ר"ן על גיטין ט״ו

1 ושליח בא"י וכו'. לפי שאינו צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם והואיל ואין הראשון צ"ל בפני נכתב האחרון נמי אינו צ"ל שליח ב"ד אני ומינה נמי דכל שנתקיים בחותמיו כיון שאין צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם אינו צריך ב"ד וכך כתב הר"ם במז"ל בפ"ז מהלכות גירושין:

2 אם מת ראשון. עד שלא הגיע גט לידה:

3 בטלו כולן. קסבר שמכחו באו:

4 דקטנותא היא. בקטנותו אמר אבי שמועה זו שיש להשיב עליה:

5 לא ידענא לה איני מכירה:

6 מסור מילך קמן. אמור דבר שליחותך בפנינו ותן לנו הגט ואמור בפני נכתב ואנו נמסרנו לו ויהא שליח ב"ד:

7 והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא. השליח הזה לא נעשה שליח לגרשה אלא למוסרו לאבא בר מניומי הילכך לאו במקום בעל קאי למסרו ביד אחר ולאו למימרא דשליח שלא ניתן לגירושין לא מצי משוי שליח דהא אמרינן בסוף פרק המביא תניין דף כד. דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטיך מיניה אלמא דשליח שלא ניתן לגירושין מצי משוי שליח אלא הכי קאמר דכיון דשליח שלא ניתן לגירושין הוא אין לו לשנות כלל ממה שאמר ליה הבעל אלא צריך ליתנו ביד אבא בר מניומי עצמו כמו שאמר לו:

8 קפחינהו. קיטע רגליהם שלא מצאו רגלים לדבר:

9 בטעותא. שאינה תשובה אלא בטעות קפחם משום דס"ל לרבא דקמא נמי ניתן לגירושין הוא דהא אי הוה ידע לה הרי צוהו תחלה לגרשה. ואמר ליה רב אשי דלאו טעותא הוא אלא שפיר קפחינהו דהכי קאמר ליה. אבא בר מניומי יגרשנה ולא אתה. דמאחר שאין מכירה הוא יהא שליח ולא אתה. זו היא גרסת הרי"ף ז"ל וגם רש"י ולפיכך כתב דראשון שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא משוי שליח ור"ת ז"ל גורס אמר רב אשי מאי טעותא מי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. כלומר בתמיה ולפי גירסא זו רב אשי נמי מודה דטעותא הוא ומפרש טעמא דטעותא דמי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את הא ודאי לא דאי הוה ידע לה האי הרי צוהו מתחלה לגרשה ואף הראשון ניתן לגירושין הוא דיכול הוא לגרשה ויש לחוש לחומרי הגרסאות ואחר אינו יכול לגרש וכל שכן שאינו עושה שליח אחר תחתיו ומיהו אם גירשה הוא או שלוחו הוי לה ספק מגורשת:

10 איתניס בגו תלתין יומין. וידע שלא יוכל ללכת לאחר שלשים ליתן הגט לאשה:

11 שליח שלא ניתן לגירושין הוא. בתוך ל':

12 וליחוש שמא בא הבעל אצלה ונתיחד עמה ופייס. ובעל והוי גט ישן:

13 וליחוש שמא פייס. בתוך י"ב חדש שיש שהות הרבה לבא ואין זה דומה לשולח גט למדינת הים ואינו קובע זמן לשהותו בידו דהתם ליכא למימר שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע לידה ולא עקר נפשיה מספיקא:

14 ואמר רבה וכו' באומר. בפני בית דין בשעה שמסרו לשליח:

15 הרי היא נאמנת עלי כק' עדים. לעולם אם אערער לומר גט ישן הוא הרי אני מאמינה לומר שלא באתי בתוך הזמן אצלה וכיון דמעיקרא הימנה תו לא מהימן לערער וכ"ש דאנן לא ניקום ונערער אלמא טעמא דאמר הכי אבל האי דלא אמר הכי ליחוש:

16 אם אמרו בנשואה. שחביבה עליו ומחזר לפייסה וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהל' גירושין דכי חיישינן בנשואה שמא פייס היינו דוקא כשהיה בעלה עמה במדינה והוא אזיל לטעמיה שפסק כהנהו לישני דפרק מי שאחזו דף עו: שאין חוששין שמא בא לפי שאין דרך לבא בצינעא כמו שאכתוב שם בס"ד אבל לדברי מי שפוסק דחיישינן שמא בא אפילו לא היה בעלה עמה במדינה חיישינן:

17 אמר רבא הא ודאי מיבעיא לי כי משוי בית דין שליח מי בעי בפניו. דשליח קמא:

18 או אפילו שלא בפניו. כגון זה שהוא אנוס ואינו יכול לעכב וילך לדרכו :

19 שלחו מתם בין בפניו בין שלא בפניו. ומינה ודאי שהבעל יכול למנות שליח שלא בפניו ואף בשליח קבלה כתוב בה"ג ועגונה דאתיא לבי דינא ואמרה הוו עלי סהדי דפלוני דאיתיה במדינת הים שויתיה שליח לקבל גיטא מיד בעלה וכו' אם דנפיל גיטא לידא דשליח אם נשרף או נקרע מגרשה הדא עגונה עד כאן. ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל בפרק התקבל דמסתברא שאין שליח קבלה עושה שליח דהוו להו מילי דף כט. וכ"מ ומילי לעולם לא מימסרין לשליח אלא באומרת אמרו ומינתו היא שליח שלא בפניו ואכתוב עוד שם בס"ד:

20 ואתא ופסקיה מברא. מעבר המים שלא מצא את הספינה:

21 לא שמיה מתיא. שאינו כאילו בא לפי שאין טענת אונס בתנאי גיטין למימר אניסנא אי נמי יש אונס הא אוקימנא בשמעתא קמייתא בכתובות דף ב: הא אונסא דשכיח הוא ואיבעי ליה לאתנויי:

22 אי לא מפייס עד תלתין יומי ליהוי גיטא. מעכשיו ומסר לה הגט על תנאי זה:

23 אזל פייסה. בדברים והרבה עליה ריעים ולא נתרצית להשלים:

24 אטו מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא אפייסה. וכיון שלא עשה כן נמצא שלא פייסה ואע"פ שאין לו לא אמרינן אנוס הוא דאין אדם יכול לטעון אונס בתנאי של גט והוי גיטא והקשו בתוס' ואפי' אי יהיב לה תרקבא דדינרי להוי גיטא דמ"מ לא איפייסה ותי' ר"י ז"ל דאי לא מפייסנא משמע אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול ואי יהיב לה הרי טרח לפייסה וקיים תנאו אע"ג דלא איפייסה אבל כי לא יהב לא קיים תנאו ואע"ג דאניס אין אונס בגיטין ומדאצרכינן לטעמא דאין אונס שמעינן דבדיני ממונות דיש אונס האומר שדי נתונה לך אי לא מפייסנא לפלוני ופייסיה בכל מה שבידו לעשות ולא איפייס פטור דאנוס הוא:

25 אי לא נסיבנא. כתב גט ונתן לארוסתו על מנת שאם לא יכנס לריש ירחא דאדר יהא גט:

26 אי משום אונסא. שלא היה יכול לכונסה ואנוס הוא:

27 אין אונס בגיטין. והוי גיטא:

28 ואי אמרת ליבטיל משום גילוי דעתא. שהרי גלה דעתו שאינו רוצה שיהא גט פלוגתא דאביי ורבא היא לקמן בריש פרק השולח דף לד. וקי"ל בהא הלכתא כאביי והוי גיטא:

29 ושמעי' מינה דהלכתא דאין אונס בגיטין. וג' מיני אונס הם אונסא דשכיח טובא ושכיח ולא שכיח ולא שכיח כלל. אונסא דשכיח אפי' בממון לא הוי אונס מדהוה ליה לאתנויי ולא אתני כדמוכח בריש כתובות דף ב: ואונס דלא שכיח כלל אפי' בגיטין טוענין ביה טענת אונס כדאמר לקמן בפ' מי שאחזו דף עג. אכלו ארי אין לנו וכמו שאכתוב שם בס"ד. אבל באונס דשכיח ולא שכיח הוא דאיכא פלוגתא בין ממון לגיטין דבממון טוענין בו טענת אונס אבל בגיטין לא וכתוב בס' העטור דאיתשיל קמיה אם יש אונס בקידושין אי לא ולא איפשיטא:

30 מתני' המלוה מעות וכו' להיות מפריש עליהן מחלקן. המלוה הזה כשיפריש תרומותיו ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב הזה בשביל הכהן וכן מעשר ראשון בשביל לוי ומעשר עני בשביל עני והמעשרות יעכב ויאכל אלא שמפריש מעשר מן המעשר לכהן שיהא מותרין לזרים מכיון שאין כאן גזל מתנות שכבר נתן דמיהן לכהן זה ובשעת ההלואה פסק להם דמים. ובגמרא פרכינן היכי נפיק ידי נתינה דהא לא אתו לידיהו דכהן ולוי. ומוקמינן לה במכירי כהונה ולויה. כלומר שהם מכיריו ואוהביו ואינו רגיל לתת תרומותיו אלא להם הלכך כיון דמילתא פשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחו להו שאר כהנים דעתייהו והוי כמאן דמטי לידייהו:

31 צריך ליטול רשות מן היורשין. מפני שאין חוב זה מוטל עליהן לפרוע יטול מהם רשות אם רוצים שיקבל חובו בשבילם ויעכבם ממעשרות עצמם:

32 א"צ ליטול רשות. דיש כח על ב"ד להטיל חוב זה על הכהונה ועל הלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה:

33 המניח פירות להיות מפריש עליהם וכו'. סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו ואומר הרי תרומתן באותן פירות שהקצתי לכך וכן עושה תמיד:

34 ואם אבדו. הלך לבדקן ומצאן שאבדו הרי זה חושש לאותם טבלים שתיקן בהבטחתן של אלו ואם לא אכלן צריך להפריש שמא כשאמר הרי תרומתן בפירות שהקציתי כבר היו אבודים:

35 מעת לעת. בגמ' מפרש שחושש שמא מאתמול בעת הזה אבדו וטפי מהכי לא אחמור רבנן למיחש אלא סמכינן אחזקה של הנחה:

36 בודקין את היין. שהניחו להיות מפריש עליו צריך לבדוק שמא החמיץ ואין תורמין מן החומץ על היין:

37 בקדים של מוצאי החג. כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג:

38 הוצאת סמדר. כתום פרח וענבים נראים באשכול כסדרן:

39 ובשעת כניסת מים לבוסר. כשהן גדולים כפול הלבן נקראין בוסר וכשהלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכן שיכול לעצור מהן כל שהוא היינו כניסת מים ל"א היו כותשין הענבים כשהם בוסר ונותנין לתוכן מים ונעשה חומץ לטבל בו:

40 גמ' א"ר אלעזר וכו'. ר"א בן פדת דגמרא ר"א בן שמוע דמתני':

41 חלוקין עליו חביריו. דלדידהו לעולם חיישינן הואיל ונמצאו אבודין וכל פירות שתיקנו על ידי אותם פירות צריך לחזור ולהפריש:

42 מקוה. שהיתה בחזקת שלם ונמדד לאחר זמן ונמצא חסר:

43 כל טהרות שנעשו על גביו. כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהם בכלים ואנשים שטבלו באותו מקוה מטומאתן מעולם בין שהמקוה ברשות היחיד דספיקו טמא בין שהמקוה ברה"ר דקי"ל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור הכא טמאות דכי אמרי' ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור היינו ספק נגע ספק לא נגע דאיכא למיחש לשמא לא נגע אבל זה שהיה טמא ודאי ואתה בא לטהרו בטבילת ספק אל תטהרנו מספק:

44 לשותפי. שאין האחד יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים הללו אבל בפרקים הללו אין צורך לימלך עמו ואם מכר ונתיקר השער לאחר זמן אין לו עליו כלום:

45 פירקיה. למכור:

46 הדרן עלך כל הגט