ר"ן על גיטין כ״ד

1 לא יחזיר. בגמ' מפרש טעמא:

2 לא אסרו זה אלא מפני זה. לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך משום דקסבר טעמא דלא יחזיר משום קלקולא הוא שיאמר אילו הייתי יודע שהיה אפשר להתיר הנדר אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה וכשצריך חקירת חכם מדינא אינו יכול לקלקלה דכיון שחכם צריך לידע הנדר ולהתיר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולגמרי גמר וגירשה אלא שגזרו בזה שלא יחזיר אטו אינו צריך חקירת חכם. פירוש א"צ חקירת חכם היינו שהבעל יכול להתירה כנדרי ענוי נפש ודברים שבינו לבינה וכן פירשו בירושלמי:

3 ובתוספות פירשו אף בשאר נדרים וכגון שתלתה נדרה בדבר ואמרה קונם בעלי נהנה שגנב כיסי והכה בני ונודע שלא גנב ולא הכה וכן מוכח בתוספתא פ"ג הלכה ח:

4 גמ' והוא שאמר לה משום נדר וכו'. הא לא אמר לה כן יחזיר:

5 נמצא גט בטל ובניה ממזרים. פירוש הוא יוציא לעז ויאמר כן:

6 אלומי אלמיה לקליה. דכיון שכנסה זה מוכיח לנו שהשם רע אמת:

7 הכא אמרינן קים ליה בקלא. עמד על אמתת הקול ויודע שאינו אמת:

8 מאי קונם. פירוש היכי שייך למימר קונם שאני מגרשיך ומפרקינן דמיירי כגון שאסר עליו הפירות אם לא יגרשנה:

9 אין בזו מפני תיקון העולם. פירוש כל שנדר הוא יכול הוא להחזיר ואין לחוש בזה לתיקון העולם שתקנו כשנדרה היא:

10 מתני' המוציא אשתו משום אילונית. פירוש שחשב שהיא אילונית גמורה דהיינו דוכרניתא דלא ילדה וגירשה בגט ואע"פ שהאילונית אינה צריכה גט כדתנן ביבמות דף ב: וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות ואילו היתה צריכה גט אפי' מדרבנן לא היתה צרתה מותרת להתיבם דהויא לה צרת ערוה וכדאיתא התם י"ל דלא נולדו בה סימני אילונית גמורים אלא שהוא חשב כן והיינו דקתני סיפא נישאת לאחר והיו לה בנים ואם נולדו בה סימני אילונית אי אפשר בשום צד שיהיו לה בנים ורש"י ז"ל כתב בשלא הכיר בה כשכנסה וצריכה גט דחזקה בעל לשם קדושין כדי שלא יבעול בזנות ואינו מחוור דא"כ לא משכחת אילונית יוצאה בלא גט כלל:

11 אומרים לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך. פי' הרב הגאון ז"ל דאמרינן לה השתא הוא דבריאת. ואינו מחוור שהרי הוא היה מוציאה משום אילונית שאי אפשר לה להתרפאות ועל דעת כן גירשה וא"כ היאך אומר לה השתא הוא דבריאת והלא אי אפשר שתתרפא ממה שהיה הוא מחזיקה ועל דעת כן גירשה ואם היה יודע שתתרפא לא היה מגרשה והנכון דה"ק על דעת שתתבע כתובתיך לא גרשתיך כי הוא היה סבור שהיתה אילונית אלא שאמרנו לו שיהא גומר ומגרש בכל צד אבל לא גירשה על דעת שתתבע כתובה:

12 לוקח מביא בכורים. פי' אע"פ שגדלו הפירות ברשות עובד כוכבים:

13 גמ' דאיכא קטלא. שהיו רשאין להרגו אם יעבור הזמן ולא יפרענו כי כן היה דרכם:

14 לתאבון. שאין לו מה יאכל אלא האיסור ההוא:

15 גרסי' בגמ' סוף הפרק דף מח: אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא אמרן אלא בדליכא פירא בארעא אבל איכא פירא בארעא מגו דמשתעי דינא אפירא משתעי אקרנא. וכיון דטעמא משום מגו הוה ליה כההיא דאמרי' בפ' מי שהיה נשוי דף צד. הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד לא מצי למימר ליה אידך לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה קא עביד ולא מצי אמר אידך אי הואי אנא הוה טענינא טפי ולא אמרן אלא דלא הוה במתא אבל הוה במתא איבעי ליה למיתי ואף כאן אי ליתא במתא או איתה ומיחתה בו שלא ידון מחמתה מציא למימר אי הואי אנא הוה טענינא טפי ומבטלת הדין לגבי הקרקע ואף כשנתחייב ע"פ שנים עדים משום דהו"ל כקבלה עדים שלא בפני בעל דין ואף לגבי פירות יכולה לבטל אם נתחייב מחמת הודאת פיו וזה כלל גדול שבדין זה אית ליה אי איכא פירא ואיתה במתא מהני כשהפסיד בעדים ולא הוי כשלא בפני בעל דין דכיון דאיתא ליה פירא בארעא חשיב כשותף אבל ליתא במתא לא. זהו דין הקרקע. ולגבי פירות מהני בעדים אפילו ליתה במתא ולא בהודאת פיו דליכא למימר שתועיל הודאתו למחצית הפירות כמו בשותף שמועיל הודאתו לחלקו שהרי אינו יכול למכור בהם כלום משום ריוח ביתם והכל משועבד לשניהם עוד כתב רבינו ז"ל דאף בנכסי צאן ברזל אם אבד דנו הדין שלא ע"פ עדים אלא בהודאתו יכולה היא לבטל הדין דכיון שיכולה לומר יבמות דף סו: כליי אני נוטלת הרי הן כשלה אבל דנו הדין על פי העדים ודאי מהני אפילו ליתה במתא דאינה כשותף בנכסי צאן ברזל:

16 הדרן עלך השולח הניזקין שמין בעידית. כשבאין להגבות לניזק מנכסי המזיק שמין לו בעידית שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם:

17 ובעל חוב בבינונית. שבנכסיו:

18 גמ' אתה נועל דלת בפני לוין. אם לא יוכל לגבות אלא מן הזיבורית שאע"פ שהוא שוה כנגד חובו לא קפיץ עליו זביני:

19 כתובת אשה בזבורית. ולא תמנע מלינשא מחמת כך. דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. ויש כותבים דאף הנדוניא אינה נגבת אלא מן הזיבורית דהא קי"ל דף נ. דבר תורה בעל חוב בזיבורית אלא שלא תנעול דלת בפני לוין והכא ליכא נעילת דלת דרוצה אשה להנשא יותר מהאיש ויש דוחין זה דודאי במה שהביאה מבית האב אם תוציאנה בזבורית ממנעי ולא נסבי ולזה הדעת נוטה:

20 ואע"ג שכתוב בו שבח. שהתנה בשטר ליפרע ממובחר שבנכסיו אינה גובה אלא מן הזיבורית דרבן גמליאל ובית דינו הן הן אביהם של יתומים ותיקנו שלא ליפרע מן יתומים אלא מזיבורית וכן הלכה וכתב הרמב"ן ז"ל שאם פירש בין ממני בין מיורשי מהני וכדאמרינן בכתובות דף פו: דאף בפוטר האשה מן השבועה יורשיה יורשיו משביעין אותה מתקנת הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואפ"ה אם כתב בפירוש בין ממני בין מיורשי גובה שלא בשבועה כמו שכתב שם הרב הגאון ז"ל:

21 יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. ודוקא בבעל חוב אבל בנזקין לקטנים דוקא עבוד רבנן תקנתא שלא ליפרע מהם אלא מזיבורית אבל לא לגדולים והכי מוכח בגמ'. יתומים לאו דוקא דה"ה לאחין או לשאר יורשין בין לשבועה בין לזיבורית וא"ת למ"ד בערכין דף כב. אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שרבית אוכלת בו היכי משכחת לה גובה מהן בשבועה. כי המלוה ברבית אין מוסרין לו שבועה י"ל משכחת לה בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים אבל לא קבל עליו שלא ללוות ברבית אי נמי בעובד כוכבים שקבל לדון בדינינו וכפי מה שכתב רת"ם דלא אסרו לעשות שותפות עם העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך אלא דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם נתחייב לו שבועה מותר להשביעו אבל רש"י ז"ל אסר אף בדיעבד ועכשיו אין נמנעין מלהשתתף עמהם וכתבו משם התוס' דהאידנא שרי שאין נשבעין בשם עבודת כוכבים: