפרק קמא דביצה תרוייהו כר' יוסי סבירא להו ואליביה הוא דפליגי, אלא דלדעת רבה נפקא מינה לבני בבל שלא זזו מאיסורן הראשון, ואחר התקנה להם כקודם התקנה, משום דלא מינכרא להו מילתא, וכפירוקיה דפריק התם בפרק קמא דביצה ה, א, דאקשינן ולרב ושמואל דאמרי שני ימים טובים של ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה, קשיא להו מתניתין דהתקין רבן יוחנן בן זכאי, ומשני רבה לא קשיא הא לן והא להו, כלומר: הא לן בני בבל שלא זזו מן האיסור הראשון ולא מוכחא לן מילתא, הא להו לבני ארץ ישראל דמוכחא להו מילתא. ורבא סבר דאף לבני ארץ ישראל נפקא מינה, דעיקר דברי ר' יוסי משום ארץ ישראל הוא, דכיון דמעיקרא היו נוהגין קודש בשניהם ולא מן הספק, שאילו באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, אפילו עכשיו אע"פ שמקבלין אותן כל היום כולו נוהגין היו בשניהם קודש ולאחר התקנה כקודם, אלא שהתקין ר' יוחנן בן זכאי לקבל מן המנחה ולמעלה כדי למנות למועדות מן הראשון, והלכך ביצה אסורה דקדושה אחת הן. והיינו דאמר רבא התם בפרק קמא דביצה ה, ב אף מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, כלומר: אפילו לבני ארץ ישראל שהתיר רבה, דמי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה וכו'. והיינו נמי דאמר רבא לקמן עמוד ב דילמא הכי קאמר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ר"ה לבני גולה, דמשמע דעיקר פלוגתא דר' יוסי ועיקר איסורו שבא להורות לדעת רבא היה לבני ארץ ישראל, וכטעמיה דפליג התם בפ"ק דביצה עליה דרבה ואמר מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש הלכך ביצה אסורה, וכמו שכתבתי בפ"ק דביצה שם ד"ה אמר וד"ה ויש יותר מזה בסייעתא דשמיא.

3 ורבנן התם כי היכי דלא ליזלזלי ביה. פירש רש"י ז"ל: בדין הוא שלא ישלימו בקדושה אותו היום שבאו העדים, כיון שבאו מן המנחה ולמעלה וידחה למחר, אלא כדי שלא יזלזלו בו אפילו קודם שיבואו העדים, כי יאמרו אולי לא יבואו העדים עד לאחר המנחה ונמצא היום הזה חול ויעשו בו מלאכה. והראב"ד ז"ל פירש: בדין היה שישלימו יום זה לבד בקדושה, אלא מפני שלא אמרו בו שיר של קודש בין הערבים יחשבו כי המועד הזה קיל ויזלזלו בו, לפיכך עשו גם מחר קודש.

4 הכי קאמר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ראש השנה בגולה. פירוש: ואיצטריך למימר הכי, דלא תיסק אדעתין דעד כאן לא אמר ר' יוסי אלא בירושלים בלבד שאין עושין שם שני ימים טובים אלא אם כן באו עדים מן המנחה ולמעלה, ולא משום ספק הן עושין וכטעמיה דאמר להן לחכמים, אבל בגולה שהן עושין שני ימים טובים גם משום ספק אם היום אם למחר הוה להו כשאר ימים טובים של גליות, קא משמע לן דאפילו בגולה כיון שלא מן הספק הזה בלבד הם עושין, אלא אף מספק אחר שמא אף בירושלים יעשו אותו שני ימים וקדושה אחת, נמצא שאף בחוצה לארץ אף משום קדושה אחת הן להן ונולדה בזה אסורה בזה.

5 א"ר אשי לדידי אמר לי אמימר האי בר טביא לאו איתצודי איתציד וכו'. ורב אשי לאו לאיפלוגי אדינא אתא, דהא איהו גופיה הוא דקא מהדר לפרושי הא דתני איסי וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות לדחויי לרב ששת דאסר ההוא בר טביא דאיתצוד. ועוד דאם איתא דרב אשי לפלוגי אדינא ולמיסר הוא דאתא, הוה ליה למימר ורב אשי אמר אסור. אלא הכי קאמר: אמר לי אמימר לאו בהאי פלוגתא פליגי אלא בפלוגתא אחריני פליגי, דמעשה שהיה לא כך היה אלא מחוץ לתחום הוא דאתא ובהא פליגי, דמר סבר מאי דאתי לבי ריש גלותא אתיא, ומר סבר אדעתא דכולהו רבנן הוא דאתי. ואי נמי יש לומר דרב אשי הכי קאמר אי אפשר דרב ששת פליג בהא, דלכולי עלמא שני ימים טובים של גליות חד מינייהו חול הוא ומאי דאיתציד בהאי שרי בהאי, אלא בבא מחוץ לתחום הוא דפליגי. וכן פירש הראב"ד ז"ל.