רשב״א על עירובין כ״ה

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על עירובין כ״ד ע״ב רשב״א על עירובין כ״ו ע״ב »

1 עירובין פתח ↗

מַאן דְּשָׁרֵי — דְּהָא לֵיכָּא דָּיוֹרִין. וּמַאן דְּאָסַר — זִימְנִין דְּהָוֵי בַּהּ דָּיוֹרִין וְאָתֵי לְטַלְטוֹלֵי.

2 שבת פתח ↗

שֶׁהִמְרוּ זֶה אֶת זֶה, אָמְרוּ: כׇּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל יִטּוֹל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר אֶחָד מֵהֶם: אֲנִי אַקְנִיטֶנּוּ. אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהִלֵּל חָפַף אֶת רֹאשׁוֹ. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, אָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶן שֶׁל בַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלּוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם חַיּוֹת פִּקְּחוֹת. הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּין תְּרוּטוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין הַחוֹלוֹת. הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ, אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרִקִיִּים רְחָבוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ — מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם. אָמַר לוֹ: שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל, וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְעוֹס. נִתְעַטֵּף וְיָשַׁב לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: כׇּל שְׁאֵלוֹת שֶׁיֵּשׁ לָךְ לִשְׁאוֹל שְׁאַל. אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא הִלֵּל שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ ״נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל״? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה הוּא, לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה? אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְתִּי עַל יָדְךָ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ: הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ כְּדַי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ לָכֶם? אָמַר לוֹ: שְׁתַּיִם, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. אָמַר לוֹ: שֶׁבִּכְתָב אֲנִי מַאֲמִינְךָ, וְשֶׁבְּעַל פֶּה — אֵינִי מַאֲמִינְךָ. גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. גָּעַר בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִּנְזִיפָה. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. יוֹמָא קַמָּא אֲמַר לֵיהּ: א״ב ג״ד. לִמְחַר אֲפֵיךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֶתְמוֹל לָא אֲמַרְתְּ לִי הָכִי! אֲמַר לֵיהּ: לָאו עֲלַי דִּידִי קָא סָמְכַתְּ? דְּעַל פֶּה נָמֵי סְמוֹךְ עֲלַי. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת! דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. אָמַר לוֹ: דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד — זוֹ הִיא כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְאִידַּךְ פֵּירוּשָׁהּ הוּא, זִיל גְּמוֹר. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְשָׁמַע קוֹל סוֹפֵר שֶׁהָיָה אוֹמֵר: ״וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חוֹשֶׁן וְאֵפוֹד״. אָמַר: הַלָּלוּ לְמִי? אָמְרוּ לוֹ: לְכֹהֵן גָּדוֹל. אָמַר אוֹתוֹ גּוֹי בְּעַצְמוֹ: אֵלֵךְ וְאֶתְגַּיֵּיר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּשִׂימוּנִי כֹּהֵן גָּדוֹל. בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּשִׂימֵנִי כֹּהֵן גָּדוֹל. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת, לֵךְ לְמוֹד טַכְסִיסֵי מַלְכוּת. הָלַךְ וְקָרָא. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״, אָמַר לֵיהּ: מִקְרָא זֶה עַל מִי נֶאֱמַר? אָמַר לוֹ: אֲפִילּוּ עַל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אוֹתוֹ גֵּר קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמַה יִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם וּמִתּוֹךְ אַהֲבָה שֶׁאֲהָבָם קְרָא לָהֶם: ״בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, כְּתִיב עֲלֵיהֶם ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ — גֵּר הַקַּל שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: כְּלוּם רָאוּי אֲנִי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל? וַהֲלֹא כְּתִיב בַּתּוֹרָה: ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, אָמַר לוֹ: עַנְוְותָן הִלֵּל, יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל רֹאשְׁךָ, שֶׁקֵּרַבְתַּנִי תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. לְיָמִים נִזְדַּוְּוגוּ שְׁלָשְׁתָּן לִמְקוֹם אֶחָד, אָמְרוּ: קַפְּדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִּקְּשָׁה לְטוֹרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם, עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל קֵרְבַתְנוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִכְתִיב ״וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חׇכְמַת וָדָעַת וְגוֹ׳״. ״אֱמוּנַת״ — זֶה סֵדֶר זְרָעִים. ״עִתֶּיךָ״ — זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. ״חוֹסֶן״ — זֶה סֵדֶר נָשִׁים. ״יְשׁוּעוֹת״ — זֶה סֵדֶר נְזִיקִין. ״חׇכְמַת״ — זֶה סֵדֶר קׇדָשִׁים. ״וָדָעַת״ — זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. וַאֲפִילּוּ הָכִי, ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״. אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מְעָרֵב אָדָם קַב חוֹמְטוֹן בְּכוֹר שֶׁל תְּבוּאָה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה וְאֵין בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתְּחוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וּמַפְתְּחוֹת הַחִיצוֹנוֹת לֹא מָסְרוּ לוֹ, בְּהֵי עָיֵיל? מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דָּרְתָא וְתַרְעָא לְדָרְתָא עָבֵיד. אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו״. רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר הֲווֹ יָתְבִי. חָלֵיף וְאָזֵיל רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא. אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ, דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא. אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ, דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָין הוּא. אֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא, וְאָמְרַתְּ לִי אַתְּ בַּר אוֹרְיָין הוּא?! תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חׇכְמָה וְגוֹ׳״ — שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחַת ״הֵן״. תִּסְתַּיֵּים. דָּרֵשׁ רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב ״אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְגוֹ׳״ — הַרְבֵּה הוּא דְּלָא לִירְשַׁע, הָא מְעַט לִירְשַׁע?! אֶלָּא: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף יַחְזוֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף?! דָּרֵשׁ רָבָא בַּר רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב ״כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם״ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּין לָרְשָׁעִים שֶׁאֵינָן חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה, אֶלָּא שֶׁלִּבָּם בָּרִיא לָהֶן כְּאוּלָם. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבָּה מַאי דִכְתִיב ״זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ״ — יוֹדְעִין רְשָׁעִים שֶׁדַּרְכָּם לְמִיתָה, וְיֵשׁ לָהֶם חֵלֶב עַל כִּסְלָם. שֶׁמָּא תֹּאמַר שִׁכְחָה הִיא מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה״. כְּחָס עַל הַנֵּר כּוּ׳. רַבִּי יוֹסֵי כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, אֲפִילּוּ בְּהָנָךְ נָמֵי לִיחַיֵּיב! וְאִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, פְּתִילָה נָמֵי לִיפְטַר. אָמַר עוּלָּא: לְעוֹלָם כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, וְקָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ הָוֵי סוֹתֵר. עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ — לָא הָוֵי סוֹתֵר. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: מִכְּדֵי כׇּל מְלָאכוֹת יָלְפִינַן לְהוּ מִמִּשְׁכָּן, וְהָתָם סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ הוּא! אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָתָם כֵּיוָן דִּכְתִיב ״עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ״, כְּסוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ דָּמֵי. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ. וּמַאי שְׁנָא פְּתִילָה? כִּדְאָמַר רַב הַמְנוּנָא, וְאִיתֵּימָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בִּפְתִילָה שֶׁצָּרִיךְ לְהַבְהֲבָהּ עָסְקִינַן, דִּבְהָהִיא אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֵי, דְּקָא מְתַקֵּן מָנָא. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם, וְלָא קָתָנֵי מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית פֶּחָם. שְׁמַע מִינַּהּ. מַתְנִי׳ עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן: עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה, בַּחַלָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. גְּמָ׳ נִדָּה מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הִיא קִלְקְלָה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ. תִּינַח נִדָּה — חַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כְּדִדְרַשׁ הַהוּא גָּלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם — עַל עִסְקֵי דָם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם.

4 עירובין פתח ↗

אָמַר רַב חִסְדָּא: וּמוֹדֶה לִי רַב שֵׁשֶׁת שֶׁאִם עָשָׂה מְחִיצָה עַל הַתֵּל — שֶׁהוֹעִיל.

5 עירובין פתח ↗

לֵימָא רָבָא וְרַבִּי זֵירָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל קָא מִיפַּלְגִי. דְּאִיתְּמַר: אַכְסַדְרָה בְּבִקְעָה, רַב אָמַר: מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלָּהּ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין מְטַלְטְלִין אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת.

6 עירובין פתח ↗

אִי דַּעֲבִידָא כִּי אַכְסַדְרָה הָכִי נָמֵי. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּעַבְדַהּ כִּי אוּרְזִילָא.

7 עירובין פתח ↗

אָמְרִי דְּבֵי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כְּגוֹן שֶׁנִּפְרַץ בְּקֶרֶן זָוִית וְקֵירוּיוֹ בַּאֲלַכְסוֹן, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר פִּי תִקְרָה יוֹרֵד וְסוֹתֵם.

8 עירובין פתח ↗

דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: קַרְפֵּף שֶׁנִּפְרַץ בִּמְלוֹאוֹ לְחָצֵר — חָצֵר מוּתֶּרֶת וְקַרְפֵּף אָסוּר.

9 עירובין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפִּי: מִשּׁוּם דְּאַתּוּ מִמּוּלָאֵי אָמְרִיתוּ מִילֵּי מוּלְיָיאתָא. הָנָךְ מְחִיצוֹת, לְגַוַּאי — עֲבִידָן, לְבָרַאי — לָא עֲבִידָן.

11 עירובין פתח ↗

אֲזַל עֲבַד קָנֶה קָנֶה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה, אֲזַל רָבָא שַׁלְפִינְהוּ. אֲזַל רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, נַקְטִינְהוּ מִבָּתְרֵיהּ.

12 עירובין פתח ↗

דְּהָא רַבָּה בַּר אֲבוּהּ מְעָרֵב לַהּ לְכוּלַּהּ מָחוֹזָא עַרְסְיָיתָא עַרְסְיָיתָא מִשּׁוּם פֵּירָא דְּבֵי תוֹרֵי. וְהָא פֵּירָא דְּבֵי תוֹרֵי כִּמְחִיצָה הָעֲשׂוּיָה לְנַחַת דָּמְיָא.

13 עירובין פתח ↗

15 עירובין פתח ↗

וְכֵן שָׁמַעְתִּי הֵימֶנּוּ: אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד וְלֹא עֵירַב — בֵּיתוֹ אָסוּר.

1 מאן דשרי דהא לית בה דיורין. וקיימא לן כוותיה דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. וכתבו ר"ח והגאונים ז"ל: דוקא ברחבה דרבים הא בשל יחיד לא, דגזרינן דילמא מימלך ובני לה בתים וכדאמר רב משרשיא לעיל עירובין ח, א גבי מבוי שכלה לרחבה. והראב"ד ז"ל פירש כאן אפילו בשל יחיד, וההיא דרב משרשיא משום דפרוצה לרשות הרבים ואי מלי בתי הוה ליה מבוי פתוח לרה"ר דאורייתא, אבל הכא שאפילו מלי לה בתי לא פתיחא אלא לשביל שהיא רשות היחיד לא גזרינן.

2 מיעטו באילנות לא הוי מיעוט. פירוש: לא שנא אילן שאינו גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ולא שנא גבוה עשרה ורחב ארבעה דהוי רשות היחיד, דהא לאו בחילוק רשויות תליא מילתא, דהא עמוד שאינו רחב ארבעה רשות בפני עצמו הוא דמקום פטור הוא, ואפילו הכי לא ממעט, ומשלשה ועד ארבעה נמי פליגי בה רבה ורבא. אלא משום דאילנות תשמיש הקרפף הן הרי אלו נחשבין עמו ונמדדין עמו, אבל עמוד בשאינו חשוב בטיל לגביה וכשחשוב באפי נפשיה קאי ולא בטל. ומדנקט הכא עמוד ולא אמר נמי בור כדנקיט בכל מקום גובה ועומק, וכדאמרינן בשבת בתל גבוה עשרה וכן בבקעה בנקע עמוק עשרה, בנה עמוד גדר גבוה עשרה וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד גמורה שבת לא וכן רבים, ש"מ דבור לא ממעט בקרפף משום דמתשמישי הקרפף הוא כאילנות ולפיכך נמדד עמו, וכמו שכתבתי למעלה ד, ב גבי ר' יהודה בור ופסין קאמר. כן נראה לי.

3 רבה בר שילא מתני לה לקולא וכו'. הראב"ד ז"ל פסק כלישנא קמא, משום דהוא הוי לישנא דגמרא, ולא שבקינן לישנא דגמרא ונקטינן לישנא דרבה בר שילא יחידאה. ורב המנונא ורב ששת הכין סבירא להו. וקיימא לן כרבה כרבא דבתרא הוא דאמר דדוקא הרחיק ארבעה דאיכא מקום חשוב, הא לאו הכי הרי הוא כבונה מחיצה על גבי מחיצה ולא הועיל. ורב המנונא נמי הכין סבירא ליה דמדאמרינן הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה הועיל, משמע דבארבעה דוקא הוא דשוו רב חסדא ורב המנונא הועיל הא בפחות מארבעה לא הועיל לרב המנונא, דאי לא אמאי נקט ארבעה כיון דלכולהו אפילו שלשה נמי הועיל. ומאי דקאמר פחות משלשה או שעשה מחיצה על שפת התל חד אמר לא הועיל, לאו למימרא דבשלשה מודה דהועיל, אלא בהאי דקאמר הרחיק מן התל ארבעה אשמעינן כח מאן דאסר דלעולם לא שרי עד דאיכא מקום חשוב דהיינו ארבעה, ובהא דשלשה או על שפת התל אשמעינן כח מאן דשרי, דאפילו בפחות משלשה ואפילו בשעשה ממש על שפת התל שרי, משום דלדידיה אפילו מחיצה על גבי מחיצה הועיל.

4 שאם עשה מחיצה על שפת התל הועיל. רש"י ז"ל לא גרס על שפת התל אלא על התל, שאם עשאו ממש על שפת התל הרי זה כמגביה את המחיצה ואינו כלום, ואפילו לאותן העומדין על התל. וזה כדעת אביי ורבא דאמרי הכי בגודא דנהרא דלעיל עירובין כד, ב. ואינו מחוור דכאן על כרחך אי אפשר לומר כן, דהיכי דמי, אי בשהרחיקו ארבעה או שלשה דסבירא ליה כמר או כמר פשיטא, ואי בשלא הרחיקו שלשה היינו על שפת התל. אלא אין אנו צריכין למחוק גירסת הספרים.

5 אכסדרא בבקעה. פירש רש"י ז"ל להלן עירובין צ, ב ד"ה אכסדרא: שאין לה מחיצות כלל אלא שעומדת על ארבעה קונדסין, רב סבר פי תקרה יורד וסותם מארבע רוחותיה, ושמואל סבר לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם כיון שאנו צריכין לומר כן מארבע רוחותיה. והיינו דאמרינן:

6 אי דעבידא כאכסדרה. כלומר: שגגה שוה, הכי נמי דאמרי כולהו בין רבה בין ר' זירא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, ולכולי עלמא אי אותו קירוי סמוך ממש לכותל הקרפף, ואם אינו סמוך לכותל ופרוץ מארבע רוחותיו כרב.

7 אלא הכא דעבידא כארזלא. כלומר: שגגו משופע ובגג מדרון לא שייך למימר פי תקרה יורד וסותם. ורש"י ז"ל גורס בפרק כל גגות להלן עירובין צד, ב גבי חצר שנפרצה מארבע רוחותיה בהאי פלוגתא דרב ושמואל דאכסדרה כי לית ליה לשמואל בארבע בשלש אית ליה, כלומר: כשאינו מודה דפי תקרה יורד וסותם, הני מילי כשהוא צריך לומר כן בכל ארבע רוחות, אבל כשאינו צריך אלא לשלש אית ליה. אבל ר"ת ז"ל בתוס' ד"ה אכסדרא פירש: דאפילו רב אוסר באכסדרה פרוצה, אלא באכסדרה מוקפת משלש רוחות או לפחות משתי רוחות הוא דפליגי, שזו היא שנקראת אכסדרה וכדאמרינן בפרק לא יחפור ב"ב כה, ב עולם לאכסדרה דומה ורוח צפונית אינו מסוכך. ומיהו ודאי רב אית ליה אפילו במוקפת משתי רוחות כדמוכח בהדיא בשלהי כל גגות דתנן התם צד, ב וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו ואמרינן עלה שם בע"ב מאי שנא מרוח אחת דלא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי לימא פי תקרה יורד וסותם, ופרקינן אמרי בי רב כגון שנפרץ בקרן זוית, דאלמא אפילו נפרץ משתי רוחותיו אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וגרסינן התם צד, ב כי לית ליה לשמואל בשלש בארבע אית ליה, כלומר: בשאין שם אלא שלש מחיצות וברביעית אין בה גיפופי כלל, אבל בארבע, כלומר: בשיש ברביעית גיפופי אלא שנפרצה ביתר מעשר אית ליה פי תקרה יורד וסותם. וכן גירסת ר"ח ז"ל שם. והכא הכי קאמר אי עבידא כאכסדרה שמוקף שלש מחיצות אי נמי שתים, הכי נמי דמודה רבה דאין אויר קירויו מתירו כרב, אלא הכא דעבידא כארזלא, כלומר: כמלונה שעושין שומרי גנות ופרדסים שנועצין ארבעה קונדסין ומותחין חבלים מקונדס לקונדס לשכב עליהן בלילה ולישב תחתיהן לצל ביום ופתוח מכל צדדיו, דבכי הא אפילו רב מודה דלא אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם. ותרגום כמלונה ישעיהו א, ח כערסל במבתותא. וכן פירש גם הראב"ד זכרונו לברכה.

8 הכי גרסינן: דמנא תימרא דא"ר כהנא קרפף שנפרץ במלואו וכו' חצר מותרת מאי טעמא אילימא דאית בה גיפופי. כלומר: וכשאין פרצתה יתירה על עשר, וקרפף אסור דלית ליה גיפופי. ובגיפופי דחצר לא מישתרי קרפף, דקסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי. אי נמי בשנכנסין כותלי קרפף בחצר. ואי נמי בשכותלי החצר יתירין על ארבע אמות שאינן נידונין משום לחי לדעת הראב"ד ז"ל. ואיכא למידק דמדקאמרינן דחצר מותרת בגיפופי אלמא בשלא נפרצה ביתר מעשר היא וכדאמרן, וכיון שכן אף הקרפף אינו יתר מעשר דהא בפרצה זו נפרץ הקרפף במלואו, וכיון שביתור אויר מחיצה זו של עשר נעשה הקרפף יתר מבית סאתים, אלמא מעיקרא הוה כבית סאתים זו קרוב ממש לכך, והלכך לא משכחת ליה אלא שיהא הרבה מאד ארכו יתר מפי שנים ברחבו, ואנן לא שרינן אלא בריבוע שלא יהא ארכו יתר מפי שנים ברחבו אלא אלכסונו בלבד וכר' יוסי, כדפסקינן בהדיא בגמרא דלעיל עירובין כג, ב. וי"ל דהכא בקרפף רחב הרבה אלא שמתקצר והולך אצל כותל החצר כזה. אבל משם הרב רבי משה בר' שניאור ז"ל ראיתי בפירוש שאמר שמיירי כשיש שם שומירה או בית דירה, דכי היכי דשומירה או בית דירה מתיר לר' יהודה בן בבא עד בית סאתים לדידן מתיר ארכו על רחבו יותר מפי שנים. והדבר צריך תלמוד כי לא מצאו לזה עיקר מן הגמרא.

9 גויאתא לגואי עבידן לבראי לא עבידן. ונראה שהבוסתנא בלבד הוא דנאסרה אבל אפדנא בהיתרא קיימא, והיכי דמי, כגון שלא נפרצה האפדנא ביתר מעשר ואיכא גיפופי. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב לבראי לא עבידא, ונהי דפרצה ליכא היקף דירה מיהא ליתא ע"כ לשונו. והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן דפרצה ליכא, משום שנראה שלא היו אוסרין האפדנא וכמו שכתבנו. וכן כתבו בתוספות. וא"ת אם כן מה הועיל לקרפף לעשותו מוקף לדירה כשסתמו לדירה אותו פתח שבין האפדנא לבוסתנא דכיון שאין שם אלא עשר הרי זה כפתח וכשסתמו לא הועיל כלום. וי"ל בשהיה הקרפף פרוץ במלואו לאפדנא, וכענין הצורה שכתבנו למעלה בד"ה ה"ג.

10 מעשה דאבורנקא. הרבה פירושים נאמרו בו ואיני כותב אלא מה שנראה לי יותר נכון לענין השמועה, והוא שהאבורנקא הזה היה כמין קובא נעשית בתוך הבוסתנא לישב תחתיה ביום ולהתענג שם לרוח היום, והבוסתנא היה יותר מבית סאתים והוקף הבוסתנא קודם האבורנקא, ולפיכך לא היה יכול ריש גלותא לטלטל מן הבוסתנא לאבורנקא, ואפילו בבוסתנא בעצמו לא היה יכול לטלטל בכולו מפני שלא הוקף לדירה, וכל שכן מן הבית לבוסתנא ולאבורנקא. ובא רב הונא בר חיננא לעשות לו קנה פחות משלשה טפחים רחוק מכותלי הבוסתנא ארבעה טפחים ולשם דירה מפני האבורנקא הזו שהיתה שם, ולכך היה מותר לטלטל בכל שבאותה מחיצה בלבד נעשה הכל כמוקף לדירה אע"פ שכל שאר כותלי הבוסתנא נעשו שלא לשם דירה, וכענין שאמרו למעלה ע"א הרחיק מן הכותל ארבעה טפחים ועשה מחיצה הועיל.

11 ואתא רבא שלפינהו. ולא להחמיר אלא להקל, ולומר שאפילו תיקון זה אינו צריך דהאבורנקא בית דירה היא, ואע"פ שהוקף הבוסתנא קודם האבורנקא והיקף הבוסתנא שלא לשם דירה, היה השתא מיהא דעבד האבורנקא בתוך מחיצות הבוסתנא הרי זה כאילו הוקף מתחילה לשם דירה. ואע"ג דאנן פתח ולבסוף הוקף בעינן, ורבא גופיה הוא דאמר לעיל שם הרחיק מן הכותל משלשה ועד ארבעה ועשה מחיצה לשם דירה לא הועיל, וכן אם לא עשה מחיצה לשם דירה כלל אלא שפתח לדבר לדירה אחר שהוקף. ועוד דרב נחמן רביה דרבא אמר בהדיא לעיל עירובין כד, א לא שנו אלא שפתח ולבסוף הוקף אבל הוקף ולבסוף פתח לא, וסתמא דמלתא רבא כרביה סבירא ליה, אפילו הכי קא סבר דהכא שאני, דהתם הוא שלא נתחדשה בתוך כותלי הקרפף שום מחיצה לשם דירה, והלכך אע"פ שפתח לו פתח הדירה מ"מ אין כאן מחיצה לשם דירה כלל, אבל הכא שבנו האבורנקא עם כותליו בתוך הבוסתנא, לא גרעי כותלי האבורנקא שנעשו בתוך הבוסתנא לשם דירה מכותל אחר שנתחדש בתוך כותלי הקרפף לשם דירה המוחלקת ממנו. ומשום הכי אקשי ליה רבינא להלן מעיר חדשה, שנעשית החומה על דעת שיבנה בתוכה בתים ואחר כך בנה בתוכה מקצת בתים אפילו הכי אין מודדין לה מחומתה, דכיון שקדמה חומה לבתים הרי זה הוקף ולבסוף פתח, ולא אמרינן שיהיו כותלי הבתים שנתחדשו בתוך החומה ככותלי החומה ותהא בכך כהוקפה לדירה, אלמא הוקף ממש אחר הדירה בעינן, והכא נמי אע"פ שנעשה האבורנקא בתוך הבוסתנא לשם דירה אין זה מועיל. ולא דמי להרחיק מן הכותל ועשה מחיצה לשם דירה דהועיל, דהתם הוא שנעשית שם מחיצה אחת ממחיצות הקרפף לשם דירה אבל כאן מחיצות האבורנקא אינן מחיצות הבוסתנא, דמחיצות האבורנקא לאבורנקא עבידן לבוסתנא לא עבידן, ואנן קרפף שהוקף הוא עצמו לדירה בעינן. ואחר כך כששמע רבא תשובתו שתק וקבלה. ועוד באו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ואקשו על רבא, ואע"פ שהיו סבורין אמש כמוהו למחר נזכרו והקשו עליו. ורב פפא הקשה לו ממחיצת אדרכלי שהיא מחיצה שעושין חוצבי אבנים להניח שם כליהם לפי שעה ושלא יראה האדם אותם כשהם יגעים ונחים שם ליבש, או כשהם אוכלין שם לפי שעה כדי לעמוד שם בהצנע. אלמא מחיצה העשויה לצניעותא בעלמא לאו מחיצה היא, ומחיצות האבורנקי נמי לצניעותא בעלמא הן עשויות, לעמוד שם לפי שעה לנוח ולהתענג לרוח היום ושלא יראה אדם העומד שם או האוכל שם לפי שעה. והלכך אפילו לכשתמצא לומר דמי שבנה בית דירה גמורה בתוך מחיצות קרפף שלא הוקף לדירה הועיל כאילו הוקף תחילה לדירה, ה"מ בדירה גמורה בתוך מחיצות הקרפף שלא הוקף לדירה אבל אבורנקא אינו בית דירה גמורה ואין מחיצותיה חשובות כל כך לעשות מחיצות הקרפף כמוקפת לדירה מחמתן, ומכל מקום חשיבות דירה אית לה קצת, דכשבונין כותל אחד מכותלי הקרפף לשם דירת האבורנקא הוי כהוקף לדירה בכותל זה, והיינו שריותא דרב הונא בר חיננא. ורב הונא בריה דרב יהושע גם כן מוסיף והקשה עליו דמחיצה העשויה לנחת, כלומר: להניח שם כלים לפי שעה ושלא לדור שם ממש, לאו מחיצה היא, להיות כמוקף לדירה ולעשות היקף הקרפף כמוקף לדירה מחמתן וכמו שאמרנו.

12 דהא רבא בר אבוה מערב לכולי מחוזא ערסיאתא. פירוש: שכונות, ודומה לו בפרק קמא דגיטין ו, א אבל מערסתא לערסתא לא. ומחוזא היתה עיר גדולה ואי לאו פירא דבי תורא היה מערב לה לכולה ביחד כמו שאמרו עליה לקמן בפרק כיצד מעברין עירובין ס, א, אבל משום פירא דבי תורא שהיה שם לא היה יכול לערב את כולה אלא שכונות שכונות.

13 ופירא דבי תורא. היא חפירות שהיו עושין באמצע המבואות להניח שם סופלי ועצה להאכיל את השוורים כי עיר מקנה היתה, ופירא כמו פירא דבי סופלי שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא יא, א, והיתה עמוקה עשרה ורחבה וארוכה הרבה באמצע המבוי לאורך המבוי והיתה יתירה על בית סאתים. ומפני שהיתה הפירא חולקת בין שכונה לשכונה באורך וכן באורך שביל העיר והיא היתה יתירה על בית סאתים ואין ראוי לטלטל בה אלא בארבע אמות לא היה יכול לערב בין שכונה לשכונה אלא כל שכונה ושכונה בפני עצמה, בתים אלו עם אותם הקרובים לפניהם או הסמוכות מאחריהן, והיו מערבין דרך חלונות שביניהן כמו שציירנו למעלה או שיש פתחים ביניהן.

14 פירא דתורי. אף ע"פ שהיא עמוקה עשרה ודפנות החפירה גבוהין עשויין להניח שם העצה והמאכל לשוורים, אין המחיצות הללו נמנין משום מחיצות דירה והכי נמי מחיצות האבורנקא כיון שאין אדם דר בהן ממש אלא שעשויין לנחת שם קצת ולהניח טליתותיהן ובגדיהן אינן מחיצות דירה, והלכך תיקון מחיצה לשם דירה צריך כמו שהיה עושה רב הונא בר חיננא מתחילה. ולפיכך היה קורא עליהן ריש גלותא חכמים המה להרע, כלומר: חכמים המה עכשיו להרע ולהקשות לרבא ולומר שאסור בלא היקף, ולהיטיב לא ידעו, אמש כשסתר רבא מחיצות הקנים לומר לו שהיא צריכה הכשר אחר. וא"ת בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע מחיצות קרפף בית סאתים דעלמא היאך הן מועילות להתיר לטלטל בתוכן והא לנחת ולצניעותא בעלמא הן עשויות. י"ל דמחיצות הוויין אבל מחיצות לדירה לא הוויין. ומחיצות חבילות וקנים ואוכפות שאמרו בפרקין קמא טו, ב שהן מחיצות לשיירא להתיר אפילו ביתר מבית סאתים, התם נמי לאו משום דליהוו מחיצות דירה קא אמרינן, אלא מחיצות קרפף כקרפף בעלמא, ולפיכך אינו מותר ליחידים אלא בית סאתים בלבד דומיא דקרפף, ואי נמי לשיירא כל צרכן והוא שלא יהא בית סאתים פנוי, והוא הדין בקרפף דעלמא וכמו שכתבנו שם במקומה.

15 מתני': לפנינו לעיל עירובין כג, א וכן שמעתי אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור לו להכניס ולהוציא אבל להם מותר. פירש רש"י ז"ל: מביתו אסור לו להוציא, ולא אמרינן כיון דבטיל להו ביתו הרי בטל, משום דבבתיהם הרי הוא כאורח דעלמא לגבייהו, אבל מביתו חוזר הוא מן הביטול שעשה ומחזיק ברשותו הוא ואוסר רשותו עליהן והן עליו, וכדתנן בפרק הדר להלן עירובין סט, א מי שנתן רשות וכו' והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר. ולפי דברי הרב ז"ל לא אמרו שאסור לו להוציא מביתו אלא עד שלא החזיקו בחצר, אבל אם החזיקו הם בחצר כבר החזיקו ואינו יכול לבטל, וכדתניא התם בפרק הדר מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר, בד"א בשלא החזיקו בני המבוי במבוי אבל החזיקו בני המבוי במבוי בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר וכיון שכן קשה היאך שנה סתם ביתו אסור לו להכניס ולהוציא, דמשמע לכולי שבת ואפילו לאחר שהחזיקו הם. ואולי מפני שלא בא בכאן אלא ללמד על עיקר דין זה לבד שהמבטל רשות חצירו רשות ביתו בטל ולפיכך להם מותר להכניס ולהוציא אפי' מביתו, לפיכך לא חשש לומר כאן באיסור הוצאתו שלו מביתו אם קודם שהחזיקו או אפילו לאחר שהחזיקו שאין זה עיקר הצריכותא. והראב"ד ז"ל הפליא לעשות ואמר דאפילו לר' אליעזר דסבירא ליה אף רשות ביתו בטל לא לגמרי ביטל רשות ביתו לגביהן ושיהא הוא אורח אצלם אלא עדיין הוא משייר דירתו שם, וכיון שכן הוא אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר משום דהוה ליה כמוציא מרשותו לרשות חבירו, אבל להם מותר, שאע"פ שהוא שותף עמהן בבית אין אנו עושין הבית כרשות משותפת אלא כרשות מיוחדת לכל אחד ואחד מן הדרים שם, והרי אלו מוציאין מרשות המיוחדת להן לחצרן המיוחדת להן ג"כ. ואינו דומה לחצר משותפת שאסור להכניס ולהוציא ממנה לבית המיוחד ממש לכל אחד ואחד מהן, דחצר אינה כמיוחדת לכל אחד ואחד מן השותפין, דאין האחד משתמש בחצר כנגד פתחו של חבירו אלא זה משתמש בצד פתחו וזה כנגד פתחו, ולפיכך אין כל החצר כמיוחדת להם. אבל בית הרי זה כמיוחד לכל אחד ואחד, לפי שכל אחד ואחד משתמש בכל הבית זה כזה. אלו דברי הרב ז"ל, וצריכין עיון וחקירה. ובגמרא נראה דטעמא דרבנן דאמרי שהמבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל, היינו משום דלא מסלק איניש נפשיה מביתיה והוי אורח. והלכך טעמא דר' אליעזר דפליג עלייהו, היינו מהאי טעמא דאיהו מסלק נפשיה מביתיה, ואע"ג דאכתי דאיר ביה בהדייהו אינו אלא כאורח, והלכך אינו אוסר עליהם מלהוציא מבית לבית אפילו מביתו, אבל כל שיוציא מביתו לחצר לא הוי כאורח ממש שלא יאסור בהוצאתו אלא חוזר הוא במה שסילק עצמו ונעשה בעל הבית. אבל אם לא שנעשה אורח לגביהן אף הן היו אסורין להכניס ולהוציא מביתו כדברי רש"י ז"ל.

2 עירובין פתח ↗

קַרְפֵּף יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם שֶׁלֹּא הוּקַּף לְדִירָה וּבָא לְמַעֲטוֹ, מִיעֲטוֹ בָּאִילָנוֹת — לָא הָוֵי מִיעוּט.

7 בבא בתרא פתח ↗

לְאַכְסַדְרָה הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית אֵינָהּ מְסוּבֶּבֶת, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעָה חַמָּה אֵצֶל קֶרֶן מַעֲרָבִית צְפוֹנִית – נִכְפֶּפֶת וְעוֹלֶה לְמַעְלָה מִן הָרָקִיעַ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עוֹלָם לְקוּבָּה הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית מְסוּבֶּבֶת, וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה מַגַּעַת לְקֶרֶן מַעֲרָבִית צְפוֹנִית – מַקֶּפֶת וְחוֹזֶרֶת אֲחוֹרֵי כִיפָּה;

12 גיטין פתח ↗

אֲפִילּוּ קַן קוּלְמוֹסָא וְקַן מְגִילְּתָא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם – אֲפִילּוּ הוּא בַּבַּיִת וְסוֹפֵר בָּעֲלִיָּיה, הוּא בָּעֲלִיָּיה וְסוֹפֵר בַּבַּיִת – אֲפִילּוּ נִכְנָס וְיוֹצֵא כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, כָּשֵׁר. הוּא בַּבַּיִת וְסוֹפֵר בָּעֲלִיָּיה?! הָא לָא קָא חָזֵי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו כְּגוֹן דִּשְׁמַע קַן קוּלְמוֹסָא וְקַן מְגִילְּתָא. אָמַר מָר: אֲפִילּוּ נִכְנָס וְיוֹצֵא כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ – כָּשֵׁר. מַאן? אִילֵימָא שָׁלִיחַ, הַשְׁתָּא הוּא בַּבַּיִת וְסוֹפֵר בָּעֲלִיָּיה, דְּלָא חָזֵי לֵיהּ – אָמְרַתְּ כָּשֵׁר, נִכְנָס וְיוֹצֵא מִיבַּעְיָא?! אֶלָּא סוֹפֵר? פְּשִׁיטָא! מִשּׁוּם דְּנִכְנָס וְיוֹצֵא נִפְסְלִינֵּיהּ?! לָא צְרִיכָא, דִּנְפַק לְשׁוּקָא וַאֲתָא; מַהוּ דְּתֵימָא, אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַשְׁכְּחֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אִיתְּמַר: בָּבֶל; רַב אָמַר: כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּחוּצָה לָאָרֶץ. לֵימָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָנֵי גְּמִירִי; וּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, וְהָנֵי נָמֵי לָא שְׁכִיחִי. וְתִסְבְּרָא?! הָא רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן לְקַיְּימוֹ; רַב סָבַר: כֵּיוָן דְּאִיכָּא מְתִיבָתָא, מִישְׁכָּח שְׁכִיחִי; וּשְׁמוּאֵל סָבַר: מְתִיבָתָא בְּגִירְסַיְיהוּ טְרִידִי. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא: עָשִׂינוּ עַצְמֵינוּ בְּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין, מִכִּי אֲתָא רַב לְבָבֶל. מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵרְקָם לְמִזְרָח, וּרְקָם – כַּמִּזְרָח, מֵאַשְׁקְלוֹן לַדָּרוֹם, וְאַשְׁקְלוֹן – כַּדָּרוֹם, מֵעַכּוֹ לַצָּפוֹן, וְעַכּוֹ – כַּצָּפוֹן. וְהָא בָּבֶל לִצְפוֹנָהּ דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָיְימָא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה״, וּתְנַן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַכּוֹ – כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין; וַאֲפִילּוּ רַבִּי מֵאִיר לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּעַכּוֹ דִּמְקָרְבָא, אֲבָל בָּבֶל דִּמְרַחֲקָא, לָא! הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: לְבַר מִבָּבֶל. עַד הֵיכָן הִיא בָּבֶל? אָמַר רַב פָּפָּא: כְּמַחֲלוֹקֶת לְיוּחֲסִין, כָּךְ מַחֲלוֹקֶת לְגִיטִּין. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: מַחֲלוֹקֶת לְיוּחֲסִין, אֲבָל לְגִיטִּין דִּבְרֵי הַכֹּל עַד אַרְבָּא תִּנְיָינָא דְּגִישְׁרָא. רַב חִסְדָּא מַצְרֵיךְ מֵאַקְטֵיסְפוֹן לְבֵי אַרְדָּשִׁיר, וּמִבֵּי אַרְדָּשִׁיר לְאַקְטֵיסְפוֹן לָא מַצְרֵיךְ. לֵימָא קָסָבַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָנֵי גְּמִירִי? וְתִסְבְּרָא?! וְהָא רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא! אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן לְקַיְּימוֹ; וְהָנֵי, כֵּיוָן דְּאָזְלִי לְשׁוּקָא לְהָתָם – הָנָךְ יָדְעִי בַּחֲתִימוֹת יְדָא דְּהָנֵי, וְהָנֵי בִּדְהָנָךְ לָא יָדְעִי. מַאי טַעְמָא? בְּשׁוּקַיְיהוּ טְרִידִי. רַבָּה בַּר אֲבוּהּ מַצְרֵיךְ מֵעַרְסָא לְעַרְסָא, רַב שֵׁשֶׁת מַצְרֵיךְ מִשְּׁכוּנָה לִשְׁכוּנָה, וְרָבָא מַצְרֵיךְ בְּאוֹתָהּ שְׁכוּנָה. וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ? שָׁאנֵי בְּנֵי מָחוֹזָא, דְּנָיְידִי. רַב חָנִין מִישְׁתַּעֵי: רַב כָּהֲנָא אַיְיתִי גִּיטָּא, וְלָא יָדַעְנָא אִי מִסּוּרָא לִנְהַרְדְּעָא, אִי מִנְּהַרְדְּעָא לְסוּרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: צְרִיכְנָא לְמֵימַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אוֹ לָא צְרִיכְנָא? אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ,

13 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר אַמֵּימָר: הַאי פֵּירָא דְסוּפְלֵי – יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת לְכׇל רוּחַ וָרוּחַ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מְיַיחַד לֵיהּ פִּתְחָא,

« רשב״א על עירובין כ״ד ע״ב רשב״א על עירובין כ״ו ע״ב »