רש"ש על בכורות כ״ח

1 גמרא ואידך אי מהתם איכא למימר האי לך יהיה לימד על בכור בע"מ כו'. כצ"ל:

2 שם ת"ש דתניא בכור בזה"ז כו' אחר שנתו כו'. עפרש"י וק"ל דקארי לה מאי קארי לה. ולעד"נ לפרש איפכא דקס"ד כיון דרק מפני השבת אבידה התירו להשהותו ל' יום. לא שייך זה בנולד לו מום בתוך שנתו שהרי די לו שהות עד מישלם שתי':

3 שם אבל מפני השבת אבידה כו'. כלשון זה הוא בב"מ צא ב במשנה. בתשו' שיבת ציון סי' כ"ד הביא בשם אביו המצליח ראיה מכאן דמצות אכילה בתוך שנה בבע"מ אינה אלא מדרבנן. דאם היה מה"ת איך יקילו בה מפני השבת אבידה עיין לקמן ר"ד לב. והוא נגד דעת הרמב"ם שהביא שם דסובר שהוא מה"ת. ול"נ דאין מזה סתירה לדעת הרמב"ם. דאף הוא ז"ל מודה דמה"ת אין מונין לו השנה אלא משעה שנפל בו המום דראוי אז לאכילה כמו בתם דאין מונין לו אלא משעה שראוי להרצאה כמו שהבאתי לעיל מר"ה:

4 רש"י ד"ה ואידך שברה"ע. נפקא ליה מלך יהיה. כצ"ל. וכן בב' דבורים הסמוכים:

5 רש"י ד"ה כל י"ב חדש. משנולד. וכן פי' הרע"ב. מבואר להדיא כדעת הב"י ביו"ד סימן ש"ו ודלא כהש"ך שם סקי"ד. ותימה עליו שהעלים עינו מפרש"י שלפנינו:

6 רש"י ד"ה היכא דנולד בו מום לאחר שנתו כו'. כצ"ל דבור אחד:

7 תד"ה שלא. והמ"ל אחד עשר של מעשר יוכיח ולישני כדמשני כו'. כצ"ל. וכוונתם להא דפריך בזבחים מט על הא דקאמר שם כלום מצינו טפל חמור מן העיקר ממותר הפסח. המ"ל נמי מאחד עשר ויתורץ ג"כ באותו תירוץ דמשני על מותר הפסח כמש"כ התוספות שם ונכון בס"ד ודלא כצ"ק וגה"ש:

8 רש"י ד"ה משום גזירת מגדלי בהמה דקה. ל"א כו' קנסוהו חכמים כו'. וכן פירש הרמב"ם בפרק ג' מהל' בכורות. והראב"ד שם פי' כפי' התוספות. ומש"כ התוי"ט שכן מסיק הרא"ש כפי' הרמב"ם וכ"כ הב"י בסי' ש"י ביו"ד. אין הכרע כלל כי הרא"ש אינו מביא בשם הרמב"ן אלא לחלק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ וזה עולה ג"כ לפירוש התוספות והראב"ד וכ"מ בט"ז ובש"ך:

9 תד"ה רביע. אלא תקנת חכמים בעלמא הוא. עיין לקמן מח בתד"ה דאר"א:

10 בא"ד וגם לא פליג בין מום. פשוט דר"ל דלא רצו חכמים לחלק בין מום למום לומר במומין שבגוף ישלם כולו ובדוקין רביע כו'. וכתבו עוד ואי הוה מיירי כו' בדוקין כו' הוה ניחא טפי ר"ל במה שאינו משלם כולו דשמא לא הוי מום קבוע ולא היה מתירו חכם. והצ"ק לא הבין כן:

11 גמרא א"ר אילעא א"ר כגון שנו"נ ביד כו'. משמע דלא הוצרך לאוקמי בנו"נ ביד אלא משום הא דמשלם ולאפוקי מדר"מ אבל הא דמה שעשה עשוי אתיא ליה שפיר אפי' בלא נו"נ ביד. וקשה דכיון דבאמירתו דטמאות הן כבר נחלט הדין וע"ז אינו חיוב דגרמא היא. וא"כ אמאי חייב במאי דאגע בהו שרץ כיון דכבר טמאות היו. וזה דמי להא דבב"ק קיז מעיקרא מיקלי קלייה. ועיין בב"ק ק בתד"ה טיהר:

12 רש"י ד"ה אין שוחטין. דלמא משום אגרא קשרי ליה. קשה דהא משמע אפי' דומיא דאילא דנוטל בין בתם ובין בבע"מ וכדמפרש בגמרא דתרי זימני לא הוה נוטל א"כ תו ליכא חשדא. וי"ל דלתירוץ הב' של התוספות שם יש לחשדו שיתירנו כדי לינצל מטורח של פעם שני בחנם. ולתירוץ הא' י"ל שיתירנו משום נשיאות פנים שקבל ממנו שכרו או איפכא שיאסרנו כדי שיבואו אליו פעם שני וכיון דאינו מחוייב לראותו לא יראה עד שיתן לו מתת בסתר. ועי' בהרע"ב מש"כ בשם הרמב"ם אודות השוחטים וכ"פ בשו"ע סי' י"ח. ולכאורה אכתי לא פלטי מחשדא שיאמרו כשרה היא ואטריף לה כדי שיביא אחרת לשחוט תחתיה ויקבל שכר וכדפריך הגמרא על אילא תם נמי אמרי בע"מ הוא כו':