רש"ש על בכורות מ׳

1 רש"י ד"ה שיהא אומנין. והן עושין למדה הגדולה למדת אמה אחת שהיתה בשה"ב. כצ"ל:

2 רש"י ד"ה שני כיסין. שורה העמוקה. הס"ד. ואח"כ מתחיל דבור מושיבין ובא"ד צ"ל על עגבתו אחת כו'. וכ"ה בהרע"ב

3 גמ' ח"מ והכי קתני כו' א"נ שני כיסין וביצה אחת ה"ז מום ריש"א כו'. התוי"ט כתב בטעם הרמב"ם שפסק כר"ע דס"ל דרי"ש ור"ע במילתיה דת"ק פליגי כו'. ותמוה דהרי ת"ק אמר דה"ז מום ולרי"ש לא הוה מום. ול"נ דהרמב"ם מפרש דאין לו אלא ביצה אחת הוא בבא בפ"ע וקאי אדלקמיה ור"ל דבה פליגי רי"ש ור"ע ול"ג או וכן ליתא בגירסת הרא"ש ובמשניות. וכה"ג בר"פ דלקמן ובעלי חטרות ר"י מכשיר וחכמים פוסלין. וכאן בגמרא היה לפניו גירסא אחרת קצת. אך לשונו בפיה"מ וכן לשון הרע"ב אחריו ל"מ כן:

4 במשנה איזהו שחול שנשמטה ירכו. ובהרע"ב בדפוס אמשטרדם איתא שנשמטה ידו. אולם בד"ח הגיהו ירכו והשמיטו לגמרי הנוסחא ישנה ורע עלי המעשה. דנ"ל שכיון בזה ליישב קושיית רש"י ותוספות מהא דבוקא דאטמא דשף כו'. וכ"מ בפלתי סימן נ"ה סק"ג שתירץ כן לדעת הרשב"א. אולם מש"כ עוד שם דלדידן דבעינן איעכול ניביה אין נ"מ בין הרמב"ם להרשב"א ע"ש. הוא תמוה. דלפי מה שפסק הרמ"א שם דאיעכל ניביה בלי שמוטת ירך כשרה. א"כ יש נ"מ רבתי באם נשמט הירך מתחלת ברייתה ואח"כ איעכל ניביה דלהרמב"ם כשרה ולהרשב"א טרפה:

5 רש"י ד"ה כנטול דמי. ועוד בוקא דאטמא כו' טרפה. קשה דהא כתב לעיל דדוקא בדאיעכל ניביה:

6 במשנה מומין אלו מנה אילא כו'. פירש הרע"ב נשבר עצם ידו כו'. תמוה מדוע לא פירש כפשוטו דקאי אכל הני דחשיב בפרקין עד כאן. וגם לשון מנה אין נופל יפה על שנים לבד. גם לפירושו יהיה התוספות מרובה על העיקר:

7 שם ב"ד של אחריהן אמרו הרי אלו מומין. כצ"ל וכ"ה במשניות וברא"ש:

8 גמרא ורמינהו המפלת כו' דברי ר"מ כו' וארבב"ח אריו"ח מ"ט דר"מ הואיל כו'. הקושיא פשוטה דהרי חזינן דדרך עין בהמה להיות עגול כשל אדם וא"כ לא הוי מומא. והתוי"ט הוסיף בה דברים וז"ל דלר"מ אפילו עינו אחת כשל אדם הוי בהמה. ודברים אלו מתמיהים:

9 רש"י ד"ה לזכר ולנקבה. דלא יהא לה אלא ל"ג ימי טוהר. לשון זה אינו מכוון דהא כי מדלית י"ד ימים דטומאת נקבה לא ישאר לימי טוהר אלא כ"ו ימים. ולשונו בנדה מזוקק:

10 במשנה ושאל ר"ג לחכמים כו'. במשניות הגי' רשב"ג וכ"ה לקמן בגמרא:

11 במשנה בזמן שהוא עצם אחד מום כו'. עפרש"י. אבל הרמב"ם פסק להיפך ונדחק הב"י לכוון לשון המשנה לשיטתו עתוי"ט. ויותר נראה שהוא גורס אחר ברי"ש. ומש"כ הב"י שבפיה"מ לא פי' כן. כ"ע התוי"ט כוונה רחוקה ע"ש. ול"נ דכוונתו להא שמביא התוי"ט בשמו לקמן בדבור הסמוך ענין עצם כו' כמו שנטל גולם אחד רך וכפלו. והוא ביאור לבזמן שהוא עצם אחד:

12 גמרא אזניו כפולות בחסחסת אחת. כצ"ל:

13 שם ור"ה מתניתין אטעיתיה. עי' ציוני הגרי"פ. וכן יש עוד בריש עירובין ובחולין קלג ב:

14 רש"י ד"ה אם מחמת הריוח. שאין לו כו' לא בעצם כו'. כצ"ל בל"ו:

15 רש"י ד"ה ואם מחמת העצם. שלמידה אחת העצם כו'. כצ"ל בתיבה אחת:

16 רש"י ד"ה כריכא. שזנב הטלה כו'. תמוה דאנן בגדי איירינן. ובד"ה רישא שפי' אוזן הגדי ג"כ תמוה דטפי ה"ל לפרש דר"ל זנב הגדי דעלה קאי הסיפא. ונראה דלא הוה גריס הגדי אצל זנב:

17 תד"ה פיו. כלשון ראשון שפי' בלום קצר כו'. כצ"ל בל"ו:

18 רש"י ד"ה אידי ואידי. תרוייהו במומין דיבלת שבלבן. כצ"ל:

19 רש"י ד"ה כל מרבית עגלים. כך הוא שיהא זנבן כו'. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב מה שהכריע התוי"ט שדעת הרע"ב דלא כהרמב"ם מדכתב נמתחות עד למטה כו'. זה יש לדחות די"ל דהיינו עד הערקוב. אבל יש להכריע מדכתב שיהא זנבן מגיע לערקוב. דאי כפירוש הרמב"ם הל"ל שלא יהא כו':