1מאן דאמר משום עדים פסול. דלא הוי עדות שלימה עד שיחתמו כולן וכיון דכולן לא חתמו ביום כתיבתו הוה ליה מוקדם:2אי נמי כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול מ"ד משום עדים פסול. דקי"ל דאפילו מאה עדים שנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה:3מחתים לכתחלה קרוב או פסול וכו'. זו היא גרסת הרי"ף ז"ל ורש"י גורס אי חתים בתחלה קרוב או פסול. ופירש אם חתם בשנים הראשונים קרוב או פסול ואפשר שאף גרסת הרי"ף ז"ל מתפרשת כן שהרמב"ם ז"ל תלמידו כתב בפ' תשיעי מהלכות גירושין היה אחד מן השנים הראשונים פסול וכו':4אמרי לה כשר. למ"ד משום תנאי אע"ג דחתים ברישא העדות תתקיים בראויים להעיד והאי חשיב לתנאי ומסתמא את הכשרים צוה לשם עדות והקרוב לתנאי:5ואמרי לה פסול. דנהי דבגט כשר איכא למיגזר משום שטרות דעלמא דבשטרות דעלמא פסול כמו שאפרש וא"ת ובשטרות אמאי פסול והאמר חזקיה מלאהו בקרובים כשר ומשמע בהדיא בפרק המגרש דף פז: דממלוי שני שטין שהרחיק מן הכתב קאמר דאמרי' בפ' גט פשוט דף קסב. דהרחיק ב' שיטין מן הכתב פסול וקאמר שאם אותו ריוח מלא בקרובים כשר אע"פ שנמצאו הקרובים חתומים בתחלה ותניא נמי בפ' גט פשוט שס: היו ד' וה' חתומים על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר יש לומר דמלאוהו בקרובים היינו טעמא משום דכשרים חתמי ברישא וכשהשטר יוצא לפנינו גם כן תולין להקל ואומרים דכשרים חתים ברישא ושביק רווחא ואח"כ נתמלא הריוח בקרובים אבל כשהקרובים חותמים בתחלה נראים כעדים וא"ת ומאי פסולייהו דשטרות טפי מגט דבגט נמי מדינא אית ליה למפסליה דילמא קרובים לאסהודי אתו ואמאי לא שיילינן להו אי למיחזי אתו אי לאסהודי כדאמרינן בפ"ק דמכות דף ו. י"ל דבגט ליכא למיחש לפי שאין עדי חתימת הגט רואין כלום אלא בעל הוא שאומר להם לחתום ואינהו אדעתיה דבעל חתמו אם הוא רוצה משום עדים ואם רוצה משום תנאי ואיהו מסתמא לכשרים מחתים משום עדים והשאר משום תנאי אבל בשאר שטרות בחמשה שבאו לחתום שטר עדות זה בפני זה וחתמו תחלה קרובים או פסולים השטר פסול דדמו כמאן דאמרי לאסהודי אתינן אבל באחרונה ליכא למיחש דכיון ששנים כשרים חתמו בתחלה מאן דחתם בתר הכי מסתמא לאו לאסהודי אתא ולפי זה אפילו מאן דפסיל הכא לא פסיל אלא בתחלה אבל באמצע או בסוף אפי' בשטרות כשר והא דתניא בתוספתא ומייתי לה בריש פרק גט פשוט דף קסב: היו ד' או ה' חתומים על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר אומר ר"ת ז"ל דהא דנקט שנים הראשונים לרבותא נקטיה אע"פ שנראה יותר שהם עיקר העדות וכל שכן אם נמצאו אמצעיים או אחרונים קרובים או פסולים דתתקיים העדות בשאר והקשה עליו ר"י ז"ל דאי מכשירין קרובים או פסולים בשטרות בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ניחוש דילמא אתי לקיומי בשנים קרובים או בחד כשר וחד קרוב דמשום האי חששא אמרינן בפרק הזורק דף פא: דבגט מקושר לא הכשירו בו אלא עד אחד פסול בלבד וליכא למימר דלעולם אין מקיימין את השטר עד שיכירו כל החתימות שבשטר ואע"ג דבגט מקושר מקיימין חד מכל תלתא דאית ביה התם הוא דכיון דאטרחוה להחתים על כל קשר לא אטרחוה לקיים כולם אבל הכא דכמה דבעי מחתם בעי קיום בכולהו דליתא דהא אמרינן בריש גט פשוט דף קסג: לא שנו אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרתא אפילו הרחיק שיטה אחת פסול ופריך בין עדים לכתב נמי ליחוש דילמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר לרבות עדים הוא דעבדי ומשני כל כה"ג אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה משמע דבעלמא מכל תרי דאית ביה מקיימין שאילו היה צריך לקיים כל החתימות לא הוה פריך מידי לפיכך חזר בו ר"ת ז"ל ופי' כמו שפי' בהלכות גדולות דדוקא נקט בברייתא שנים הראשונים קרובים וכו' דתלינן דחתמו לכבוד או למלוי ולפיכך תתקיים עדות בשאר אבל נמצא אחד מן האמצעים קרוב או פסול עדותן בטלה דודאי לשם עדות חתמו חתם ובפ' גט פשוט הכי קאמר כל כה"ג אין מקיימין מעדים שלמטה אלא מעדים שלמעלה אבל בעלמא אדרבה הוי איפכא דאין מקיימין מעדים שלמעלה אלא מעדים שלמטה ומאן דמכשר הכא לא מכשר אלא בתחלה אבל בסוף דכולי עלמא פסול והרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר דמשום הכי מכשר טפי בגט מבשטרות לפי שהגט נותנו לה בפני עדים ויש לסמוך בו על עדי מסירה:6מתני' בכל כותבין בדיו בסם בסקרא בקומוס. בגמ' מפרש להו:7ובקנקנתום. מפרש בגמ' דהיינו חרתא דאושכפי. ופרש"י ז"ל שזהו הנקרא ללעוזות בלע"ז אדרימנ"ט ולפי זה אסור להטיל אדרימנ"ט לתוך דיו של ס"ת כדאמרינן במסכת סוטה דף כ. וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו והתורה אמרה ומחה כתב שהוא יכול למחוק אבל אין פירושו מחוור שהרי הוא ז"ל פי' ג"כ ובשיחור דקתני בברייתא דהיינו אדרימנ"ט ואינו נראה דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתני' ור"י ז"ל פי' דשיחור הוא אדרימנ"ט וקנקנתום הוא כמו שפי' רשב"ם בעירובין דף יג. שהוא קרקע ירוקה שקורין וידראו"ל ואע"ג דבפ' כל היד דף כ. תנא שחור כחרת ומפרש דהיינו חרתא דאושכפי ואילו וידריאו"ל ירוקה היא כזכוכית ועל כן נקרא וידריאו"ל. י"ל דכשמתקנין אותה כתקונה אז היא משחרת ולפיכך אמר ר"ת ז"ל שמותר להטיל אדרימנ"ט לתוך דיו של ס"ת דלא אסרו אלא קנקנתום דהיינו וידריאו"ל. ולא נהירא שהרי דיו שיש בו אדרימנ"ט אינו נמחה ולפי זה יהו כלן אסורין אלא מה שנהגו עכשיו להטיל קנקנתום לתוך דיו של ס"ת כמ"ד התם בעירובין וסוטה דלכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה שבמקדש אבל בס"ת שרי:8על העלה של זית. תלושה ואליבא דר"א דס"ל עדי מסירה כרתי אפילו בכותב על העלה בדיו כשר אע"פ שהוא כתב שיכול להזדייף ואליבא דר"מ דוקא ברושם וקמ"ל מתני' דעלה של זית דבר המתקיים הוא דבין לר"מ בין לר"א אין כותבין את הגט אלא בדבר המתקיים על דבר המתקיים. והיינו דתניא בתוספתא פ"ב על עלה זית על עלה דלעת על עלה חרוב על כל דבר שהוא של קיימא כשר על עלה בצלים על עלה ירקות על כל דבר שאינו של קיימא פסול זה הכלל אינו כשר עד שיכתוב בדבר של קיימא על דבר של קיימא:9ונותן לה את הפרה. בגמרא מפרש טעמא וכתבו בשם רבינו מאיר הלוי שצריך שיתן את העבד ואת הפרה בפירוש הא בנותן לה ואמר הא גיטיך סתמא אינו במשמע שנתן לה כלום והגט בטל ואע"ג דאמרינן לעיל דף כ: אוירא דמגילתא הוא התם היינו טעמא לפי שמה שנשאר הרי הוא טפל לגט אבל הכא בעבד ופרה כיון שיש להם חיות אינם טפלים לקרן ולא ליד:10גמ' במי טריא. מי גשמים לשון מורי פי' מים שנשארים על הגגות ל"א מי טריא מים ששורין בהם פירי שהוא כעין עפצים ועפצא גלי"ש מכאן היה אומר ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ספר תורה דתנן במגילה דף ח: עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו ותניא בפרק הבונה דף קג: דכתב שלא בדיו יגנז ובס"ת מיירי כדמוכח בפ' הקומץ רבה דף לא: ע"ש תוס' ד"ה עשאה כשירה אלמא דיו בעינן והכא אמרינן דיו דיותא ובכל דבר המתקיים לאיתויי עפצא אלמא אין זו דיו ותו אמרינן בפרק כל היד דף כ. קורטא דדיותא ודיו של עפצים אינו יבש שיהא קורטא ולפיכך היה אומר הרב ז"ל שאין כותבין ס"ת אלא בדיו הנהוג בצרפת הנעשה מעץ שקורין אלידיר"ן וההוא מתעבד קורטא והא דאמרינן בפרק במה מדליקין דף כג. כל השרפין יפין לדיו ושרף קטף יפה מכולן לאו היינו גומא דאין דרך ליתן גומא אלא בדיו של עפצים אלא אומר ר"ת דשרף הוא לחלוחית של קליפת עץ כמו זו שירפה מצוי דפ"ק דנדה דף י: דהיינו לחלוחית דמים שבאשה ובפרק כל שעה דף לט. אמרינן ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין וירק אין לו גומא אלא לחלוחית ואין אלו ראיות דאדרבה סתם דיו הוא של עפצים כדאמרינן בירושלמי דפירקין הלכה ג מטיל בו דיו שאין בו עפצא אלמא סתם דיו יש בו עפצא וכי מרבינן הכא מכל דבר המתקיים מי אפצא היינו מים שנשורו בו העפצים בלא שום בישול ולא הוי דיו עד לאחר בישולו שהוא מתבשל עם אותן דברים שמערבים עמו וכשמתייבש נעשה קורטא ור"ח ז"ל כתב דיו מדאר או אבר ואבר היינו דיו של עפצים:11שאין מי מילין. שהרי מראה הקלפים המעובדים בעפצים כמראה הכתב ואינו ניכר:12באבר. ששף העופרת במים ומשחירן:13בשחור. פחמין:14ובשיחור. פרשתיו במשנתינו וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות גירושין דבמי טריא ואפצא כותבין אפילו לכתחלה אבל באבר בשחור ובשיחור דוקא דיעבד ואע"ג דבכלהו תני כתבו כיון דאמרינן דמתניתין דקתני בכל כותבין שהוא לכתחלה ובכל דבר המתקיים אתיא לאיתויי מי טריא ואפצא משמע דאפילו לכתחלה אבל הא דכתבו באבר ובשחור ובשיחור דוקא דיעבד ומשום הכי אמרינן דמתניתין אתיא לאיתויי הא:15מקרעין להם נייר חלק. פרש"י ז"ל שמסרטין להם סריטות כעין אותיות והם משימין על הסריטות דיו. ול"נ דחקיקה הרי היא ככתיבה כדמוכח בגמרא לקמן וכשמשימין על הסריטות דיו הוה ליה כתב על גבי כתב דפסלו בגמרא ואפשר שלא היו מסרטים אלא מקצת כל אות ואות ומיהו לשון מקרעין לא משמע הכי לפיכך נראה כפירוש ר"ח ז"ל שלוקחים נייר אחד ומקרעין בו שמות העדים מעבר לעבר ומשימין אותו על הקלף שהגט כתוב בו ובאין עדים וממלאין את הקרעים דיו ונכרת הכתיבה על גבי הקריעה:16והני מילי בגיטין. משום עגונא כדלקמן דזמנין לא משתכחי סהדי בקיאי ושמא בתוך כך יפרש זה לים או ימות ותזקק ליבם:17אבל בשאר שטרות. יחזור אחר עדים הבקיאין לחתום:18כותיה דרב. דאמר קורעין להם נייר חלק:19הלכה כרשב"ג. דבשטרות לא וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות מלוה ולוה שאם עשה כן בשטרות שהשטר פסול וכתב הרשב"א דאיכא מאן דאמר מדאמרינן דף יט: נגדיה רב כהנא ולא אמר נגדיה ופסיל ליה לשטרא ש"מ דשטר כשר וכדאמרינן בעלמא קדושין דף יב: רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה נגודי מנגד ליה וקדושיו קדושין וכן הדעת נוטה דכיון דבגיטין שרי להו חתימתן חתימה היא וכיון שכן בדיעבד בשאר שטרות אמאי פסילנא ליה לשטרא עכ"ל:20ודוקא רב נחמן וספרי דדייני. רב נחמן דיין הוה ממונה מפי ריש גלותא דחתניה דבי נשיאה הוה כדאמרינן בהעור והרוטב דף קכד. וסופרי הדיינים יראים ממנו ולא משקרו ביה ולא כעד מפי עד דמי שהרי הוא בעצמו ראה אותה עדות ואינו מאמין אחרים בה אלא לומר שכך כתוב בשטר זה וזו אינה עדות אלא מלתא דעבידא לאיגלויי הוא וכיון דאית להו אימתא דידיה מהימני:21דעביד בערכאות. וחותמיו עובדי כוכבים:22ממשעבדי. והא דאמרי' דף יא. בפ"ק מבני חרי ולא ממשעבדי בנעשה בהדיוט דלית ליה קלא:23דחתימי עליה סהדי ישראל. וישראל עשאוהו אלא שכתבוהו בלשון פרסיים:24שכתבו עי' בגמ'. כתב שלו:25והא לא ידעי למקרייה אלא בדידעי. הא לאו הכי לית להו למחתם אפומא דאחריני דידעי דדוקא ר"נ וספרי דדייני:26גרסי' בגמרא דף יט: אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך חיישינן שמא במי מילין כתבו. ונבלעו. כלומר חיישינן לחומרא ולפוסל' מן הכהונה שמא במי מילין כתבו ונבלעו ואמרי' לעיל כתבו במי טריא ואפצא כשר וסתם נייר של עשבים הוא ולא קלף מעובד בעפצים דאי עפיץ הא אמרינן לעיל אין מי מילין על גבי מי מילין:27ומסקינן דכי אמר שמואל הכי לאו בסתמא אלא דבדקינן ליה הנייר במיא דנרא ופר"ח ז"ל וכן בערוך דהיינו מי קליפת רימונים שמעביר עליו ופולט האותיות שבולטות ונראות ואם נראות חיישינן שמא לא נבלעו יפה וכשנתנו לה היו נראות קצת ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתיבמת ויש מי שפי' דלא מספקינן כלל אי הוה גט או נייר חלק דכיון שאמר בעל הרי זה גיטיך נאמן בכך דהא קי"ל בפרק יש נוחלין דף קלה. דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להבא ואע"ג דמסיק התם זיל חוש לה היינו בשלא ראינו שנתן לה כלום אלא שהוא אומר שגירשה אבל כאן שנתן לה מדינא מגורשת גמורה הוא וחששא דשמואל ליתיה אלא שמא בשעת נתינה נבלעו האותיות לגמרי ולא היה רשומן ניכר כלל והא דאמרינן לעיל דאם כתבו במי אפצא כשר דהיינו מי מילין היינו כשהכתיבה נכרת לשעתה:28דף יט: הני בי תרי עדי מסירה צריכי למקרייה. דאע"ג דס"ל לשמואל דכל שאמר הבעל שהוא גט מהימן שאני הכא דכיון דאינהו עדי מסירה ועבדי ליה לכריתות אין להם לסמוך בעדותן על אדם אלא כגון רב נחמן וספרי דדייני וכדאמרינן לעיל. ואקשינן עליה דאמימר מדתניא הרי זה גיטיך וכו'. דאם איתא דצריכין למקריי' היכי מצי אמר לה שטר פסים הוא. ומפרקינן דלבתר דקריוה עייליה לבי ידיה. כלומר תחת כנפיו והא דלא שני ליה דההיא בעדי חתימה משום דבעל כרחין ברייתא לא מתוקמא אלא בעדי מסירה דאי לא כיון שאין גט בידה היאך נאמנת וכיון דלא אפשר בלא עדי מסירה משמע ליה דמיירי ליה נמי אפילו בלא עדי חתימה וכתבו בתוס' דמדלא שני ליה הכא במאי עסקינן בדלא קריוה משמע דכי אמרינן צריכי למקרייה לאו לכתחלה בלחוד קאמרינן אלא אפילו בדיעבד אינה מגורשת גמורה וא"ת והא תנן בפרק הזורק דף פ. כתב גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן וכו' ולאחר זמן גט יוצא מתחת ידי האיש ושובר מיד האשה תצא מזה ומזה ודייק עלה בהאשה רבה דף צא: מאי ה"ל למעבד ומשני איבעי ליה לאקרויי גיטא אלמא דאע"ג דלא קריוה כל שלא נמצא שהוחלף מגורשת יש לומר דנהי דאסורה לינשא בלא קרייה מ"מ אם נשאת לא תצא שכבר כתבתי דבעל מדינא מהימן עוד תירצו דהתם בדעייל לבי ידיה מיירי וקנסינן לה דהו"ל לאקרויי מיד או אחר נתינה וכן היה מנהיג ר"י ז"ל להקרות קודם נתינה ולאחר נתינה מיהו אינה אסורה לינשא אם לא קראוהו אחר נתינה כדאמרינן הכא לא כל הימנו לאסרה ועל כרחין מיירי בדלא קריוה בתר דעיילי לבי ידה ומ"מ הדבר פשוט שאם לא קראוהו קודם נתינה וקראוהו אחר נתינה מגורשת:29גרסי' בגמ' דף יט: ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני אשכח מזוזתא אמר ר"נ מזוזתא בי דני לא שכיחא. כלומר וזו היא שזרק לה ואין לחוש שמא גט זרק לה ואבד וה"מ דאשתכח חדא אבל אשתכח תרתי מדהא הוה הא נמי הוה וגיטא אימ' עכברים שקלוה. כלומר דמיירי בשראינו שזה לא זרק אלא כתב אחד וכיון דע"כ חדא הוה התם מעיקרא אמרינן דמדהא הואי חברתא נמי הואי התם וזה זרק גט ואימא עכברים שקלוה. והאי עובדא מיירי בדעייל לבי ידיה ואי לאו דמזוזתא ביני דני לא שכיחא לא חיישינן דחלופי חלפי אבל כיון דלא שכיח אינה מגורשת כלל אי נמי בדלא קריוה עסקינן ואי לא אשתכח מזוזתא הויא לה ספק מגורשת והשתא דאשתכח מזוזתא אין חוששין לה וכי אשתכח תרי אמרינן דאימר עכברים שקלוה לגיטא והואי לה ספק מגורשת דכיון דאמר לה הרי זה גיטיך וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גירושין:30גרסי' תו בגמ' שם ההוא גברא דעל לבי כנשתא דאבי גובר שקל ספרא יהב לה לדביתהו אמר לה הא גיטיך אמר רב יוסף למאי ניחוש לה וכו' דף כ. הא בעינן שמו ושמה ושם עירו ושם עירה וליכא. פי' משום דכתיב ספר כריתות וא"א לספירת דברים של כריתות אא"כ כתב שמו ושמה. ושם עירו ושם עירה ודאי דרבנן הוא דמדאורייתא לא בעינן אלא שמו ושמה כדי שיהא נראה שהוא כורת בינו לבינה דבלאו הכי לא מיקרי כריתות כלל וכי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה בשם עירו ושם עירה לאו דוקא דאפילו מפסיל מדרבנן מ"מ מגורשת ואינה מגורשת הויא ורב יוסף לא חש לה כלל אלא ודאי לאו דוקא:31וגרסי' תו בגמ' שם אמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' כלומר לרבנן לא הוי גיטא והכי קי"ל אע"ג דרב אחא בר יעקב דחי לה ולעיל נמי אמרינן דיו על גבי דיו פטור וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות גירושין:32וגרסי' תו בגמ' שם אמר רב חסדא יכילנא למפסלינהו לכולהו גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב לה והכא איהי קא כתבה. כלומר שהיא נותנת שכר הסופר כדאמרינן בגמרא דגט פשוט דף קסח. משום תקנת עגונות. ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן. כלומר דאקנו ליה ההוא זוזא מדידה והוה כמאן דיהיב ליה איהו דהפקר ב"ד היה הפקר. ואע"ג דבלשון דילמא קאמרינן קושטא דמילתא הכי הוי ומשום כבודו הוא דאמר ליה הכי והכי מפרש בפרק גט פשוט דשדיוה רבנן אאשה:33ומדאמרינן דהאי טעמא סגי דלא למפסלינהו לגיטי שמעינן מינה שאין צריך שיתן הבעל מתחלה הקלף משלו והדיו והקולמוס כמו שכתבו מקצת מחברים בתיקוני גיטין אלא בההוא זוזא דאקנו ליה רבנן קונה הסופר הקלף וזוכה לו לבעל דהוה ליה כשלוחו וזוכה לו חבל אם הקלף הוא שלו יש שכתבו שצריך שיזכה בו הבעל או שלוחו שאין הסופר זוכה לו במה שהוא שלו ואפ"ה פריך שפיר היכי יכול למפסלינהו לכולהו גיטי דהא רובייהו דגיטי דבעל נינהו דבזוזא דאקנו ליה אזיל סופר וקני ליה לבעל וזכי ליה ומיהו אם הקלף של הסופר צריך שיזכה בו הבעל או שלוחו אבל אחרים אומרים שאינו צריך דבאותן דמים שהיא נותנת לסופר אקנו רבנן לבעל בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו של סופר ומ"מ כשהיא עצמה כותבת גיטה בכי הא לא תקנו רבנן מידי דאי לא תימא הכי היכי שקלינן וטרינן לקמן בגמ' דף כ: דאשה אי ידעה לאקנויי או לא הא רבנן ידעי לאקנויי אלא ודאי כדכתיבנא:34גרסי' בגמ' דף כ. ת"ר וכתב ולא וחקק. ופרכינן למימרא דחקיקה לאו כתיבה הוא ורמינהי וכו'. ומשני לא קשיא הא דחק תוכות הא דחק יריכות. כלומר שאם חקק תוכות האותיות ונשארו האותיות בולטות מאליהן לא קרינא ביה וכתב לפי שלא עשה מעשה כלל בגוף האות אבל אם חקק יריכותיהן של אותיות דהיינו הן ממש ששוקע הכתב כתיבה מקריא. ירושלמי בפרקין הקורע על העור כתבנית כתב כשר הרושם העור כתבנית כתב פסול ובתוס' תניא איפכא דקורע פסול ורושם כשר והרמב"ם ז"ל הכשיר לשניהן בפרק ב' מהלכות גירושין והוא תימה. ואמרינן בגמרא שם דרישמא מחרץ חריץ. כלומר שחותם המטבע מחריץ חריץ התוכות והסביבות של צורת החותם ונ"מ שאם חקק את הגט בחותם שנתנו על גבי טס לא הוי כתב דתוכות הוא:35וגרסי' תו דף כ: בעא מיניה רבא מרב נחמן כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך מהו. כלומר מי אמרי' דכיון דלפרעון כתובה יהיב לה לא קרינא ביה ונתן דהא לא יהיב לה מידי. ואהדר ליה דנתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות גירושין שהיא מקבלת מכתובתה בכדי שוויי הטס בלבד ומוכח בגמרא שאם כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטיך אפילו הגליון הוא שלה ואינו נכנס בפרעון כתובה משום דאוירא דמגילתא הוא ובטל לגבי הגט:
