ר"ן על גיטין י׳

1 וגרסי' תו דף כ: ת"ר הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת. דכיון שהנייר עכב לעצמו לא נתן לה כלום ונמצאו אותיות פורחות באויר אבל אם אמר על מנת שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ובעינן עלה בגמ' בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו. כלומר אם שייר לעצמו הנייר שביניהן מהו ופרכינן ותיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים. כלומר דכיון דלקציצה קאי כקצוץ דמי ולא הוי גיטא דאע"ג דאמרינן לקמן דף פז: כתבו בשני דפין כשר היינו דוקא בחתיכה אחת אלא שכתבו בשני עמודין דכי ה"ג אמרינן בפרק הקומץ דף לג. דמזוזה שכתבה בשני דפין כשרה כלומר בחתיכה אחת אבל כתב הגט בשתי חתיכות פסול והיינו דאמרינן בפ"ב דסוטה דף יח. כתבה בשני דפין פסולה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים. ומפרקינן לא צריכא דמעורה. כלומר שמעורה במקצת שהיו בו אותיות ארוכין המגיעין משיטה לחברתה והוי ספר אחד:

2 ומכאן דקדקו בתוספות שא"צ בגט שיהו כל אותיות מוקפות גויל מד' רוחות אע"ג דאמרי' הכי בס"ת במסכת מנחות דף לד. דהא אמרינן הכא דמעורה כשר ור"י ז"ל אומר שאין זו ראיה דאפשר דכי אמרי' דמעורה היינו שראשה של למ"ד שבשיטה תחתונה נכנס לתוך חללה של ה"א או ח' של שטה עליונה וכיוצא בזה:

3 ואחרים אומרים שזה יותר קרוב לפסול הגט מפני שמבטל צורת האות ומ"מ אומר ר"י ז"ל שאין צריך ראיה להכשיר דדוקא בס"ת ותפילין ומזוזות בעינן שיהו מוקפות גויל משום דכתיב וכתבתם שתהא כתיבה תמה אבל בגט ליכא קפידא דאפילו ספר ודיו לא בעי בגט דספר דכתב בגט לספירת דברים הוא דאתא דף כא:. וכן דעת הרמב"ם ז"ל דכיון דבכל כתב ובכל לשון כשר א"צ לדקדק שיהו אותיות מוקפות גויל :

4 וגרסי' תו דף כ: בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה מהו. כלומר שהביאתו לפנינו ואמרה בעלי נתן לי העבד הזה וגרשני בו כדתנן במתני' דף יט. ונותן לה את העבד מהו. כלומר מי מהימנא בלא עדי מסירה הואיל ועכשיו הוא ברשותה או דילמא הוא מנפשיה עייל. ופשטינן ת"ש דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה. כלומר גודרות דהיינו בהמות על שם גדרות הצאן אדם שמחזיק בהן אינו יכול לטעון לבעליהם מכרתם לי דאיכא למימר מאליהן הלכו אצלו וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות גירושין דספק מגורשת מיהא הויא מיהו בגמ' מוקמינן לה דוקא בכתובת קעקע הא לאו הכי לא הויא מגורשת כלל משום דהוה ליה כתב שיכול להזדייף:

5 וגרסי' תו דף כ: בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו מי אמרי' אקניתה ליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי. כלומר לאו למימרא דלא ידעה לאקנויי כלל דמי איכא למימר שלא יהא ממכרה ממכר אלא הכי קאמר דדילמא לא ידעה דשטר מקנה בעי ולפיכך לא חששה להקנות ועוד שכיון שהיא יודעת שסופו להחזירו לה אינה מקנתו לו הקנאה גמורה ופשטינן לה מדתנן אשה כותבת גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו:

6 וגרסי' תו דף כא. אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו. כלומר קנאתו לעבד בשטר מתנה והגט שבידו דהוה ליה עבד כחצרה וגיטה וחצרה באין כאחד:

7 ופרכינן אמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה וכי תימא בעומד והא אמר רבא כל שאם מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות. כלומר שאינו ראוי לילך ואיכא מ"ד דכפות וישן בעינן כדי שיהא הגט משתמר לדעתה ויתבאר בפ' הזורק בסי' תקמו בס"ד והקשו בתוס' היכי אמרינן דחצר מהלכת לא קנה והא חצר מידה איתרבאי וידה מהלכת היא ותירצו דידה אינה מהלכת אלא לדעתה ואינה משתמרת אלא לדעתה דומיא דחצר שאינה מהלכת אבל חצר מהלכת שמהלכת שלא לדעתה ומשתמרת שלא לדעתה אינה קונה דלא דמיא לידה כלל:

8 וגרסי' תו ואמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו. כלומר שאחר שנתנו בחצרו כתב לה שטר מתנה עליו ואמר לה זכה בגט ובחצר ומתגרשת בו משום דגיטה וחצרה באין כאחת:

9 על קרן של פרה וכו' בשלמא יד של עבד לא אפשר למיקץ ידיה. דשייך במצות ואינו רשאי לחבול בו ואם חבל בו יוצא בראשי איברים אלמא אינו רשאי לחבול בו:

10 יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. איכא מ"ד דה"ה לנייר ולכל דבר תלוש שאם חתך ממנו לאחר שנכתב בו הגט פסול וכ"כ בה"ג ז"ל כלשון הזה ומאן דכתיב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר לכתביה דאי כתב ליה מקמי דליפסוק מגילתא ופריש מגילתא ופסיק לה בתר דכתיב גיטא מפסיל גיטא דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה ואחרים כתבו דדוקא במחובר לקרקע אי נמי בבע"ח משום דהוה ליה כעוקר דבר מגידולו אבל בתלוש לא דכיון דתלוש הוא לא הואי מחוסר קציצה שיכול ליתנו לה כמות שהוא וכיון שכן כי גאיז מינה מידי לא מפסיל אבל מחובר מפני שאי אפשר ליתנו לה אלא בקציצה מקרי מחוסר קציצה ובע"ח נמי משום דדמי למחובר והביאו ראיה לדבריהם מדאמרינן לקמן דף כא: על עלה של עציץ שאינו נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה ניהלה על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום אלמא דוקא נקוב אבל בעציץ שאינו נקוב לא גזרינן דאפילו קטם כשר ואין זו ראיה דאפשר דבתלוש נמי אם קטם פסול מיהו במחובר גזרינן שמא יקטום לפי שרוב המחוברים אי אפשר להם בלא קטימה הילכך עציץ נקוב נמי כיון שאפשר לבא לידי קטימה פסיל ליה רבא אבל תלוש גמור בעציץ שאינו נקוב לא גזרינן ביה שמא יקטום שאם באנו לגזור בתלוש אין לדבר סוף שא"כ אפילו על הקלף לא יכתוב דילמא גאיז מיניה אבל לעולם אי גאיז אפי' מן התלוש מפסיל כדברי ה"ג ז"ל והכי נמי משמע מדאמרינן כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה ניהל' ולמה ל"ל דשקיל ליה לחרס כוליה אלא שמע מינה דאי גאיז מן החרס מקום הגט פסול דאע"פ שהיה תלוש מחוסר קציצה מיקריא ומ"מ כתב רבינו האי גאון ז"ל דלא מיקרי מחוסר קציצה אלא היכא דקודם כתיבה הוה דעתיה למיגז מיניה וכי ה"ג הוא דלית ליה למיגז מיניה בתר דאכתוב אבל לא הוה דעתיה למיגז לית לן בה ובהכי אתי שפיר מאי דאמרינן לעיל דף יז: גזייה לזמן ויהבה ניהלה מאי וכו' כלומר מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו זמן מאי קא בעי בלאו הכי נמי מפסיל משום מחוסר קציצה אלא היינו טעמא דכל שמתחלה לא היתה דעתו לגזוז אע"ג דגאיז ליה בתר הכי לא הוי מחוסר קציצה כדברי רבינו האיי ז"ל ומיהו גבי פרה וכל דבר ששיורו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפני עצמו אפילו נתן דעתו שלא לשייר פסול דמתני' דנותן לה את הפרה סתמא תנן:

11 ור"ת ז"ל היה אומר דדוקא גט שנחתך מקלף גדול חשיב מחוסר קציצה דומיא דקרן של פרה אבל אם חתך מן הגט דבר מועט כמו שעושין ליפותו לא חשיב בהכי מחוסר קציצה ולפי זה ההוא דגזייה לזמן אפילו היה דעתו לגוזזו מתחלה לא מיקרי מחוסר קציצה לפי שהוא מועט מן המרובה ובעיין דף כ: דבין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה נמי הכי מוכחא דחותך מועט מן המרובה לא מיקרי מחוסר קציצה:

12 דף כ. שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר. בכל איסורי הנאה קאמרי ואע"ג דכתותי מכתת שיעוריהו לא איכפת לן אלא במידי דבעי שיעור כשופר ולולב ומיהו באותן שצריכין להתבער מן העולם למאן דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי משמע דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמו:

13 מתני' אין כותבין במחובר לקרקע. דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה:

14 כתבו על המחובר וכו'. בגמרא פריך והא אמרת רישא אין כותבין:

15 על הנייר מחוק. פרש"י ז"ל מפני שיכול לחזור ולמוחקו עד העדים ולכתוב בו ויעביר תנאי שהיה בו ולא מינכרא מילתא דהעדים נמי על המחק חותמין. ולא נהירא דהא קי"ל בפרק גט פשוט דף קסג. דשטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר שמא תאמר חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם אחת דהיינו במקום חתימת העדים לנמחק שתי פעמים דהיינו במקום שיחזור וימחוק. אלא מתני' בהוא על המחק ועדיו על הנייר עסקינן שהוא פסול ואין לו תקנה כדאיתא התם בפרק גט פשוט דף קסד.:

16 ולא על הדיפתרא. לפי שאין מחק שלו ניכר ובגמרא מפרש דדיפתרא היינו דמליח וקמיח כלומר מעובד בקמח ולא עפיץ:

17 וחכמים מכשירין. בגמ' מפרש לה:

18 גמ' והא אמרת רישא אין כותבים. דליכא למימר לכתחלה הוא דאין כותבין אבל דיעבד כשר דהא כיון דפסולא דאורייתא הוא אפי' דיעבד אית לן למפסליה:

19 והוא ששייר מקום התורף. סיפא דקתני כשר הוא ששייר מקום התורף וכתבו לאחר תלישה:

20 תורף. גלויו של גט מקום האיש ומקום האשה והזמן:

21 ומתני' דבעי כתיבה בתלוש דדרש וכתב דקרא אכתב הגט ולא אחתימת עדים. רבי אלעזר היא. דאמר דחתימת הגט אינה מן התורה אלא מפני תקון העולם הילכך וכתב דקרא אכתיבת הגט קאי וא"ת ומאי שנא דהכא גבי מחובר שרי טופס שנכתב שלא בהכשר בדיעבד ולקמן בפ' כל הגט דף כו. גבי כותב טופסי גיטין אסרינן לה אפי' בדיעבד ולקמן בפרקין גבי חרש שוטה וקטן לאוקימתא דף נג. דאמר רב יהודה אמר שמואל דמוקי לה בשייר מקום התורף שריא לטופס אפי' לכתחלה י"ל דגבי סופרים דהיא מילתא דשכיחא טובא שעושין כן להשתכר אסרו טופס אפילו בדיעבד גזירה משום תורף והכא גבי מחובר דלא שכיח כולי האי אסרו לכתחלה והתירו בדיעבד וגבי חרש שוטה וקטן דלא שכיח כלל מוקמי ליה טופס אדיניה ושרי ליה אפילו לכתחלה:

22 גרסי' בגמרא דף כא: כתבו על החרס של עציץ נקוב כשר דשקל ליה ויהיב ליה ניהלה. כלומר דשקיל ליה לכוליה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה ואין לחוש שמא ישבור החרס ויתן לה רוב החתיכה והוי קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ:

23 על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום העלה. כלומר והוה לה קציצה מן המחובר ותמהני לאביי אמאי כשר ורבא נמי אמאי לא פסיל ליה אלא משום גזירה שמא יקטום דהא ודאי ליכא לאכשורי אלא בדיהיב ליה ניהלה במקום שיניקת העציץ פוסקת דאי לא לא קנאתו וכדאמרינן בסמוך דף כב. מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים וכיון שכן איכא למפסליה משום דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה תלישה ונתינה. וניחא לי דאע"ג דודאי דלענין שבת תולש הוי אפילו הכי לענין גיטין לא מיקרי מחוסר תלישה לפי שאותה תלישה אינה נכרת כלל ואינו צריך מעשה אחר אלא אותו מעשה בעצמו שיש לו לעשות בעציץ שאינו נקוב דהיינו כתיבה ונתינה דבנקוב נמי תלישה ממילא קא הויא בשעת נתינה:

24 ודאמרי' גזירה שמא יקטום. וכתב רש"י ז"ל והויא לה קציצה מן המחובר לא נתברר לי שנראה מדבריו שאילו היה תלוש לא מקרי מחוסר קציצה ואם כן לא היה לו לומר גבי כתבו על חרס של עציץ נקוב שאין לחוש שמא ישבור החרס דלא מפסיד ליה לעציץ. ואפשר שדעתו ז"ל שאם קצץ אפילו דבר תלוש פסול משום מחוסר קציצה מיהו לא גזרינן שמא יקטום אלא במחובר לפי שרוב המחוברין א"א להם בלא קטימה וכמו שכתבתי למעלה אבל בתלוש לא גזרינן ומיהו בחרס של עציץ נקוב איכא למימר דשייך למיגזר דדילמא חייס אזרעים ומתוך כך ישבור החרס ולפיכך כתב ז"ל דליכא למיחש להכי משום דלא מפסיד ליה לעציץ ועדיין לא נתברר כל הצורך:

25 וגרסי' תו בגמרא שם עציץ נקוב של אחד וזרעים של אחר מכר בעל עציץ לבעל זרעים כיון שמשך קנה. משום דעציץ הוי תלוש ונקנה במשיכה:

26 מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים. משום דזרעים הוי מחוברים ודינן כקרקע ונקנין בכסף בשטר ובחזקה ועד שיחזיק כגון דניכש קצתן או עדר קצתן דהויא חזקה ובדלא יהיב מעות קא מיירי דאי יהיב זוזי מקנו בכסף. ומכאן נראה דהא דאמרינן לעיל דכתבו על עלה של עציץ נקוב כשר דוקא בדיהיב לה במקום שיניקת העציץ פוסק דאי לא לא קנאתו כמו שכתבנו למעלה. כתבו בתוס' דאה"נ דהוה מצי לאשמעינן האי דינא בעציץ וזרעים של אחד כי היכי דנקט אידך דינא דבסמוך בכה"ג אלא לרבותא נקט הכי דאע"ג דבעל העציץ קונה זרעים אפ"ה לא קנה אע"פ שהם בתוך העציץ שלו. ותמיהני דהך רבותא נמי שפיר משתמעא בעציץ וזרעים של אחד דלימא דעציץ קנה במשיכה וזרעים לא קנה עד שיחזיק בהן ואע"פ שהם בתוך העציץ שלו שקנאו במשיכה ואפשר דכה"ג אפילו עציץ לא קנה דכיון דבבת אחת מכר לו עציץ וזרעים ולא קנה זרעים אף קניית העציץ לא נגמרה דהא קי"ל ב"ב דף פז: ודף קה. דכור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה ואע"פ שדמי כל סאה ידועים לפי חשבון הכור וכ"ש הכא שאין דמי העציץ ידועים:

27 וגרסי' תו שם עציץ וזרעים של אחד ומכרן לאחר החזיק בזרעים קנה עציץ וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה וכתבו בתוספות דאע"ג דפ' קמא דקדושין דף כז. מסקינן דאגב וקני בעינן הכא לא בעי דכיון שהעציץ צריך לזרעים בטל אגבייהו ונקנה ממילא בקנייתן כדאמרי' התם דכיון שהחזיק בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא משום דשטר אפסירא דארעא וגרסינן בתר הכי החזיק בעציץ. כלומר שלא משכו ליקנות אלא עשה בו שום מלאכה במקומו אף עציץ לא קנה דמטלטלין לא מקנו בחזקה:

28 מאן חכמים רבי אלעזר היא. פרש"י ז"ל כלומר מאן נינהו ומ"ט מכשרי:

29 ר' אלעזר היא. דאמר חתימת הגט אינה מן התורה ולא סגי למיתביה בלא עדי מסירה ואינהו עבדי כריתות דעל כרחיך עדים בעינן דילפינן דף צ. דבר דבר מממון הילכך לא חיישינן לדילמא מזייפה דאמרינן צריכי למקרייה ואי הוה ביה תנאה אינהו ידעי ומ"ד עידי מסירה כרתי עיקר אשה הבאה לינשא ע"י גט צריכה להביא עדים שנמסר לה בפניהם אבל לרבי מאיר דאמר לא בעינן עדי מסירה איכא למיחש לזיופא דמדסמכי אעדי חתימה אשה הבאה לפנינו לינשא אינה מביאה לפנינו עדים החתומים בו אם יש מכיר בחתימתן ואי הוה תנאה וזייפתיה ליכא דידע עכ"ל רש"י ומה שכתב דלמ"ד עדי מסירה עיקר לא סגי למיתביה לגט בלא עדי מסירה דאינהו הוא דעבדי כריתות ובודאי שלא אמר כן רש"י אלא בגט שכתוב על דבר שיוכל להזדייף שאילו נכתב על דבר שאינו יכול להזדייף יכולה להנשא על ידי עידי חתימה ואפילו לרבי אלעזר כדתנן בפרק בתרא דף פו. שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם ומה שכתב ז"ל דמאן דסמך אעדי חתימה אשה הבאה לינשא בגט אינה מביאה לפנינו עדים החתומין בו ואי הוה ביה תנאי וזייפתיה ליכא דידע ונראה מדבריו דאי הוו סהדי תמן כשר חלקו עליו בתוספות דלר"מ בעינן שיהא מוכיח מתוכו והכי מוכח בריש כל הגט דף כד: וכמו שאכתוב שם בס"ד וכשהוא יכול להזדייף אינו מוכיח מתוכו כלל ומש"ה אמרינן מאן חכמים רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי הילכך לא בעינן מוכיח מתוכו אבל לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי פסול דבעינן מוכיח מתוכו וליכא: