ר"ן על גיטין מ״א

1 גט בידה ומשיחה בידו. שנתן הגט בידה וראש המשיחה עדיין בידו. משיחה. חוט שהגט קשור בו לנצי"ל בלע"ז וכתב הרשב"א פי' בתוס' בשם רבינו יעקב ז"ל כל שאילו גט כבד ומשיחה דקה שתפסק במשיכתו ה"ז מגורשת אבל אם המשיחה חזקה שיכול למושכו ולא תנתק המשיחה אינה מגורשת אפילו קפצה האשה ידה ביותר וכחה יפה משל בעל ומפני זה אינו יכול להביאו אצלה אינה מגורשת דאין זו נתינה אלא כעין גזילה וכעין זה פי' משמו של רבינו שמואל ז"ל אבל ר"י ז"ל פי' דכיון שנתנו הבעל לידה וקפצה ידה מרצון הבעל עד שאין הבעל יכול לנתקו ולהביאו אצלו אע"פ שאם לא קפצה ידה היה הבעל יכול להביאו אצלו מחמת המשיחה הרי זו מגורשת דכיון שקפצה ידה מרצון הבעל לא גרע מעריק לה חרציה ושלפתיה דף עח. שאין הבעל נותנו ממש לידה ואפ"ה מגורשת ואעפ"כ הורה להחמיר כדברי הראשונים ז"ל והצריך לתת הגט בידה פתוחה או לתוך חיקה שהבעל גומר נתינת הגט לגמרי ובזה אין לפקפק כלום ע"כ:

2 גרסינן בגמ' דף עח: אמר ר' יהודה היתה ידה עשויה כקטפרס. כלומר מדרון שראשי אצבעותיה מוטין לקרקע שלא פשטה ידה זקופה כדרך פישוט יד וזרקו לה:

3 אינה מגורשת ואמאי הא כי נפל בד' אמות דידה קא נפיל. כלומר ומה לי אם אין ידה ראויה לקבל בפשיטותה. ומפרקינן בדלא נח לארץ אלא כשנפל מתוך ידה נשרף וקבלה שבא לידה לאו קבלה היא. ופרכינן ותגרש מאוירא תפשוט דבעי ר"א ד' אמות שאמרו יש להם אויר או אין להם אויר תפשוט דאין להם אויר. כלומר מי אמרינן כיון דארבע אמות תקנתא דרבנן נינהו כי היכי דלא ליתו לאנצויי כדמפרש בשנים אוחזין דף י. ארעא תקון אוירא לא תקון או דילמא לא שנא ומיהו פשיטא לי דברשות הקנוי' לאדם לגמרי יש לו אויר דהא שלו הוא מתהום ארעא ועד רום רקיע שרשות היחיד עולה עד לרקיע ומפרקינן הכא במאי עסקינן בעומדת על גבי הנהר דמעיקרא לאיבוד קאי. ואויר שאינו ראוי לנוח לא קני ובעיא דר"א לא איפשיטא ונ"ל דכי פרכינן והא כי קא נפל בד' אמות דידה קא נפיל דמשמע דפשיטא לן דבתוך ארבע אמות מגורשת ה"מ במקום שד' אמות קונות אבל לדידן דקי"ל שאין קונות ברה"ר אלא בסימטא אינה מגורשת דהא אסבריה שמואל רביה לרב יהודה דברשות הרבים שאינן קונות דוקא כדי שתשוח ותטלנו מפני תקנת עגונות בגיטין וכמו שכתבתי למעלה והיכי נפרוך אליביה והא כי קא נפיל בד' אמות דידה קא נפיל אלא ודאי כדאמרן:

4 תנן בפרקין דף עט. היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת הוא למעלה והיא למטה כיון שיצא מראש הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת. ובגמרא מוקי רישא בגג דידה וחצר דידיה וסיפא בגג דידיה וחצר דידה. ופרכינן בגמרא ארישא דמתני' והא לא מינטר. כלומר דהא אתי זיקא כשהגט בראש הגג ושדי ליה מקמי דלינח וכי לא שדייה זיקא ואירע לו דבר אחר שבא כלב וקלטו או גשמים ומחקוהו אמאי מגורשת מן האויר הא בעינן אויר שסופו לנוח. ומפרקינן אמר רב יהודה אמר שמואל כגון שיש לה מעקה עסקינן. כלומר ומתני' דקתני כיון שהגיע לאויר הרי זו מגורשת היינו דוקא כשהגיע לאויר מחיצות המעקה. עולא בר מנשה משמיה דאבימי אמר הכא בפחות משלשה סמוך לגג עסקינן וכל פחות משלשה סמוך לגג כלבוד דמי. וכי תימא כיון דהכא פרכינן והא לא מינטר היכי פרכינן לעיל דף עח: ותגרש מאוירא דד' אמות דהא לא מינטר י"ל משום דס"ל דכל תוך ד' אמות דידה שפיר מינטר אע"פ דליכא מחיצות וכי איצטריך הכא לאוקמה בגג שיש לו מעקה אי נמי בפחות משלשה היינו משום דמתני' קתני כיון שהגיע לאויר הגג דמשמע אפילו רחוק מד' אמותיה. ובגמ' פרכינן אסיפא דתנן הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מראש הגג וכו' והא לא מינטר. כלומר דקס"ד שהגג גבוה מחומת החצר והיכי קתני דכיון שיצא מראש הגג מגורשת הא אין סופו לנוח אפילו לא באת דליקה דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות. ומפרקינן אמר רב יהודה אמר שמואל כגון שהיו מחיצות התחתונות. כלומר של חצר. עודפות על העליונות. כלומר של מעקה הגג דכי נפיק מן הגג מטא לאויר מחיצות החצר ומש"ה בעינן עודפות דהאי דקאי בתוך מחיצות מעקה הגג וזרקו כלפי מעלה כדי שיעבור מעקה הגג ויפול לחצר. וגרסינן תו בגמ' עלה דמתני' דתנן נמחק או נשרף וכו' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שאנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל נמחק דרך עליה לא מ"ט מעיקרא לא למינח קאי. ופרש"י ז"ל דדרך ירידה היינו דכשזרקו כלפי מעלה להעביר את המעקה לא נמחק עד שהגיע לחזור ולירד אבל נמחק דרך עליה אע"פ שיצא מאויר גג לאויר חצר ומחיצות התחתונות עודפות אינה מגורשת דדרך סלוקו לא מקריא נתינה אלא דרך הנחתו לבא ברשותה וכתב הרמב"ן ז"ל דהא דתנן רישא כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת ולא קתני נמחק או נשרף כדקתני סיפא משום דאורחא דמילתא נקט דלמעלה בגג שכיח רוח מצויה ושאינה מצויה ואם נטלתו הרוח בהא קתני מתני' דמגורשת מיד ובחצר שכיחי מים ואש ומשום הכי קתני נמחק או נשרף ותימה מן ה"ר משה הספרדי שכתב כיון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות מג' סמוך לגג נתגרשה ובלבד שינוח אבל אם נמחק או נשרף הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט וזה אי אפשר שאם כדבריו היכי תנן מגורשת סתם כיון שנשרף או נמחק אינה מגורשת ע"כ. אבל לפי דעתי הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות גירושין אינו אומר כן אבל הוא סובר דברישא דמתני' דהיתה עומדת בראש הגג איכא דרך עליה ודרך ירידה דדרך עליה היינו קודם שהגט מתחיל לירד ודרך ירידה היינו משהגט מתחיל לירד ומש"ה לא תנא ברישא דמתני' נמחק או נשרף הרי זו מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת דהיינו נמחק או נשרף דרך עליה אבל בסיפא דהוא למעלה והיא למטה מסתמא לעולם הוא דרך ירידה וכי אוקימנא כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות לאו משום דאית ביה דרך עליה אלא לפי שאי אפשר לצמצם אוקימנא בעודפות וכי אמרי' לא שאנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא הכי מפרש לה ז"ל לא שאנו דנמחק או נשרף מגורשת אלא דרך ירידה בסיפא דמתני' אבל דרך עליה ברישא אינה מגורשת ומ"מ לא מצי תני ברישא נמחק או נשרף הרי זו מגורשת משום דלאו מילתא פסיקתא הוא שאילו נמחק קודם שירד לנוח אינה מגורשת ומיהו ודאי אם נמחק לאחר שהיה יורד לנוח מגורשת זהו דעתי בדבריו ז"ל:

5 גרסינן תו בגמ' דף עט. נשרף הרי זו מגורשת אמר רב נחמן בר יצחק לא שאנו אלא שקדם גט לדליקה. כלומר שקדם זריקת הגט בחצר קודם שתהא הדליקה באויר החצר אבל קדמה דליקה לגט לא מ"ט מעיקרא לאו למינח קאי. ויש מי שאומר דמהכא איפשיטא הא דאיבעיא לן בפ' שנים אוחזין דף יב. זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא ואע"ג דלא איפשיטא התם מהכא איפשיטא דלאו כמונח דמי והרמב"ן ז"ל סובר דשאני הכא דכיון דקדמה דליקה לגט הרי הוא כמאבדו לדעת דמעיקרא לאיבוד אזיל ואי בעיין לא איפשיטא דינא בממון כשאר ספיקי ממון ובגט ספק מגורשת אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ה' מהלכות גירושין זרק לה גיטה לרשותה ועבר מתוך רשותה שהיא משתמרת בה ונפל חוץ לרשותה אע"פ שעבר בפחות מג' סמוך לארץ אינה מגורשת עד שיבא ברשותה משמע דמפשטא ליה מהא דלגבי גט לאו כמונח דמי אי נמי מדאמרי' אבל נמחק דרך עלייה לא מ"ט מעיקרא לאו למינח קאי ה"נ מ"מ כיון שנפל חוץ לרשותה איגלאי מילתא דמעיקרא לאו ברשותה קאי הלכך אינה מגורשת ואע"ג שאיפשר לחלק ביניהם :

6 וגרסינן תו בגמ' אמר רבא שלש מדות בגיטין. כלומר חלוקות מדין שאר איסורין:

7 הא דאמר רבי קלוטה כמי שהונחה ופליגי רבנן עליה. כלומר דתניא התם הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע רבי מחייב משום דס"ל דקלוטה בתוך האויר כמי שהונחה לארץ דמי וחכמים פוטרים. וה"מ דאמרי רבנן הכי לענין שבת אבל הכא משום אנטורי הוא והא מינטר. כלומר ומש"ה תנן כיון שהגיע לאויר הגג או לאויר חצר מגורשת. והא דאמר רב חסדא נעץ קנה ברה"י ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה חייב שרה"י עולה עד לרקיע ה"מ לענין שבת אבל הכא משום אנטורי הוא והא לא מינטר. כלומר ולפיכך אם היה החצר של אשה וקנה נעוץ גבוה מן המחיצות אינה מגורשת שאין סופו לנוח לארץ דדחי ליה זיקא חוץ למחיצות וטעמא דגיטא משום חצר המשתמרת הוא דומיא דידה והא לא מינטר. דף עט: והא דאמר רב יהודה אמר שמואל לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים מגגו של חבירו. כלומר הצפין על גגו של חבירו שכשם שדיורין חלוקין מלמטה כך חלוקין מלמעלה כלומר ולפיכך אם לא עירבו הוי מוציא מרשות לרשות שאע"פ שאין דרין על הגגות שייך בהו נמי איסורא דחלוק רשות. וה"מ לענין שבת אבל הכא משום קפידא הוא וכולי האי לא קפדי אינשי. כלומר ה"מ דחלוקות רשויות גגין כרשויות בתים לענין שבת אבל בגיטין היו לו שני גגין הסמוכין זה לזה והשאילה מקום בזה לקבל גיטה וקבלתו בזה לא אמרינן הכא רשויות חלוקות דהא דאמרינן לעיל שני מקומות לא מושלי אינשי משום קפידא הוא שיש משאיל חצירו ומקפיד על ביתו אבל כולי האי גגין הסמוכים ואין תשמיש רגיל בהם לא קפדי אינשי כך פרש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל מפרשה בפ"ה מהלכות גירושין בשגג אחד שלה והאחר מאיש אחר דומיא דהא דשמואל דלא יעמוד אדם בגג זה:

8 וגרסינן תו בגמ' שם אמר אביי שתי חצרות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו ומחיצות החיצונות עודפות על הפנימית כיון שהגיע לאויר מחיצות החיצונה הרי זו מגורשת מ"ט פנימית גופה במחיצות דחיצונה קא מינטרא. כלומר רגילה להשתמר בהם הילכך משועבדות הן לה וקנו לה ומיהו דוקא כגון שהיה כנגד החצר הפנימית דאי נפל לתוך פנימית נפל והו"ל אויר חצרה ומסיימינן בה משא"כ בקופות שתי קופות זו בתוך זו פנימית שלה וחיצונה שלו ומחיצות החיצונה עודפות על הפנימית וזרקו לה אע"פ שהגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת מ"ט דהא לא נח. ופרש"י ז"ל לפי שאין מחיצות כלי עשויות לאוירן לשמור שאין כלי עשוי אלא להניח בתוכו ואינו מחוור דודאי אויר כלי קונה כדאמרינן בפ"ב דמס' ע"ז דף עא: מכי מטי לאוירא דמנא קנייה יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא ובמס' מנחות נמי אמרינן דאויר כלי ככלי דמי אלא הכא היינו טעמא דלא קני משום דאויר דחיצונה הוא שהרי בתוך מחיצות של חיצונה הוא עומד וכיון דהאי גיטא מינטר במחיצות דחיצונה ופנימית לאו במחיצות דחיצונה מינטרא דלאו להכי עבידא אינה מגורשת והיינו דאמרינן משא"כ בקופות. ופרכינן עלה וכי נח מאי הוי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ומפרקינן הכא במאי עסקינן בקופה שאין לה שולים. כלומר לחיצונה ונמצאת פנימית מונחת ע"ג הקרקע והקרקע שלה כך פי' הרמב"ן ז"ל ודברי הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות גירושין מתמיהין:

9 מתני' בש"א פוטר אדם את אשתו וכו' גיטה קודם לבנה. שמא ישהה את הגט שנתים ושלש בין כתיבה ונתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך הזמן ואח"כ יגרשנה בו ולימים כשיתיישן הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהיו סבורין שנתן משעת כתיבה ויאמר מן הפנויה נולד כשנתגרשה והוי פגום:

10 ואם נתגרשה. בגט ישן והלך בעלה למדינת הים. תנשא לכתחלה. ובירושלמי הלכה ט מפרש דב"ש וב"ה אזלי לטעמייהו דב"ש אית להו בפרק המגרש דף צ. שלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר הלכך מזוהמת הוא בעיניו ואינו בא עליה וב"ה אית להו אפילו הקדיחה תבשילו יכול לגרשה ואינה מזוהמת בעיניו ויאמרו שבא עליה ובכה"ג פליגי לקמן בהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי למאן דמוקי לה דף פא: בלא ראוה שנבעלה:

11 מתני' כתב לשם מלכות שאינה הוגנת. בגמרא מפרש דתקנו שימנו בגיטין לזמן המלכות שהם עומדין בו משום שלום מלכות ומש"ה קתני דמי שהיה במלכות אחת וכתב בשנת כך וכך למלכות אחרת ומפרשינן בגמרא דקרי לה מלכות שאינה הוגנת משום דאין לה כתב ולא לשון אלא משל אומה אחרת ואשמעינן דאע"ג דאינה הוגנת אעפ"כ מתקנאין בה:

12 או שנכתב לשם מדי או לשם יון או שכתב לשם בנין הבית או לחורבנו פסול. מפני שלא כתב לשם המלכות:

13 היה במזרח וכתב במערב. בגמ' מפרש לה:

14 תצא מזה ומזה. אם נשאת בגט זה תצא מן הראשון ומן השני וצריכה גט מזה ומזה צריכה גט שני מהראשון וגם מן השני ואע"פ שקדושי שני לא היו קדושין וביבמות דף פח: מפרש טעמא גזירה שמא יאמרו גרש הראשון בגט גמור ונשא שני ונמצאת א"א יוצאה בלא גט כך כתב רש"י ז"ל וליתא דהתם ביבמות אמרינן הכי משום דהתם היא אשת הראשון ואינה מקודשת לשני אבל הכא גט ראשון כשר מדאורייתא דהא מפרשינן בגמ' טעמא משום שלום מלכות וכיון שכן ודאי קדושי שני קדושין גמורים הן אלא הכי פירושא תצא מן הראשון מן הדין שקדושי שני קדושין גמורין הן שהרי נתגרשה מן הראשון מדאורייתא ומן השני נמי תצא שכיון שגט ראשון פסול מדבריהם הרי הוא כאילו זנתה עם השני הלכך אפילו נתגרשה מן הראשון אסורה עליו דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וצריכה גט מן השני מן הדין ומראשון מדבריהם:

15 ולא פירות. פרש"י ז"ל דין פירות שתקנו לאשה פרקונה משביה תחת פירות ועל אלו אין לה כלום אבל בירושלמי אמרו ביבמות פ"י הלכה א עלה דמתני' דהאשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת וכו' אמרינן בה שאינה יכולה להוציא ממנו אכילת פירות שאכל הדא דתימא בשאכל עד שלא בא הראשון אבל אם אכל משבא הראשון מוציאין ויש ללמוד ממנו כאן לחלק בין קודם שנודע פיסול הגט לאחר שנודע:

16 ולא מזונות. כלומר שאם לותה ואכלה קודם לכן אין הבעל חייב לפרוע לה אבל לכופו עכשיו ליתן לה מזונות פשיטא דלא דהשתא בעמוד והוצא קאי מזונות אית לה:

17 ולא בלאות. פרש"י ז"ל הקיימין מבגדים שהכניסה לו וקנסא הוא דקנסוה כדמפרש בגמ' ביבמות דף צא: טעמא דאיבעיא לה לאקרויי לגיטא ולא נהירא דאפילו זנתה ברצון לא הפסידה בלאותיה הקיימין כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונת דף קא: אם היא זנתה כליה מי זינו אלא פי' בלאות היינו מה שבלה או אבד מנכסיה אפי' מנכסי צאן ברזל שאע"פ שקבל עליו אחריות הבעל כיון שבלה אינו משלם וכן פי' הרי"ף ז"ל ביבמות והרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות גירושין:

18 ואם נטלה מזה ומזה תחזיר. ירושלמי הדא דתימא בשנטלה משבא הראשון אבל נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה כך לא מפיק מינה ויש ללמוד ממנו ג"כ לחלק בין קודם שנודע פיסול הגט לאחר שנודע:

19 והולד ממזר מזה ומזה. פרש"י ז"ל אם החזירה הראשון וילדה לו בן הוי ממזר מדרבנן וביבמות שם אמרינן דאסור בממזרת הואיל וכשר מן התורה וליתא דהתם הוא בשאמרו לה מת בעליך ונשאת ואח"כ בא ראשון דאשתו של ראשון היא לגמרי ולגבי שני הויא לה זונה ואסורה לבעל ולבועל אבל כאן קדושי שני גמורין הן ואם גרשה שני ונשאה ראשון כשר גמור הוא אפילו מדרבנן דלא גרע ממחזיר גרושתו דעלמא דאין הולד ממזר כלל אלא הכא בשבעל ראשון בא עליה בעודה תחת השני מיירי דכיון דנשואי שני נשואין גמורין מדאורייתא ממזר גמור הוא אבל בנה משני קודם שיגרש הראשון הוי ממזר דרבנן ואסור בממזרת:

20 ולא זה וזה מטמאין לה. אם כהנים הם:

21 מן הכהונה. דסתם זונה אשת איש היא שמזנה תחת בעלה לאחרים דהיינו נפקת ברא:

22 בת לוי מן המעשר. קנסא כדמפרש התם ביבמות דף צא.:

23 בת כהן מן התרומה. כדאמרי' בסוטה דף כח. ונטמאה ונטמאה ונטמאה ג' פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה:

24 אין יורשין של זה. בנים שהיו לו ממנה יורשין כתובתה וביבמות דף צא. פרכינן כתובה מאי עבידתה הא קתני אין לה כתובה ומשנינן כתובת בנין דכרין שתקנו חכמים שירשו בניה יותר על חולקיהון עם האחים האחרים שיהיו להם נולדים מאשה אחרת כשמתה בחיי בעלה ואע"פ שבעלה יורשה לא שקלי משום קנסא:

25 אחיו של זה וכו'. אחיו של שני צריך לחלוץ מדאורייתא ושל ראשון מדרבנן ולדברי רש"י ז"ל איפכא:

26 שינה שמו ושמה. בגט:

27 וכל הדרכים הללו. המפורשים במשנתינו. וכתבו בתוס' דלאו שינה ממש קאמר אלא כגון שהלך מיהודה לגליל ושמו יוסי וקורין לו יוחנן וכן שם עירו ושם עירה לא איירי בשינה ממש אלא שיש לאותה העיר שני שמות בשני מקומות. ושם עירו ושם עירה ארז"ל דהיינו דוקא בעיר שדרין בה אבל עיר שנולדו בה אפילו שינה כשר כיון שא"צ לכתוב כלל והקדמונים שהרגילו לכתבו משום שמא אירע שיש שם יוסף בן שמעון אחר יהיה בו סימן ע"י מקום הלידה ותדע כי כמה פעמים כותבין מקום הלידה ע"פ הבעל או האשה ואם שינה פסול לא היה נכון לכתוב אלא ע"פ עדים ולא דמי לאשתמודעינא דאפילו מפי קרוב או אשה נאמן כדאמרי' בהחולץ דף לט: דשם קל הדבר לברר ועביד לאיגלויי טובא ועוד דאשתמודענא צריך להעיד שלא תתעגן אבל כאן מה לנו לתקן ולכתוב מקום הלידה בחנם כיון שע"י כן יכול לבא לידי פיסול אם ישנה אלא ודאי אפילו שינה כשר ור"ת ז"ל הביא ראיה דאין השטר נפסל כשמשנה דבר שאין צריך לכתוב מדאמרי' בפ"ב דכתובות דף כד: דאין מעלין משטרות ליוחסין דלאו אכולה מילתא קא מסהדי אלא אמנה שבשטר ולא על מה שכתוב בשטר שהוא כהן אלמא אפי' אינו כהן השטר כשר וסברא הוא דעדים לא קיימי אלא אעיקר מעשה ומעשה באחד ששינה מקום הלידה והכשירה הר"י ז"ל והרבה פעמים כשלא היה ברור להם מקום הלידה היה אומר להם אל תכתבו כלל ומקום עמידה נמי א"צ לכתוב דכל גיטין הבאין ממדה"י אין כותבין מקום עמידת האשה ולהכי לא אוקי מתני' בבעל היה במזרח וכו' ובשינה מקום עמידתו כדמוקי אסופר משום דפשיטא דא"צ לכתוב מקום עמידה ע"כ כתוב בתוס' ר"א מטו"ך ז"ל: