רש"ש על בכורות ל״א

1 במשנה כל פסה"מ הנאתן להקדש. ק"ל דהא גם בהם מ"ל הנייתן לבעלים כגון באומר הרי עלי שור במנה והפרישו ונסתאב והוזל צריך להשלים המותר מביתו. וכן אפילו בסתמא הרי הל"מ דיביא הוא ונסכיו במנה כדאיתא בפ' בתרא דמנחות. וכן ואשם שדמו קצוב בתורה וצ"ע:

2 שם ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. מש"כ התו"ח דבע"מ אינו מתחלק רק נותן לכהן אחד. גם תם יכול ליתנו לכל כהן שירצה כדמוכח בספ"ח דערכין במשנה:

3 תד"ה חוץ. ע"כ מדאורייתא היא כו'. עי' זבחים עה ב ברש"י ד"ה ופרכינן ובתד"ה התפיס. ולפמש"כ כאן דמשום קרא נפ"ל דא"נ בזיון בדבר שא"ה להקדש א"ש בעיא דשם אפי' אם הוא מדאורייתא:

4 בגמ' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים כו'. מוכח דמחיים אסור למכרו אף כשהוא בע"מ דומיא דתמורה. וכן לדרשה דר"ש בי"צ לקמן איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים כו' ובבע"מ משתעי קרא כדפרש"י. ולכן תמה אנכי על הכ"מ בפ"ו מהל' בכורות הל' ה' בסופו הביאו גם התוי"ט במשנה שכ' דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה. וכ"מ מלשון הרמב"ם שם שכ' בהל' ה' מע"ב אסור למוכרו כשהוא תמים כו' ובהל' ו' כתב מד"ס שאסור למוכרו בע"מ כו' וצע"ג:

5 רש"י ד"ה השב אבידה. ובמעשר בע"מ קמיירי. לכאורה ה"נ דאף בתם בזמן הבית שרי ועי' לקמן לב ב ברש"י ד"ה העמדה והערכה בעי בסופו. ועי' בתור"ע פ"א דמע"ש אות ג' ובמש"כ שם בס"ד:

6 רש"י ד"ה דבר הנישום. כשנמכר מחיים. כצ"ל:

7 תד"ה א"כ. דמפרש לשמחה למריעות שלשים כו'. כצ"ל בל"ו: