ר"ן על גיטין ו׳

1 ונמצא עכשיו לפי דרך זה דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול וכן נמי אי כתב בשטרא אישתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך והקנהו מלוה שוב אינו יכול למחול אבל הרב רמב"ן ז"ל סובר דבמעמד שלשתן וכן נמי אי כתיב בשטרא משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך מצי מחיל ונותן טעם לדבריו ז"ל משום דאפי' כתב ליה הכי לא מהני לאשתעבודי ליה מדאורייתא דאין ברירה ולמאי דכתיבנא לא קשיא דכי אמרינן אין ברירה הני מילי במילתא דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהא משועבד לכל העולם זה אחר זה הילכך לא שייכא הכא ברירה כלל וכתבו דמעמד שלשתן ליתיה על ידי שליח דחידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו בלבד וראיה לדבר מעובדא דאיסור גיורא דאמר רבא עליה אי שלח לי לא אתינא ואם איתא דמהניא ע"י שליח הול"ל נמי ואי שלח לי לא קבילנא:

2 וכתב ר"ת שלא תקנו מעמד שלשתן בעובד כוכבים שאם הנפקד או הלוה עובד כוכבים ואמר ליה ישראל תנהו לישראל אחר לא קנה דכיון דאפילו א"ל זכה לא קנה דאין זכייה לעובד כוכבים כדאיתא בפרק איזהו נשך דף עא: הוא הדין דבמעמד שלשתן לא קנה ואם המקבל עובד כוכבים ואמר ישראל לישראל תנהו לעובד כוכבים פלוני כל זמן שאינו חוזר בו נותן לו אפילו אמר לו בלא מעמד שלשתן אבל אם חוזר בו לא קנה העובד כוכבים אבל אם הנותן עובד כוכבים משמע דקני שאם ממונו של ישראל הפקיעו ע"י מעמד שלשתן דהוי כהלכתא בלא טעמא כל שכן ממון עובד כוכבים:

3 הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא. כאילו קבלה הלכה למשה מסיני שאין צריך לתת בה טעם:

4 אפוטרופיא. להכניס ולהוציא ואע"פ שכתב לה בלשון מתנה לא קנאתן ואין טעם בדבר אלא כך תקנו דהפקר ב"ד היה הפקר:

5 בבית. בבית המיוחד שאינו דר בו אלא עשאו לבית חתנות:

6 באפיה קאמינא לך. וכיון שכן תו לא מצינא הדרנא ביה. ובגמרא אמרינן דקמ"ל דאפילו מתנה מועטת כקבא דמוריקא בעי בפניו ומכאן יש ללמוד דתן במתנה לאו כזכה וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד דאם איתא דתן כזכה למה לי מעמד שלשתן ואפשר לדחות שאותו קבא דמוריקא לא היה ברשותו:

7 הנהו גינאי. בעלי גינה מוכרי ירק:

8 איסתרי זוזי. סלע מדינה סתם איסתרא סלע צורי ואיסתרי זוזי סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר:

9 באפי מארי ארעא. אאמרו לו קאי כלומר אמרו לו באפי מארי ארעא יהבינהו ניהליה למארי ארעא וכתב הרי"ף ז"ל דדוקא בדאיכא סהדי דטעותא הוא אי נמי דקא מודה ליה חבריה וכמו שכתב בהלכות והקשו עליו ואפילו ליכא סהדי יהא נאמן מגו דיכול למימר פרעתי דהא קי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים ואפשר דאין הכי נמי דאי איכא מגו מהימן ולא בא הרי"ף ז"ל אלא לומר שמן הטענה עצמה אינו נאמן ונפקא מינא דהיכא שלא זזה ידי עידי המחאה מתוך ידו דלא מצי אמר פרעתי דלא מהימן לומר פרעתי טעיתי אי נמי דאפילו במיגו לא מהימן לומר טעה דה"ל כמגו במקום עדים דאי לא דדייק מעיקרא לא הוה משעבד נפשיה למארי ארעא והכי מוכח מדתנן בפרק שבועת הדיינין דף לח: מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי ואמר לו נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ומפרש טעמא בריש בבא בתרא דף ו. משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מהימן למימר אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב לך ואיני חייב לך כלום במגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ אלא משמע דלא מהימן משום מגו לומר שטעה ובסוף גט פשוט דף קעה. נמי אמרינן שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין מאי טעמא אם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו ואע"ג דהתם נמי איכא מגו ומיהו היכא דליכא סהדי דעביד חושבנא קמייהו אי נמי דאודי ליה קמייהו אע"פ שמודה שאמר במעמד שלשתן או שקנו מידו נאמן לומר טעיתי בחשבון דדוקא היכא דאיתא סהדי הוא דאמרינן דאי לאו דקים ליה לא הוה משעבד נפשיה אבל בדליכא עדים לא דייק דמימר אמר אי טעינא הדרנא בי דליכא דמסהיד עלי וכן כתב הראב"ד ז"ל ומ"ש הרי"ף ז"ל א"נ דלודי דמודי ליה חבריה דוקא דאודי ליה מארי ארעא דכיון דאודי ליה הרי הוא נפטר ממנו אבל היכא דאודי ליה גינאה חבריה לדברי מי שאמר במעמד שלשתן יכול למחול כי מודה ליה נמי דלא מיחייב ליה ולא מידי מהימן מסוגיא דשנים אוחזין בטלית דף כ. דאמרינן ש"מ איתא לדשמואל דשמעינן מינה דכל היכא דיכול למחול מהימן נמי למימר דפרוע הוא אבל לדברי מי שאומר שם דאינו יכול למחול כי אמר נמי דלא פש ליה גביה ולא מידי לא מהימן ואע"ג דאיכא חד סהדא דמסהיד דלא מחייב ליה ולא מידי וא"י לישבע להכחיש העד כיון דהאי לא ידע אינו מפסיד דשבועת עד אחד המעיד פרעון מדרבנן בעלמא היא כדאי' בפ' הכותב דף פז: דהיכא דאפשר משתבע ושקיל והיכא דלא אפשר לא מפסיד וכי מודה לי' מארי ארעא שהוא נפטר ממנו כדאמרן מארי ארעא אינו גובה מגננא חבריה שכיון שהעמיד אידך גינאה אצלו נפטר לדעת הרי"ף ז"ל שכך כתב בפ' המקבל אבל דעת רבינו האי גאון ז"ל ור"ת אינו כן שהם סוברים שהממחה אצל אחר אינו נפטר ממי שהיה חייב לו אא"כ פטרו בפירוש ולדבריהם אע"פ שמארי ארעא מעיד דלא פש ליה גביה ולא מידי מארי ארעא חוזר וגובה מגננא וגננא גובה נמי מאידך גננא חבריה ואע"ג דאידך גננא דמארי ארעא מעיד שאינו חייב לו כלום הוה ליה עד אחד ויטול הלה בשבועה כיון שהוא יכול לישבע ואע"פ שנשתעבד האי גינאי למארי ארעא ברצון חבירו כיון שאין פורע כלום למארי ארעא אינו נפטר ממנו:

10 איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריות. אם נאנסו מיד שליח זה:

11 ואם בא לחזור. ולומר החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך:

12 אינו חוזר. משום דקסבר דבפקדון הולך כזכה:

13 תניא כוותיה דרב הולך מנה זו לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו. כלומר אחד מלשונות הללו:

14 פקדון לימא ליה. האי משלח:

15 אין רצונו. של מפקיד:

16 שיהא פקדונו ביד אחר. והכי קיימא לן לקמן דף כט. בפ' שלישי וכיון שאין רצונו אשתכח דחוב הוא לו דף יא: דאין חבין לו לאדם אלא בפניו ואמאי אינו חוזר והא לאו זכות היא:

17 כשהוחזק משלח זה כפרן. בפקדון דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו שיצא מידו. והוא הדין נמי דאפילו לא הוחזק כפרן אלא שהיה רגיל בעל הפקדון להפקיד לזה שהופקד אצלו עתה באחריות וכן נמי אי שדר ליה פלניא גברא מהימנא הוא אע"ג דלא פטריה אינו יכול לחזור בו וחייב באחריותו:

18 גרסי' בגמ' רבי אחא בר יאשיה ה"ל איספיקא דכספא בנהרדעא. איספיקא. כלי. דף יד: אמר להו לר' דוסתאי בר' ינאי ולר' יוסי בן כיפר בהדי דאתיתון אתייוה ניהלאי אזול יהבו ניהלייהו אמרי להו ניקני מינייכו דקבליתו עלייכו אונסא דאורחא אמרו ליה לא א"ל אהדריניה לן רבי דוסתאי בר ינאי אמר להו אין רבי יוסי בן כיפר אמר להו לא. כלומר כדאמרינן לעיל ואם בא לחזור אינו חוזר:

19 אתו כפתוהו וקא מצערו ליה אמרי ליה. כלומר לרבי דוסתאי חזי מר היכי עביד. כלומר דלא מהדר לן:

20 אמר להו טב רמו ליה טב רמו ליה. כלומר יפה ראויות לו המכות האלו:

21 כי אתא לגביה אמר ליה חזי מר לא מסתייה דלא סייען אלא אמר להו טב רמו ליה אמר ליה אמאי עבדת הכי. כלומר שנתרצית להחזיר מיד:

22 א"ל אותן בני אדם הן אמה וכובען אמה. כלומר הם אנשי מדות גבוהין בקומתן ואף מלבושיהן מאויימין מאנשים אחרים:

23 ומדברים מחציין. כלומר קולן עבה ונראה הקול יוצא מטיבורן ושמותיהן מבוהלים ארדא וארטא פילי ובריש אילו אומרים כפותו כופתין אילו אומרים הרוגו הורגין אילו הרגו את דוסתאי מי נתן לינאי אבא בן כמותי א"ל בני אדם הללו קרובין למלכות הן א"ל אין יש להם סוסים ופרדים שרצים אחריהם א"ל אין א"ל אי הכי שפיר עבדת. ופי' דהכי קאמר ליה אמאי עבדת הכי כלומר דכיון שכבר זכית בשבילי כדתניא דאם בא לחזור אינו חוזר לא היה לך לחזור ופושע אתה וחייב לשלם ואהדר ליה דאונס הוה וא"ל אי הכי שפיר עבדת. ופטור אתה. ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי דגרסינן התם סוף פרקין גבי ההיא עובדא א"ר ינאי הדא דתימא בהא דלא יכול למיקמה טבאות ברם ההוא דיכיל למיקמה גביה טבאות מפיק לה מן הדין ויהבינון להדין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות מלוה ולוה שאם החזיר שליח את המלוה חייב באחריות אע"פ שהראב"ד ז"ל השיג עליו:

24 ירושלמי שם שא מנה זה לפלוני טול מנה זה לפלוני יהא מנה זה לפלוני בידך רצה לחזור לא יחזור. פי' משום דכל לשונות הללו בחוב ובפקדון כזכה דמי:

25 וכי אמרינן דהולך כזכה וכו' אבל במתנה לאו כזכה. דמתוך שאדם נותן בקושי אין דעתו כשאומר הולך שיזכה בשבילו:

26 דקיימא לן דשליח מתנה כשליח הגט. והכי אמרי בהדיא בריש פרק השולח דף לב: שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט. כלומר שאם בטלה הנותן קודם שתגיע ליד המקבל הרי היא בטלה ונפקא מינה להולך לאו כזכה. כלומר דאע"ג דמתנה זכות הוא מצי למהדר דהולך במתנה לאו כזכה הוא:

27 וכתב רבינו תם ז"ל דכיון דהולך במתנה לאו כזכי תן נמי במתנה לאו כזכי דמי דאם איתא דתן כזכה אמאי איצטריך למתני תן גבי מלוה ופקדון בברייתא דלעיל השתא הולך דלאו כזכה במתנה במלוה ופקדון הוי כזכה תן דאפילו במתנה הוי כזכה מיבעיא דבמלוה ופקדון הוי כזכה אלא ודאי ל"ש הולך ולא שנא תן במתנה לא הוי כזכה ולהכי איצטריך למתנינהו תרוייהו במלוה ופקדון דהוי כזכה ור"י ז"ל הביא ראיה לדבריו מן התוספתא דפרקין ע"ש דקתני תן מנה לפלוני שאני חייב לו כו' אינו חוזר וחייב באחריותו תן מנה לפלוני שאני נותן לו רצה לחזור יחזור אלמא דבמתנה תן נמי לא הוי כזכה וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות זכייה ומתנה דתן במתנה כזכי דמי:

28 הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו. שמת יחזרו למשלח משום דהולך במתנה לאו כזכה דמי:

29 חזינן אי מית מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי משלח. דלא זכה בהו המקבל ואפילו מת הנותן בחזרת השליח אין כאן משום מצוה לקיים דברי המת שקודם מיתתו בטלו דבריו משעת מיתת המקבל:

30 ואי מיית נותן בחיי מקבל. שמת לאחר שמסר מנה לשליח ועדיין מקבל חי הילכך בשעת מיתת הנותן זכה בהן המקבל:

31 דקי"ל מצוה לקיים דברי המת. ואע"פ שהיה בריא בשעה שמסר מנה לשליח:

32 ואי שכיב מרע הוה אי איתיה למקבל בשעת מתן מעות. לשליח זכה בהן מיד וכשמת זכו יורשיו מכחו:

33 ואי ליתיה למקבל בשעת מתן מעות. שכבר מת וזה לא היה יודע יחזרו ליורשי משלח דקי"ל אין קנין למת:

34 ומשמע מהא דבשכיב מרע אפילו מת מקבל בחיי נותן קנו יורשין דאי לא למאי איצטריכינן למימר בשכיב מרע אי ליתיה למקבל בשעת מתן מעות הא אף על גב דאיתיה בשעת מתן מעות כיון דליתיה בשעת מיתת נותן יחזרו למשלח אלא ודאי בשכיב מרע משעה שמסר המנה לשליח דבריו ככתובין וכמסורין למקבל ואפילו מת בחיי נותן כך כתבו בתוספות אבל תמה אני למה דהא קי"ל בסוף פרק יש נוחלין דף קלז. דמתנת שכיב מרע לא חיילא אלא לאחר גמר מיתה וכיון דבעידנא דחיילא ליתיה למקבל היאך קנה והא אין קנין למת וצריך עיון בתוספות ובתשובת ר"י בר ששת סימן שמ"ו:

35 הדרן עלך פרק המביא קמא