רשב״א על עירובין ל׳

1 אלמא בדידיה משערינן. כתב הראב"ד ז"ל: נראה לי דעל חישב להוציאו באחד מהן לא פליגי ר' שמעון בן אלעזר, דכיון דחישב עליו בודאי בההוא קא מרווח ומפיק ליה.

2 אמר רב שימי בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני אמר שתים. סיני היינו יוסף וכדאמרינן הוריות יד, א רב יוסף סיני רבה עוקר הרים. וביצים חיות ראוין הן לאכילת כל אדם והאוכלן כשהן חיות לא בטלה דעתו.

3 הא דאמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה. פירושו: משום דקסבר רב הונא מערבין לדבר הרשות, אי נמי אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות ליהנות ניתנו והלכך שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בו, דאף על גב דלא חזי להאי חזי להאי. ואפילו לסומכוס נמי הואיל ואיבעי מתשיל עליה וחזי ליה השתא נמי מערבין לו בו דומיא דיין לנזיר לקמן ע"ב. אבל ככר זו עלי אין מערבין לו בו משום דאסור בהנאתו. ומאן דפליג עליה דרב הונא סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והא דנקט רב הונא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם לאו דוקא, דהוא הדין דמשכחת איסורא בשבועה, וכגון דאמר שבועה שלא אהנה מככר זה, והיתרא בקונם וכגון דאמר אכילת ככר זה עלי. אלא אורחא דמילתא נקט, דאורחא דמילתא דאדם אוסר עצמו באוכל ע"י שבועה, ואוסרו בהנאה בקונם. והא נמי דתניא לקמן בסמוך אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בו אוכל הנאסר על אדם אין מערבין לו בו, לאו דוקא וכדאמרן דהא משכחת לה איפכא. ואיכא למידק אם איתא דבהא פליגי ור' אליעזר ורבנן נמי בהא פליגי, אם כן מאי קא מתמה לקמן עירובין לא, א לימא רבא דאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו כתנאי אמרה לשמעתיה, ואמרינן נמי לימא רב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרה לשמעתיה. ומאי תימא, והא על כרחך כתנאי אמרוה לשמעתייהו, דהא פליגי בה ר' אליעזר ורבנן. על כן פירשו משום רבנו שמואל ז"ל דכולהו תנאי ואמוראי דהכא כרבא ורב יוסף סבירא להו, והכא בגזירה פליגי, דרב הונא סבר דככר זה עלי אין מערבין לו בו גזירה אטו ככר זה הקדש, דכל קונם דומיא דהקדש הוא, והלכך קונם אפילו אמר אכילת ככר זה עלי אסור, אבל כשאוסר עצמו על האוכל בשבועה, ואפילו אסר עצמו בהנאתו מערבין לו בה, דלא דמי להקדש וליכא למיגזר משום הקדש, ואי משום דאסור בהנאתו אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והיינו דנקט רב הונא וכן בברייתא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם, ומילתא פסיקתא קאמרי דשבועה לעולם מותר וקונם לעולם אסור. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כיון דהא אתא רב הונא לאשמעינן, הוי ליה למימר שבועה שלא אהנה מככר זה מערבין לו בו, אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו בו, דאשמעינן רבותא בהדיא. והפירוש הראשון נראה לי עיקר. והא דאמרינן לקמן לימא רבא ולימא רב יוסף כתנאי אמרוה לשמעתיה, לאו משום דלא אשכחן תנא דפליג בהא, אלא משום דאתו כר' יהודה דיחידאה היא קא מתמה לימא כתנאי אמרוה ואינהו דאמר כר' יהודה ושביק רבנן, אבל כי מוקמת להן בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן ניחא, דאינהו דאמרי כרבנן. ומסתברא נמי דהיינו דאוקי לרב הונא כר' אליעזר ולא אוקמה כרבנן וכאידך תנא דמהפך פלוגתייהו ואמר דר' אליעזר לקולא ורבנן לחומרא, כי היכי דלא לוקמו רבנן לבר מהלכתא.

4 מיתבי הנודר מן הככר מערבין לו בו מאי לאו דאמר עלי. ואף על גב דקתני בהדיא הנודר מן, ונדר דאסר חפצא על נפשיה משמע, אפילו הכי איצטריך למימר מאי לאו, משום דהוי ידע דאיכא למטעי בה, משום דקתני סיפא אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה.

5 חסורי מחסרא והכי קתני הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפילו אמר עלי נעשה כמי שאמר שלא אטעמנה. כתב הראב"ד ז"ל: מדתלי טעמא בהאומר עלי נעשה כאומר שלא אטעמנה, שמעינן מינה דטעמא לאו משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו הוא, אלא משום דקסבר דסתם קונמות לא אסיק אדעתיה למיסר בהנאה אלא באכילה בלחוד, וכאילו פירש בהדיא שלא אטעמנה, וכיון שכן אחד אוסר בשבועה ואחד אוסר בקונם מערבין לו בה שלא אסרה עליו בהנאה. והביא הוא ז"ל ג"כ ראיה דסוגיין דתלמודא הכין דסתם קונם לא מיתסר בהנאה, מדאמרינן בשבועות פרק ג' כב, א אמר רב פפא מחלוקת בשבועה אבל בקונמות כיון דלא מפרש שמא דאכילה כבריה דמי ובכל שהוא, ואותבינן עלה ושקלינן וטרינן בה, ואי סלקא דעתך דאף בהנאה אסירי, באכילת כל שהוא מיבעיא. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כולהו תנאי דהכא סבירא להו דמצוות ליהנות ניתנו, אי נמי דמערבין אפילו לדבר הרשות, מדתלי טעמא דהאומר עלי קא מתסר בהנאה אין מערבין לו בה, והשתא ודאי איכא לאקשויי אהא דאמרינן לקמן עירובין לא, א לימא רבה כתנאי אמרה לשמעתיה, דמאי קא מתמה, על כרחין איכא תנאי דלא כוותיה, ואדרבה אותובי הוי לן לאותובי מינייהו לרבה ורב יוסף. ואע"ג דכל חד וחד מצי לתרוצה לטעמיה דרבה מתרץ לטעמיה דסבירא להו דמערבין אפילו לדבר הרשות, ורב יוסף מתרץ לטעמיה דסבירא להו מצוות ליהנות ניתנו, מכל מקום הוי להו לאקשויי מינה ולתרוצה. אלא ודאי טעמיה דהאי תנא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, והכא הכי פירושה חסורי מחסרא והכי קתני: אפילו אמר עלי ואסרה אנפשיה בהנאה מערבין לו בה, דלגבי עירוב האוסר בהנאה כאוסר באכילה בלחוד הוא משום דאינו נהנה ממנה דמצוות לאו ליהנות ניתנו. כך נראה לי.

6 מכל מקום סיפא קשיא לרב הונא. ואם תאמר ולימא רב הונא נמי חסורי מחסרא והכי קתני: אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה הא אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש. יש לומר דהא לא אפשר דאם כן מאי לפי שאין מערבין בהקדשות.

7 ככר זו הקדש אין מערבין לו בו. ואם תאמר אמאי לא והא אי בעי מיתשיל עלה. יש לומר דלא אמרו אי בעי מיתשיל עלה אלא במה שהוא עכשיו ראוי אצל אחרים, כיין לנזיר דחזי לאחרים ואי נמי תרומה לישראל דחזיא לכהנים, וכיון דחזו לאחרים מהשתא וחזי נמי לדידיה אי מיתשיל עלה בהא הוא דמהני מיגו אפילו לסומכוס, אבל במידי דלא חזי השתא לא לדידיה ולא לאחריני לא מהני ביה מיגו כלל. והיינו טבל דלכולי עלמא אין מערבין בו כסתמא דמתניתין לקמן עירובין לא, א ואפילו לרבי דאמר לקמן עירובין לב, ב כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.

8 אי אתה מודה שמערבין לגדול ביום הכפורים. כלומר: הואיל וראוי לקטנים שמאכילין אותן בידים, ועוד שהעירוב אינו אסור מצד עצמו אלא דאיסור היום רביע עליה. ואינו דומה לטבל טבול מדרבנן ואע"ג דאפשר דהא מאכילין אותן בידים לקטנים הואיל ולית ביה איסור אלא מדבריהם וכמו שכתבתי ביבמות פרק חרש קיד, א ד"ה רבי, מ"מ הרי הוא אסור מצד עצמו, וכל שהוא אסור לגדול מצד עצמו אין מערבין בו.

9 וב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום. תמיהה לי והא אפילו למאן דאמר סוף היום קונה עירוב ליכא סעודה הראויה מבעוד יום, דהא איכא תוספות יום הכפורים דאסור לאכול אף על פי שעדיין הוא יום. וי"ל דסוף יום ההיתר קונה עירוב קאמרינן. וא"ת ולמאן דאמר תחילת היום קונה עירוב מאי איכא למימר. יש לומר דב"ש סבירא להן דסוף היום קונה עירוב.

10 תרומה נמי מיתשיל עליה. ואם תאמר דילמא בתרומה ביד כהן דלא מיתשיל עליה כדאיתא בנדרים נט, א. יש לומר דמדקא פסיק ותאני ישראל בחולין, שמע מינה דלעולם בתרומה לישראל כלל וכלל לא.

11 דאמר רב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך. הקשו בתוספות מדאמרינן בפסח שני בפרק האשה צב, ב בית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת דאלמא במקום כרת דוקא, והכא אמרינן דאפילו לגבי עירוב לא העמידו דבריהם והתירו לנפח ולעבור. ויש מי שתירץ, דהתם הכי קאמר לפי שיש כרת לעושה פסח בטומאה, ואפילו הכי טהרו העובר בבית הפרס ולא טמאוהו אע"פ שבעלמא הן מטמאין הנכנס בבית הפרס, משום הכי קאמר ולא העמידו דבריהם בטומאת בית הפרס במקום כרת, ומיהו דוקא משום דאיכא בו נמי כרת אי מימנעי ולא עבדי פסח, אבל להתירו ליכנס בבית הפרס על ידי ניפוח אפילו בעירוב נמי שרי, כיון דליכא בכניסתו אלא לאו. והלכך בית הפרס דדבריהם התירו ליכנס הואיל ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ומ"מ העמידו דבריהם לטמאו, ובכי האי גוונא אמרו בחגיגה כה, ב דקאמר התם לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה. כלומר: אע"פ שאין שם אלא מיתה העמידו דבריהם והחמירו בו וטמאוהו. ויש דברים אחרים שהתירו לו ליכנס אפילו בלא ניפוח, כגון לישא אשה וללמוד תורה וכדאמרינן לקמן בפרק מי שהוציאוהו עירובין מז, א, משום דעדיפי משאר מצות, וכדאמרינן בפרק קמא דקדושין מ, ב דתלמוד מביא לידי מעשה, ולישא אשה משום לא תהו בראה, וכן לדון ולערער עמהם משום שהוא כמציל מידם לקמן שם, ומדלא מייתי עלה הא דרב יהודה דאמר מנפח אדם בית הפרס, משמע דאפילו בלא ניפוח שרי. ועוד אמרו בתוספות דהא תנן במסכת אהלות פי"ח, מ"ד ומייתי לה בפסחים בפרק האשה שם גבי ההיא דבית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה וכו' כיצד הוא בודק מביא עפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם נמצא שם עצם כשעורה טמאה כי בדיקה זו מועלת לכל דבר, ובדיקה דרב יהודה ובדיקה דמתניתין שוות הן וכולן לעושי פסח ולא לתרומה, אלא במשנה פירש בדיקה שלאחר שעבר ולא נפח, ור' יהודה ור' חייא באים לפרש למי שבא לעבור.

12 מר סבר אהל זרוק שמיה אהל. פירשו רש"י והראב"ד ז"ל: אהל זרוק בשעת זריקתו, דאע"פ שמחזיק ארבעים סאה בלח שהוא כוריים ביבש ואינו מקבל טומאה ובשעה שהוא מונח חוצץ גם כן בפני הטומאה, בשעה שהוא נע סברי רבנן שאינו חוצץ. ואוקימנא בפלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודה וכלישנא דמוקי התם בנזיר פרק כ"ג נה, ב גזירת טומאת ארץ העמים משום גושא ולא משום אוירא. ואיכא למידק דהתם נמי בפרק כהן גדול אוקימנא בפלוגתייהו דרבי ור' יוסי בר' יהודה באוהל זרוק, ואמרינן התם והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין ואם נחה טהורין, כלומר: והתניא בניחותא, וסיעתא מייתי מינה דבאוהל זרוק פליגי. ולפי פירושם ז"ל לא פליגי אדרבא מהתם תקשי לן, דהא משמע דאפילו ר' יוסי בר' יהודה מודה שאינו אוהל בשעת זריקתו. ויש לומר דוהתניא דהתם לאו סיעתא הוא אלא קושיא, ולומר דלאו באוהל זרוק פליגי, וההיא איבעית אימא דאמרינן התם בתר הכי משום הדין קושיא ולאו לישנא אחרינא הוא. והא דאוקי תנא פלוגתייהו דר' יוסי בר' יהודה באהל זרוק, בההיא סברא קמייתא דהתם היא, ולא ידע לה לההיא ברייתא דהתם דר' יוסי בר' יהודה, ולכשתמצא לומר דר' ור' יוסי לאו באוהל זרוק פליגי בה ולעולם בשעת זריקתן, דהכין משמע הכא דר' יהודה שרי ליכנס עם השידה תיבה ומגדל. אבל ר"ח ז"ל להלן עירובין לא, א נראה שפירשה להא בשעה שהוא נח, וכגון ששדה זו גדולה שהיא מגעת מתחילת בית הקברות עד מקום העירוב, וגלגל שם תחילה את השידה ואח"כ נכנס הוא בתוך השידה והלך בה עד שהוא מגיע למקום העירוב, ואפילו הכי אסרי רבנן, שאע"פ שהוא אינו מקבל טומאה, אינו חוצץ בפני הטומאה אפילו בשעה שהוא נח הואיל וראוי ליזרק. ור' יהודה סבר דכיון שהוא נח כשם שאינו מקבל טומאה כך הוא חוצץ בפני הטומאה, אבל בשעת זריקתו כולי עלמא מודו שאינו חוצץ בפני הטומאה דלא שמיה אוהל בשעת זריקתו. והשתא אתי שפיר ההיא דפרק כהן גדול, וגרסינן התם והתניא בניחותא. ותמיהה לי דהא ודאי משמע דהלכה כרבנן לגבי ר' יהודה דקיימא לן כרבים לגבי יחיד, והלכה נמי כרבי לגבי ר' יוסי בר' יהודה דהלכה כרבי מחבירו, ואם כן תיקשי לן אההיא דאמרינן במגילה כו, ב שקולו תיבותא ואנחוה התם, דאלמא משמע דבשעת הנחתה מיהא חוצץ. ולכולהו פירושי נמי תקשי לן למ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל, מה היו מועילין דלתות שתחת התינוקות מפני קבר התהום כדאמרינן בסוכה פרק הישן סוכה כא, א, הא אהל זרוק הוא ובשעת זריקתו הוא והיאך הוא מציל בקבר התהום. ותירץ רבנו תם דלמ"ד אהל זרוק לאו שמיה אהל, לא היו מביאים שם דלתות אלא שוורים בלבד שכריסם עבה כדאמר רב יהודה התם. ובשוורים יש ליתן טעם דהוי אהל מטעם דקרי ליה קרא אהל דכתיב איוב י, יא ובעצמות וגידים תסוככני, דמהאי טעמא אמרינן התם דהוי אהל אע"ג דהוי אהל שלא כדין משום דהויא מחיצה שאינה עשויה בידי אדם. ותירוצו של רבנו תם ז"ל נראה שהוא הולך על דרך פירושו של רש"י ז"ל דפירש דבאהל זרוק בשעת זריקתו פליגי. אבל לדברי ר"ח ז"ל אכתי איכא לעיוני, דהא בשעת זריקתו כולי עלמא לא פליגי דלא הוי אהל והנהו דלתות בשעת זריקה היו חוצצות. ולפי פירושו של ר"ח ז"ל צריך עיון.