ר"ן על גיטין כ״ב

1 הקדש. עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף למזבח ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא מפקע מידי שעבוד כדתנן ערכין דף כג: מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו:

2 חמץ. עובד כוכבים דהלוה את ישראל ושעבד לו חמצו ולא הרהינו אצלו אתי איסור חמץ ומפקע לשעבודא דעובד כוכבים והוה ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה:

3 ויאמר לו עבדי אתה. ויוציא לעז על בניו:

4 אלא המשחרר כותב. שטר חוב לבעל חובו על דמיו הואיל והזיק שעבודו ישלם לו ומשמע מהא דמתני' באפותיקי מפורש עסקינן דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה דאי באפותיקי סתם למה למשחרר דלכתוב השתא הא כתוב וקאי דהא משתעבדי ליה כולהו נכסי אלא ודאי מתני' באפותיקי מפורש הוא וקי"ל כרשב"ג בדיני דגרמי כך נמצא במקצת נוסחי הלכות ובקצתן לא נמצא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהל' חובל ומזיק ובפרק י"ח מהלכות מלוה ולוה אבל הראב"ד ז"ל כתב עליו אינו כן דרבי שמעון בן גמליאל הוא דאית ליה הכי ורבנן פליגי עליה וקי"ל כרבנן ולא דמי לשורף שטר חברו דהתם בדחבריה קא עביד מעשה אבל הכא בדנפשיה קא עביד ע"כ ודברי הרמב"ם ז"ל מחוורין יותר וכן דעת הרמב"ן ז"ל ומ"מ באפותיקי סתם לדברי הכל משחרר חייב שהרי אפילו מת גובה משאר נכסים:

5 תנו רבנן העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר. ושטף כל השדה וגוף הקרקע מקולקל שהמים צפין לעולם עליה:

6 גובה משאר נכסים. שאע"פ שאמר ליה הכי אם לא פרעתיך גבה מזה לא קמה ליה ברשותיה ולאו אדעתיה דידה לחודה אוזפיה ואינו חייב באחריותה וגובה משאר נכסים ושלשה מיני אפותיקי הן אפותיקי סתם ומשכנתא ואפותיקי מפורש. אפותיקי סתם היינו שאמר לו אם לא פרעתיך גבה מזה ובכה"ג אחריותו על כל נכסיו ואפי' לא שטפה נהר יכול לגבות חובו מקרקע אחר כדינו ואין צריך לומר בששטפה נהר ואם רצה לגבות ממנו אין לו רשות לבעל חובו לדחותו לקרקע אחר ומשכנתא שאוכל פירותיה מעתה עד שתפדה אע"פ שלא אמר לו בפירוש גבה מזה הסכימו הראשונים ז"ל שדינה כאפותיקי סתם וגובה ממנה אם ירצה או מקרקע אחר כדינו ועדיפא מאפותיקי שאם מכרה בתוך הזמן שאוכל פירות אינה מכורה כלל ואפילו לשעה והכי מוכח בפרק אע"פ דף נט: דאמרינן שדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש דקדשה מכלל דמהשתא לא קדשה ובאפותיקי סתם הכל מודים בשמכרה לשעה שהיא מכורה עד שיבא לגבות חובו אבל בשמכר לעולם יש דעות כמו שיתבאר בסמוך בע"ה ואפותיקי מפורש היינו דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו ובכה"ג אינו גובה אלא ממנה וכן לוה אינו יכול לדחותו לקרקע אחר ואם שטפה נהר הפסיד חובו ואם מכרה יתבאר בסמוך אם מכרו קיים עד שעת גביית החוב אם לאו:

7 תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובין משאר נכסים. כלומר אם מכרה וסבר ת"ק דמכורה דמצי אמר הנחתי לך מקום בין לבעל חוב בין לכתובת אשה. ורשב"ג סבר דלגבי אשה אינו מכורה לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ומשמע דלדידיה המכר בטל מיד והיינו דקאמר שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ואי מכורה לשעה הרי צריכה לחזור אלא ודאי כדכתיבנא ופירשה לזו הרי"ף בתשובה באפותיקי סתם וכן מוכח בירושל' כמו שאכתוב בסמוך ולפיכך גובה מלוה משאר נכסים דמצו אמרי לקוחות הנחנו לך מקום לגבות הימנו אבל באפותיקי מפורש לא מצו אמרי הכי שהרי אין שעבודו אלא עליו והרי"ף כתבה לזו סתם ונראה שדעתו דקי"ל כתנא קמא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מלוה ולוה וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרב רבינו יונה והרשב"א ז"ל פסקו כרבן שמעון בן גמליאל דבאשה אפילו באפותיקי סתם המכר בטל לאלתר. וראיה לדבר מדתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ואוקימנא לה בפרק חזקת הבתים דף מט: באותן שלש שדות וכבר כתבתי שם שאין זו של אפותיקי דומה להן. ובירושלמי במסכת שביעית נחלקו המשעבד שדהו באפותיקי מפורש אם הוא מכור לשעתה אם לאו דגרסינן התם בפ"י הלכה א המשעבד שדהו לחברו והלך ומכרה ר' אחא אומר מכורה לשעתה ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעתה והוינן בה הכותב שדה אפותיקי לאשה בכתובתה ובעל חוב בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו ופריק מתניתא כשאמר יהא לך פרעון מזה מה פליגין בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו:

8 וכתב הרמב"ן פרק אלמנה לכהן גדול דכיון דאנן לא קים לן פסקא דרבנן מערבאי המכר קיים עד שעת גוביינא ועל בעל חוב להביא ראיה והרי"ף ז"ל הביא בכאן ירושלמי שבפרק אלמנה לכהן גדול העושה שדהו אפותיקי וכו' הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל אם לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין וזה הירושלמי הוא שם על פלוגתייהו דר' יוחנן ור"א במוכר עבדי נכסי צ"ב ודעת המפרשים ז"ל שלא הביאו הרי"ף ז"ל כאן אלא ללמוד ממנו דפלוגתייהו דרבנן ורבן שמעון בן גמליאל בשמכרה לאותה שדה שעשה ממנו אפותיקי הוא וסיים הירושלמי כמו שהוא שם אבל מה שאמרו בו אבל אם לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין אינו ענין בכאן כלל אלא במוכר נכסי צאן ברזל אבל בעושה שדהו אפותיקי אפי' מכרן לעולם מכורין אלא אם כן לא ימצא בעל חוב שאר נכסים דבכי האי גוונא גובה מהם אבל הרמב"ם ז"ל כתב זה הירושלמי בפרק י"ח מהלכות מלוה ולוה וז"ל עשה שדהו אפותיקי לב"ח או לכתובת אשה ומכרה הרי זו מכורה וכשיבא בעל חוב לגבות אם לא ימצא נכסים בני חורין יטרוף אותם בד"א שמכרה לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה ונראה שדעתו ז"ל לפרש שאע"פ שאם יש שם נכסים בני חורין גובה מהן אעפ"כ יפה כח האפותיקי בשני דברים האחד שאם מכר לוה שאר נכסים אחרי שמכר זה מלוה טורף זו של אפותיקי וכן פירש רבינו אפרים ז"ל וזהו שאמר בירושלמי והלוקח יחוש לעצמו דמשמע שיותר יש לו לחוש ללוקח בשביל האפותיקי משאר לוקחים מלוים ועל דרך זה גם כן כשמכרו ממכר עולם אינו מכור לפי שהיה לו לפרש שהוא משועבד באפותיקי כדי שאם ימכור שאר נכסיו שיגבה בעל חוב מזו ולפיכך אינה מכורה כלל אלא אם כן מכרה בפירוש עד זמן גביית החוב בלבד והראב"ד ז"ל כתב עליו לא הבין ולא הבחין דרך הירושלמי אשר מצא על זו המימרא:

9 מתני' מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'.:

10 תקנתם את רבו. שאינו חסר כלום:

11 לישא שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו:

12 לישא בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו:

13 לא תוהו בראה. יוצר הארץ להיות ריקנית אלא להיות בה ישוב יצרה:

14 גמ' אבל בכסף דברי הכל קנה. דכתיב גבי שפחה חרופה והפדה לא נפדתה ודרשינן לה בגמרא בפדויה ואינה פדויה וסתם פדייה בכסף ובשוה כסף. אבל בשטר הוא דפליגי דרבי סבר דמקשינן שטר לכסף דכתיב והפדה לא נפדתה והיינו בכסף או חופשה לא ניתן לה דהיינו בשטר דגמיר לה לה מאשה מה כסף בין לכולו בין לחציו אף שטר נמי בין כולו בין חציו. ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד נמי בשטר חציו לא:

15 ועבד של שני שותפין בין בשטר בין בכסף דברי הכל קנה. דכיון דאין לכל אחד בו אלא חציו אפילו רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיניה לגמרי:

16 והמשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו. דגמרינן מגט כריתות דכתיב לה ולא לה ולחברתה לקמן דף פז. דאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד וה"נ אין שני עבדים משתחררין בגט אחד:

17 גרסי' בגמ' דף מב. אמר רבה מחלוקת דרבי ורבנן במשחרר חציו והניח חציו. כלומר דבעינן דנפיק כוליה מיניה כאשה אבל שחרר חציו ומכר או נתן תחלה חציו או בבת אחת כיון דנפיק כוליה מיניה קני. ופרכינן ובכולו לא פליגי והתניא הכותב נכסיו לשני עבדיו. כלומר שכתב שני שטרות וכתב כל נכסיו לזה וכל נכסיו לזה וזיכה לשליח אחד בבת אחת לשניהם:

18 קנו ומשחררין זה את זה. כלומר קנו ופלגי דלא קדים חד לחבריה והן משחררין זה את זה לפי שכל אחד זכה בחצי חברו ותניא אידך האומר כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי אף עצמן לא קנו מאי לאו הא רבי והא רבנן לא אידי ואידי רבנן ולא קשיא הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי פרש"י ז"ל קמייתא כגון שכתב שני שטרות ובכל אחד כתב כל נכסי לפלוני עבדי ומודו רבנן דכיון דזיכה להם בבת אחת ונפקי כולהו מיניה קנו ובתרייתא דאמר חצי חצי שכתב בשטר אחד חצי נכסי לך וכן בשני לחברו ולפיכך לא קנו דהוה ליה בכל חד שחרר חציו והניח חציו ולא מבעיא כתב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו דכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה וכן לשני אלא אפי' מסר לשניהם כאחד לא קנו דכיון דחצי נכסיו כתב בכל חד דילמא חד פלגא הוא דכתיב לתרוייהו ואיכא שיור כך כתב רש"י ז"ל ולא מיחוור דכיון דקתני בבתרייתא כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדיי מוכח דבהדיא משמע מפרש שכל נכסיו נתן בין שניהם ועוד דודאי משמע שהכותב חצי שדהו לראובן וחצי שדהו לשמעון שזכו לכולה בין שניהם ורבינו שמואל ז"ל פי' דרב' לטעמיה דאמר בפרק האיש מקדש דף נא. ובפרק מי שהוציאוהו דף נ. דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו והכא אינו בזה אחר זה שאם נתן המחצית לזה ואחר זמן נתן המחצית האחר לזה ודאי לא קנו דהא איכא שיור בכל חד וחד הילכך אפי' בבת אחת לא קנו ולא דמי לשחרר חציו ומכר חציו דהתם הוי בזה אחר זה אם מכר חציו תחלה והרמב"ן ז"ל פי' דמשום הכי לא קנו לפי שאין עצמו בכלל חצי נכסים שהנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין את הנכסים ונוטל חציין ונוטל כחוש הילכך זה שכתב לו רבו חצי נכסים אין עצמו בכלל אותו חצי ולפיכך לא עשה ולא כלום ולא ידעתי מניין לו לרב דין זה שהנותן חצי נכסיו לחברו למה לא יזכה במחצית כל דבר ודבר ואפשר דסבירא ליה ז"ל דכשם שידו על התחתונה לגבי כחוש כך נמי יכול לדחותו ולומר לו לא תטול החצי בכל דבר ודבר. ולי אין צריך לכל זה אלא היינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהא בו שיור כלל דהא אמרי' דכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות משום דאיכא שיורא בגט וה"נ מתוך השטר שנמסר לידו הא איכא שיורא ואע"פ ששטר חברו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא אינו משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו וכי אמרינן דשחרר חציו ונתן במתנה חציו קנה היינו כגון שנתן תחלה דהשתא ליכא שיורא בשחרור דידיה או כגון שהוא כותב בשטר שחרור עצמו שהוא נותן חציו האחד לאותו אחר ומזכה השטר לאחר בשביל שניהם וכיון דליכא שיורא בשטר שחרור קני וכן נמי היכא שכתב בכל אחד מן השטרות כל נכסי כיון דליכא שיורא קני ומשחררין זה את זה:

19 תניא בכולן וכו' עבד יוצא בהן לחירות. אעשרים וארבעה ראשי איברים קאי:

20 וצריך גט שחרור. להתירו בבת ישראל:

21 שהתורה זכתה לו. דכתיבי בקראי בהדיא:

22 הואיל ומדרש חכמים הוא. וחיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה שאין המדרש ידוע לכל כך פי' ר"ת ז"ל ופסק הרי"ף ז"ל כר' עקיבא דאמר צריך גט שחרור משום דקי"ל כר"ע מחבירו וס"ל דר' טרפון חבירו דר' עקיבא הוה. והקשו עליו מאי נפקא מינה מהאי פיסקא דהא אין דנין דיני קנסות בבבל דסמוכין בעינן ויש לומר דאע"ג דאין דנין דיני קנסות הא אסיקנא בפ' אלו נערות דף מא: דאי תפס לא מפקינן מיניה והכא הרי העבד תופס בעצמו ולפיכך אינו רשאי להשתעבד בו ועדיף ליה טפי לעבד כשאין דנין דיני קנסות לפי שאין האדון יכול להפטר שהרי מודה בקנס אינו פטור עד שיודה בב"ד וליכא ב"ד ולפיכך כיון שהעבד תופס בעצמו לזה וכופין את רבו לכתוב לו גט חירות:

23 גרסי' בגמ' דף מג. איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין וקדש בת חורין מהו. וגרסינן תו שם דרש רבה בר רב הונא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת וכו'. וגרסי' תו שם איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן כו' וכתבתי שמועות הללו ופירשתים בפ"ק דקידושין בס"ד:

24 מעשה באשה אחת וכו' כמאן כר' יוחנן בן ברוקה דאמר. בפרק הבא על יבמתו דף סה: על שניהם הוא אומר וכו'. דאשה נמי מפקדא אפריה ורביה:

25 מנהג הפקר. היו נוהגין בה בזנות דלא היתה מיוחדת לאדם ולא היתה משמרת עצמה:

26 מתני' המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות אם ברח מן העובד כוכבים או שקנסוהו ב"ד לפדותו כדאמרי' לקמן דף מד. דקונסין אותו לפדותו וכשיפדנו לא ישתעבד בו וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצות וכן בחוצה לארץ יצא לחירות מפני שהוציאו מארץ ישראל לחו"ל ובגמ' שם ע"ב מפרש דקנסו את הלוקח ואבד דמיו לפי שאילו לא לקח זה לא יצא העבד לחו"ל:

27 ואין פודין את השבויין יתר על דמיהן מפני תקון העולם. גמ' דף מה. אבעיא להו האי מפני תקון העולם משום דוחקא דצבורא הוא. שאין עלינו לדחוק הצבור ולהביאן לידי עניות בשביל אלו: