רש"ש על בכורות כ״ז

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על בכורות כ״ו ע״ב רש"ש על בכורות כ״ח ע״א »

1 תוספות על קידושין פתח ↗

אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא - וא"ת הא משמע דאיכא איסורא דרבנן דהכי משמע לישנא וא"כ היאך מקדש בהן והאמר רב בפ"ק דפסחים דף ז. דהמקדש מו' שעות ולמעלה ואפילו בחיטי קרדנייתא דאינם אסורים אלא מדרבנן אין חוששין לקדושין וי"ל דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא לפי מה שפי' ר"ת התם אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן ולפי' הקונטרס נמי לא קשה מידי למסקנא דהא אפילו לר"ש אינה מקודשת:

2 רש"י פתח ↗

כהן קטן - ולא גדול מפני שהטומאה יצאה עליו מגופו ואם טבל לקריו הרי הוא כקטן. ל"א להכי נקט כהן קטן שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה מגופו ובשאלתות דרב אחאי מפרש הכי:

3 תוספות על בכורות פתח ↗

דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב כו' - בכמה מקומות אמרינן תרומה ויחזור ויתרום ולא גזרינן התם כיון שהתרומה ראשונה לכהן מידע ידע דשניה דרבנן ואפילו נתן הראשונה כבר לכהן קודם שיאמר לו חכם לחזור ולתרום מ"מ מדאין הכהן מחזיר לו את הראשונה מידע ידע דשניה דרבנן היא אבל כאן סבור הוא שנתן לכהן בתורת שכר סיועו ומעכבה כהן ובכמה מקומות צריך לחלק בדברים כי ההיא דפסחים בריש מקום שנהגו פסחים דף נא. גבי הנהו דמפרשו חלתא מארוזא דאמרינן דאי רובא לאו אורז אכלי ניכלה זר באנפייהו דלמא אתו לאפרושי מן הפטור על החיוב ובפ"ק דיומא דף י. גבי סוכת החג בחג חייבת בעירוב ובמזוזה ובמעשר דקאמר התם דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן דלמא אתא לאפרושי מן הפטור על החיוב ובדמאי הלוקח מן עובד כוכבים למ"ד יש קנין חייבו חכמים ולא חשו לכך:

4 תוספות על בכורות פתח ↗

הלכך אין בנו פדוי - תימה מ"ש ממתנה על מנת להחזיר דאמרינן בפ"ק דקדושין דף ו: דבנו פדוי דמסיק בכולהו קני וי"ל דהכא רבי חנינא לא היה רוצה לזכות אלא במתנה גמורה דאסרינן התם לעשות מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות כדנפקא לן לעיל בפ' עד כמה בכורות דף כו: משום שנאמר שחתם את ברית הלוי ואע"פ שאותו סתם נתן לו כפירש על מנת שיחזירו לו כיון דאיכא היכירא למילתא ואין זה דברים שבלב כמו זבין ולא איצטריכא ליה לזוזי בפ' אלמנה בכתובות דף צז. ומיהו קצת תימה דכיון שהיו ר' טרפון ור' חנינא מחזירין כל שעה נמצאו משחיתים ברית הלוי שיפסידו שאר כהנים שלא יתנו אלא להם מפני שהם רגילים להחזיר וי"ל שאין הנותן יודע בשעה שנותן אם יחזירו לו ולא קרינא ביה שחתם ברית הלוי דמה לנו במה שיחזיר לו אח"כ וגם שמא לא היו מחזירין אלא לעניים ולא לאותם שהיו דומים להם לעשירים:

5 תוספות על בכורות פתח ↗

בריש מסא ושדי לה בתנורא - פי' בקונטרס דכמה דאפשר לאזדהורי מליגע בה מאחר שקרא עליה שם מיזדהר וקשיא לפירושו דהא בנגיעה אמרו דלית לן בה ולגמרי שרי ליגע אלא נקט ריש מסא לפי שדרך להפך בו גחלים ועצים כמו שפי' בקונטרס מסא פורג"א בלע"ז ויכול להכניס יפה החלה בתנור בתוך האור ונראה דמסא היינו מרדא שרודין בו את הפת כדמשמע בתענית דף כה. גבי דביתהו דר' חנינא דקאמר לה שיבבתה אייתי מסא דקא חרכא ריפתא וקאמרינן התם אף היא להביא מרדא נכנסה אבל מתארא יכול להיות פורגו"ן כמו שפי' הקונטרס בפ"ק דחגיגה דף ד: גבי מרים מגדלא דרדקי שקלתיה למתארא וקא מהדרא תנורא שהיתה אוחזת האוד של תנור שקורין מכבדת את התנור ולפי שיש דברים שאין מתחייבין בחלה עד לאחר אפייה כגון סופגנין ודובשנין בפ' כל שעה פסחים דף לז. וכדאמר טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה נקט שקיל לה בריש מסא דכשבא לרדותה שורפה ומשליכה באש בראש המרא עצמה:

6 תוספות פתח ↗

פסק והדר מפרשא חלה אחריתי - משמע שלא החמירו להפריש חלה שניה אלא היכא דליכא כהן קטן ולא כהנהו מקומות דקתני במסכת חלה פ"ד מ"ח שלעולם מפרישין שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן דאותן מקומות קרובין לא"י ומתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה וטעונה שריפה דגזרו עליה שלא לאוכלה אפילו כהן טהור גמור מחמת שהיא טמאה ולכך מפרישין לעולם של אור וחלה שניה שלא תשתכח תורת חלה כדמפרש נמי הכא אבל כאן בבבל שזה רחוק מארץ ישראל ולא מתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה ולא גזרו עליו שום איסור מחמת טומאה עצמה ולכך התירוה גם לכהן טמא כיון דלא יוצאה עליו מגופו וגם התירו לבטל ברוב והשניה אוכל כהן גדול אפילו זב דלא מפליג הכא כלל דאע"ג דבחלה שניה דהתם תנן גם זה שם ואסורה לזבין ולזבות ולנדות וליולדות ואין ללמוד דהא דהכא לאוסרה לזבים ולזבות שהיא בבבל רחוק מא"י וגם אינה טעונה להפריש אלא היכא דליכא כהן ממקומות הקרובים הקבועים להפריש שתי חלות לעולם ויש פירושים שמוגה בהם דהך חלה אחריתי דהכא אין קורא עליה שם חלה דלית ליה תורת חלה ומסתברא דאינה מדמעת דאע"ג דתרומת חוצה לארץ מדמעת כדתניא במנחות בפ' רבי ישמעאל דף ושמא אפילו השניה במקומות השנויים במשנה אינה מדמעת ונראה לרבי דבין הכא ובין התם אף במקום שהחמירו להפריש חלה שניה לא החמירו להפריש שתי תרומות דהא לא מצריך במשנה להפריש שתים אלא בחלות ויש ליתן טעם שבחלה יש יותר לחוש שלא תשתכח משום דשייכא בכל אדם המגלגל עסתו אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות:

7 תוספות פתח ↗

וכי הזאה יש לנו - ולא היה נראה לומר שכשנטמאין במת היו הולכין ומזין בארץ וחוזרים ואוכלים בתרומה דמשום טומאת חוצה לארץ לא חשו בחלת חוצה לארץ אבל בכל הטומאות דאורייתא אסור כל זמן שלא טבל כיון דמן התורה אפילו לחולין כי אין סברא שתקנו חלת כהן בחוצה לארץ שאין יכול לאוכלה אלא אם כן ילך ויזה בארץ ישראל ומטומאת המת אי אפשר להזהר דאע"ג דצריכין ליזהר מחמת כהונתם מכ"מ מטומאת חרב שהיא כחלל אפילו על ידי אהל כדמוכח בנזיר בפ' כהן גדול נזיר דף נג: שמאהיל על חרב כמאהיל על המת ובריש אהלו' מוכח שהשפוד נעשה כחלל ע"י אהל המת מאותם לא היו יכולים ליזהר וגם אין צריכין לפרוש כממת כדתניא בריש תוספתא דאהלות כל טומאת המת שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ולהכי מסתברא שבלא הזאה וטבילה היו אוכלין אותה וצריך לפרש מתוך הלכה זו דהא דתנן במסכת חלה פ"ד מ"ח מן הנהר עד אמנון ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן כו' וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א"צ טבילה ואסורה לזרים כו' בטבול יום דבעל קרי מיירי ושרי בלא הערב שמש אע"פ שטומאה יוצאה עליו מגופו דאי בטמא מת וכי הזאה יש לנו ור' יוסי אומר אפילו בעל קרי א"צ טבילה תדע מדקתני סיפא ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ולא חשיב בעל קרי וההיא דסיפא לא צריכא אלא לר' יוסי כדקאמר בירושלמי לרבי יוסי נצרכא אע"פ שכתוב בה לר' יהודה דומה טעות סופר ולר' יוסי גרסינן ואגב גררא אפרש תחלה המשנה שם דתנן שלש ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנום שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור שמקום טומאה הוא ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהם בטהרה מחמת שסמוך הוא לארץ העמים וחלותיהן טעונות שריפה ולכך מפרישין שתי חלות אחת לאור שהיא חלה טמאה דאורייתא שפירותיהן גדילין בא"י ואחת לכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור יש לה שיעור כדמפרש בירושלמי מפני שהוא מדברי תורה ושל כהן אין לה שיעור מפני שהוא מדברי סופרים והדר קתני ומן אמנום ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור ומפרש בירושלמי ושל אור אין לה שיעור מפני שהיא נשרפת ושתיהן מדברי סופרים והדר קתני וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א"צ טבילה ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן והיא המשנה דמייתי בריש כל הבשר חולין דף קד. אלא שהש"ס מביאה שם בקוצר וכן דרך הש"ס להאריך ולקצר כשמביא משניות מטהרות ומזרעים ומשנה הלשון כפי הצורך כי ההיא דספק ביאה שמביא הש"ס פסחים דף י. על משנת נכנס לבקעה והיא שנויה על משנה אחרת שלמעלה הימנה בסמוך לה במס' טהרות וכן משנה במסכת ערלה שמביא בהשוכר את הפועל במסכת ע"ז דף סח: בערלה ובכלאי הכרם מצטרפין ר"ש אומר אין מצטרפין והיא שנויה באורך במס' ערלה פ"ב מ"א והש"ס מקצר שם במס' ע"ז כי אין לומר שאותה משנה שמביא שם זו היא אותה שלמעלה ששנויה בקוצר פרק קדשי מזבח מעילה דף יח. כי אין פירושם שוה כמו שפירש רבינו תם שאותה של מעלה בצרוף לכזית ולמלקות דומיא דכל הנהו של אותו הפרק ואותה שמביא במסכת ע"ז מיירי לנתינת טעם ולאסור במאתים בתערובתה כדמוכח גופה דמתני' דערלה ודוק ותשכח ולהכי מייתי במסכת ע"ז ראיה ממנה דאיסור ואיסור לא מצטרפין לר' שמעון לנתינת טעם ולחמץ דפירש מילתיה דר' שמעון דקתני עלה ר' שמעון אומר אין מצטרפין היינו ליתן טעם דבהכי איירי תנא קמא ומילתיה דרבי שמעון דמעילה מפורשת בגמ' דמעילה דף יח. אין מצטרפין א"צ צירוף דכל שהוא למכות והאי וניתנת לכל כהן הוי פירושא לכל כהן אפילו לכהן עם הארץ אע"פ שתרומת עם הארץ אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה ובתרומת חו"ל לא גזרו שמא יאכלה בימי טומאתו וכן משמע דומיא דמה ששנינו אחר משנה זו ואלו ניתנין לכל כהן וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקבה וראשית הגז וכיוצא בהן מידי דלא שייך בהו איסור טומאה ומכ"מ אם יש חבר ועם הארץ לא יתן לעם הארץ כדאמר בפרק הזרוע חולין דף קל: מנין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר לתת מנת למחזיקים תורת ה' מחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאין מחזיק אין לו מנת ולא כמו שפירש הקונטרס בכל הבשר שם דף קד: דלכל כהן אתא לאשמועינן שאפילו אין מחזיק יתנו לו חלת ח"ל דהא משנה שאחר זו אי אפשר לומר כן דקחשיב בה מתנות דאמרי עלייהו שאין ניתנות אלא למחזיקים אלא ודאי היכא דליכא חבר מיירי הכא א"נ אפילו איכא חבר אלא שאינו צריך למתנות יתנו לעם הארץ עני שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו ליתן לו חולין והשתא דפרישית הא דקתני טבול יום אוכלה היינו טבול יום קא בעי לה ולא בעי הערב שמש ואע"פ שטומאה יוצאה עליו מגופו נראה לומר דה"ה חלת האור בבבל ודידן אע"פ שאסורה למי שטומאה יוצאה מגופו לא בעיא הערב שמש ואין להחמיר יותר מחלת כהן דההיא משנה ומאן דמחמיר בה לאוסרה בטומאת שרץ שרי לטמא שרץ לאחר טבילה ומיהו אין ראיה כל כך כי שמא אע"פ שהחמירו בה בטמא שרץ קודם טבילה כמו בבעל קרי בטבול יום דשרץ שמא הקילו בה יותר ובהלכות גדולות כתוב בהלכות חלה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטביל לקריו ועוד כתוב בהלכות גדולות דחלה בא"י אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ונראה דעכשיו כיון ששורפין אותה לפי שאין להם הזאה בכל א"י צריך להפריש שניה כמו מכזיב עד הנהר ועד אמנום שמפריש חלה שניה שלא תשתכח תורת חלה:

8 תוספות פתח ↗

9 תוספות פתח ↗

10 תוספות פתח ↗

11 תוספות פתח ↗

12 תוספות פתח ↗

14 בכורות פתח ↗

דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה״, אֵיזוֹהִי שָׁנָה שֶׁנִּכְנֶסֶת בַּחֲבֶרְתָּהּ? הֱוֵי אוֹמֵר: שָׁנָה שֶׁל בְּכוֹר.

15 ראש השנה פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּשְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לְחֹדֶשׁ״, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: מִדְּאַכַּתִּי יוֹם אֶחָד הוּא דְּעָיֵיל בַּשָּׁנָה וְקָא קָרֵי לַהּ שָׁנָה, שְׁמַע מִינַּהּ: יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה.

15 מגילה פתח ↗

סְפִירָה בִּימָמָא הִיא. וְכוּלָּן שֶׁעָשׂוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר כָּשֵׁר. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רָבָא: דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם״, לַמֵּאִיר וּבָא קְרָאוֹ ״יוֹם״. אֶלָּא מֵעַתָּה: ״וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה״ לַמַּחְשִׁיךְ וּבָא קָרָא לַיְלָה? הָא קַיְימָא לַן דְּעַד צֵאת הַכּוֹכָבִים לָאו לַיְלָה הוּא! אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא, מֵהָכָא: ״וַאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים״, וְאוֹמֵר: ״וְהָיָה לָנוּ הַלַּיְלָה לְמִשְׁמָר״. מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵּימָא: מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר לָאו יְמָמָא, וּמִכִּי עָרְבָא שִׁמְשָׁא לֵילְיָא, וְאִינְהוּ מְקַדְּמִי וּמְחַשְּׁכִי — תָּא שְׁמַע: ״וְהָיָה לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה״. מַתְנִי׳ כׇּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִקְרִיאַת הַמְּגִילָּה, וְלִקְרִיאַת הַהַלֵּל, וְלִתְקִיעַת שׁוֹפָר, וְלִנְטִילַת לוּלָב, וְלִתְפִלַּת הַמּוּסָפִין, וּלְמוּסָפִין, וּלְוִידּוּי הַפָּרִים, וּלְוִידּוּי מַעֲשֵׂר, וּלְוִידּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים. לִסְמִיכָה, לִשְׁחִיטָה, לִתְנוּפָה, לְהַגָּשָׁה, לִקְמִיצָה, וּלְהַקְטָרָה, לִמְלִיקָה, וּלְקַבָּלָה, וּלְהַזָּיָה, וּלְהַשְׁקָיַית סוֹטָה, וְלַעֲרִיפַת הָעֶגְלָה, וּלְטׇהֳרַת הַמְּצוֹרָע. כׇּל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לִקְצִירַת הָעוֹמֶר, וּלְהֶקְטֵר חֲלָבִים, וְאֵבָרִים. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּיּוֹם — כָּשֵׁר כׇּל הַיּוֹם. דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּלַּיְלָה — כָּשֵׁר כׇּל הַלַּיְלָה. גְּמָ׳ מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים״. לִקְרִיאַת הַהַלֵּל, דִּכְתִיב: ״מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ״. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה׳״. וְלִנְטִילַת לוּלָב, דִּכְתִיב: ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״. וְלִתְקִיעַת שׁוֹפָר, דִּכְתִיב: ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״. וּלְמוּסָפִין, דִּכְתִיב: ״דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ״. וְלִתְפִלַּת הַמּוּסָפִין — כְּמוּסָפִין שַׁוְּיוּהָ רַבָּנַן. וּלְוִידּוּי פָּרִים, דְּיָלֵיף ״כַּפָּרָה״ ״כַּפָּרָה״ מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים. דְּתַנְיָא גַּבֵּי יוֹם הַכִּפּוּרִים: ״וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ״ — בְּכַפָּרַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְכַפָּרָה בִּימָמָא הוּא, דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם״. וּלְוִידּוּי מַעֲשֵׂר וְכוּ׳, דִּכְתִיב: ״וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״הַיּוֹם הַזֶּה ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ״. לִסְמִיכָה וְלִשְׁחִיטָה, דִּכְתִיב: ״וְסָמַךְ ... וְשָׁחַט״, וּכְתִיב בַּהּ בִּשְׁחִיטָה: ״בַּיּוֹם זִבְחֲכֶם״. וְלִתְנוּפָה, דִּכְתִיב: ״בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעוֹמֶר״. וּלְהַגָּשָׁה — דְּאִיתַּקַּשׁ לִתְנוּפָה, דִּכְתִיב: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאוֹת וְהֵנִיף... וְהִקְרִיב״. וְלִמְלִיקָה וְלִקְמִיצָה וּלְהַקְטָרָה וּלְהַזָּיָה, דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם צַוּוֹתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וּלְהַשְׁקָיַית סוֹטָה — אָתְיָא ״תּוֹרָה״ ״תּוֹרָה״. כְּתִיב הָכָא: ״וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כׇּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת״, וּכְתִיב הָתָם: ״עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט״.

16 זבחים פתח ↗

אָמַר רָבָא, תַּנְיָא: ״שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה״ – שֶׁיְּהֵא תָּמִים וּבֶן שָׁנָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. בְּקַבָּלָה, בְּהוֹלָכָה, בִּזְרִיקָה – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״ – כׇּל הֲוָייוֹתָיו לֹא יִהְיוּ אֶלָּא תָּם וּבֶן שָׁנָה.

17 תוספות פתח ↗

שנה בשנה איזהו שנה שנכנסת בחברתה - גבי כשכיר שנה בשנה ויקרא כ״ה:נ״ג שכירות של שנה זו אין משתלם אלא בשנה אחרת ב"מ סה. דרשינן בכל חד מעניינא דקרא דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דדרשינן לקמן בכורות דף נג: שאין מתעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש וצריך לאוקמא הך שמעתא דשנה בלא רגלים שברגלים לחודייהו בכל שנה איכא בל תאחר כדאמר בפ"ק דר"ה דף ו: וא"ת והא מיבעי לכדדרשינן בתמורה פ' ואלו קדשים בסופו דף כא: ואין נפסל משנה לחברתה ובן עזאי דריש בפ' שני דזבחים דף כט. ובפ"ק דר"ה דף ו. המקריב אותו לא ירצה אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה ומצריך התם תרי קראי חד לבכור וחד לשאר קדשים וי"ל דהך דשמעתין דהכא נפקא ליה מדאחרים דהתם בזבחים דף כט. ובר"ה דף ה: ובתמורה דף כא: מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה כו' ובתמורה שם: נמי קאמר דאחרים מוקמי קרא דתאכלנו שנה בשנה לדהכא והנהו דהכא נמי סברי כאחרים:

18 תוספות פתח ↗

19 תוספות על בכורות פתח ↗

הוה אמינא בחזה ושוק של תודה - לר' עקיבא לית ליה כי הך סברא בסוף איזהו מקומן זבחים דף נז. ומפרש דהתם פליגי בהימנו ודבר אחר אי הוי היקש או לא:

1 גמרא ותנא מ"ט ל"ק מת"כ כו' הני כיון כו' אתי למיטעי בהון. וק"ל דהתנן בערכין ספ"ח הבכור כו' בין בע"מ מחרימין אותו כו' אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו כו'. ואילו היה אסור אפי' מדרבנן לא ליחול עליה ההקדש. ובקדושין ספ"ב אמר עולא טה"נ אינה ממון ואותבי' ר"א מהא דהמקדש בתרומות כו' מקודשת. ואם איתא לימא ליה ולטעמיך במתנות דאין בהם טה"נ מא"ל. וע"ש בתוס' ד"ה אלמא דלפרש"י אפי' באה"נ דרבנן גמור אין חוששין לקדושין. וזה יש לדחות דאפשר דמקודשת בההיא הנאה דתוכל לתתן לכל כהן שתרצה. וראיתי להרמב"ם בפי"ב מהלכות תרומות ה"כ שכתב ורשאי ישראל לומר כו' הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי כו'. והראה הכ"מ להגמרא שלפנינו. ותמוה איך לא הרגיש דנהפוך הוא שהוא נגד הגמרא. שוב מצאתי להטור יו"ד של"א שהעיר על הרמב"ם בזה. והב"י נדחק שם ליישבו. ולעד"נ דסמך על המתני' דערכין שהבאתי וסבר דפליגא אהברייתא וכמ"ק לישני ותנא כו' אמר לך ופסק כמתניתין והב"י שם סוף סי' ס"א הביא בשם רי"ו דאסור לישראל ליקח פשוט מישראל כדי שיתן זרוע כו' לבן בתו כהן כו'. והביאו הרמ"א שם סכ"ח. ונראה דאישתמיט מכתה"ג דברי הרמב"ם והטור שהבאתי. והש"ך שם סקט"ז כתב עיין לקמן סי' של"א. ונראה שכוון לעיין בטור כי בשו"ע שם לא נזכר ענין זה:

2 רש"י ד"ה כהן קטן. ל"א להכי נקט כו'. נראה למחוק תיבות ל"א:

3 תד"ה דלמא. ובדמאי והלוקח מן העובדי כוכבים כו'. כצ"ל בוי"ו:

4 תד"ה הלכך. והכי משמע לישנא דשקלה כו'. כצ"ל:

5 תד"ה בריש בסופו. וכדאמר טחנה לשה ואפאה כו'. הוא בב"ק צד:

6 תד"ה פסק. ולא מתחזיא כו' כחלת הארץ טמאה לא גזרו כו'. כצ"ל בלא ו':

7 תד"ה וכי. כדמוכח בנזיר בפרק כה"ג שהמאהיל על חרב כמאהיל על המת. שם לא נמצא הוכחה מבוררת. אם לא שכוונו למש"כ שם בס"ד בתד"ה חרב:

8 בא"ד כדתניא במס' שמחות כל טה"מ שאין הנזיר מגלח כו'. כצ"ל והוא שם פ"ד משנה כ"א:

9 בא"ד ולהכי מסתברא שבלא הזאה היו אוכלין אותה. כ"נ דצ"ל ולמחוק תיבת וטבילה:

10 בא"ד וכן משנה במס' ערלה כו' במסכת עבודת כוכבים הערלה וכלאי הכרם מצטרפין. כצ"ל:

11 בא"ד כי אין לומר כו' היא אותה של מעילה כו' כמו שפירש ר"ת שאותה של מעילה כו'. כצ"ל:

12 בא"ד ולאסור במאתים בתערובתם. כצ"ל:

13 גמרא מנה"מ אר"י כו'. כצ"ל וכ"ה ברא"ש:

14 שם איזוהי שנה שנכנסת בחברתה כו'. כצ"ל:

15 שם יום אחד בשנה זו ויום א' בשנה זו לימד על הבכור שנאכל לשני ימים כו'. ק"ל דהא אף אם נאמר דאינו נאכל אלא ליום ולילה כתודה נמי קרינן ביה שנה בשנה אם נשחט ביום דמישלם ביה שנתו ובלילה נכנס בשנה שניה. ואין לדחות דלילה לא חשיבא למיקרי מחמתה שנה שניה וכמו דספירת לילה לאו ספירה היא מגילה כ ב הא קי"ל לקמן לט ב דשעות פוסלות בקדשים. ומ"ל שפיר אם נולד ד"מ בחצות היום ובאותו יום עצמו לשנה הבאה נשחט בבוקר ושנתו נשלמת בחצי היום ויהא נאכל חצי יום ולילה שלימה משנה השניה. ואין לומר משום דבעינן יום שלם לחשיבת שנה. דהא מוכח בר"ה י ב דלמ"ד יום א' בשנה חשוב שנה סגי במקצת יום. וכאן נמי קרי למקצת היום דשנה העברה שנה. וי"ל משום דקי"ל שם ו ב דמונין לתם משעת הרצאה. והוא אינה אלא מיום השמיני דוקא זבחים יב וע"ש בתד"ה יום. וא"כ אין שנתו משלמת ג"כ אלא בבוקר לשנה הבאה ונכון מאד בס"ד:

16 שם ורב נאכל לשני ימים כו' מנ"ל נפקא ליה כו'. ק"ל דאכתי מיבעי האי שנה בשנה דמותר לשחטו בסוף שנתו אף שיהא נאכל אחר שנתו. דבשלמא שה דפסח דכתיב ביה ג"כ בן שנה ומשמע בזבחים כה ב דלאכלו רשאי אפילו לאחר שנתו. דהא לא כתיב ביה בן שנה באכילתו. אבל הכא כתיב תאכלנו שנה בשנה:

17 תד"ה שנה. גבי כשכיר שנה בשנה דרשינן שכירות כו' דדרשינן בכל חד כו'. כצ"ל:

18 שם בא"ד דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן כו'. וכן העתיק התוי"ט. שם כתיב שנה שנה בלא בי"ת. ולא שייך למידרש בה כעין כאן ודשכיר:

19 תוס' ד"ה הוה. לרבי ישמעאל לית ליה כו'. כצ"ל ע"ש בזבחים:

15 בכורות פתח ↗

דְּבֵי רַב תָּנָא: ״שָׁנָה בְּשָׁנָה״ — יוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה זוֹ, וְיוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה זוֹ, לִימֵּד עַל הַבְּכוֹר שֶׁנֶּאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.

16 בכורות פתח ↗

וְרַב, נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין״ — הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לְחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים: מָה לְהַלָּן שְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, אַף כָּאן שְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.

« רש"ש על בכורות כ״ו ע״ב רש"ש על בכורות כ״ח ע״א »