ר"ן על גיטין י״ג

1 ואמר ליה רבינא לרבא והא אמר רבי שמעון דתולה בדעת עצמו לית ליה ברירה ותולה בדעת אחרים אית ליה ברירה תולה בדעת עצמו הא דאמרן. כלומר גבי הלוקח יין מבין הכותים דר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין אלמא בתולה בדעת עצמו לית ליה לר' שמעון ברירה:

2 ובתולה בדעת אחרים אית ליה דתניא הריני בועליך על מנת שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב מקודשת. כלומר הריני בועל לשם קדושין דאשה נקנית בביאה אע"פ שלא רצה האב מקודשת דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר בלבו לקדושין גמורין ואפי' לא ירצה אבא רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון רצה מקודשת לא רצה אינה מקודשת. דלא בעל אלא על תנאי ולא נתקיים וכי רצה מיהא מקודשת ואע"ג דבשעת בעילה ספק רוצה ספק אינו רוצה אמרינן הוברר הדבר דמשעת בעילה הוו קדושין. ומפרקינן בין לר' יהודה בין לר' שמעון לא שנא תולה בדעת עצמו ולא שנא תולה בדעת אחרים אית להו ברירה והתם כדקתני טעמא אמרו ליה לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד נמצא זה שותה טבלים למפרע. כלומר שהרי לא הובררה התרומה מעולם ואמר להם לכשיבקע כלומר כשיבא לידי כך ודאי טבלים שתה אבל אין לחוש לכך דלא שכיח לבקע. זו היא הצעה של שמועה:

3 ואיכא למידק טובא עלה דמדפרכינן מדתנן מה היא באותן הימים משמע דכולהו גיטי דשכיב מרע למ"ד אין ברירה לא הוו גט והיכי אפשר והא איפסיקא הלכתא בפרק משילין דף לח. דבדאורייתא אין ברירה והכא קי"ל דכי מיית הוי גיטא ועוד דאשכחן לשמואל דלית ליה ברירה דאמר בפרק בית כור דף קז. האחין שחלקו לקוחות הן ובפרק משילין דף לז: נמי אמר לענין תחומין גבי שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דאפילו חבית נמי אסורה אלמא ס"ל דאפילו בדרבנן אין ברירה ואשכחן ליה דאמר במעכשיו אם מתי דכי מאית הוי גיטא דאמרינן לקמן דף עה: דאתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט. תירצו בתוס' דכי איפסיקא הלכתא בפרק משילין דאין ברירה ה"מ בדבר שאינו עומד להתברר משעה ראשונה כי ההיא דהתם דשנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דשמא לא יחלקו לעולם והיינו טעמא דשמואל דאמר התם אפילו חבית אסורה אבל בדבר העשוי להתברר משעה ראשונה כגון ע"מ שירצה אבא וכגון ה"ז גיטיך אם מתי בהא קי"ל דיש ברירה ומש"ה אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם מתי אם לא מתי והרמב"ן ז"ל תירץ דפלוגתא דברירה היא דוקא במתנה על שני דברים כגון האומר לאיזו שתצא בפתח תחלה שהוא מתנה על זו ועל זו וכן האומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה שהוא מתנה על כל שני לוגין שבחבית וכן אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב אבל במתנה על דבר אחד בלבד כגון האומר כתוב גט לפלונית אשתי אם תצא בפתח תחלה וכן האומר אם בא חכם למזרח יהא עירובי עירוב ואם לאו יהא בטל אפילו למאן דלית ליה ברירה מהני והיינו טעמא דגיטא דש"מ דמהני ומש"ה אתקין ביה שמואל וכדמוכחין הכא דר' יהודה אית ליה ברירה בתולה בדעת אחרים מדתנן מה היא באותן הימים התם נמי על שני דברים הוא מתנה משום דאמרינן בפרק מי שאחזו דף עג: דהיינו טעמא דר' יהודה דאמר דבאותן הימים הרי היא כאשת איש משום דהאומר מהיום אם מתי כאומר מיום שמתי כלומר שעה אחת קודם מיתה ונמצא שהוא מתנה על איזו שעה שתהא קודם מיתתו וכ"ת והא ע"מ שירצה אבא אינו מתנה אלא על דבר אחד בלבד ואפ"ה מוכחינן מינה בשמעתין דאית ליה לר"ש ברירה בתולה בדעת אחרים התם היינו טעמא לפי שהוא דבר המסור ללב וכל כה"ג למ"ד אין ברירה אפי' במתנה על דבר אחד לא מהני דלא אמרינן הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה וכי קי"ל כסתם מתניתין דתנן הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא אליבא דרב יוסף הוא דקיימא לן הכי דאמר התם בפרק האומר דקידושין דף סג: דע"מ שלא ימחה הוא:

4 מתני' הכותב טופסי גיטין. שסופר הוא ונוטל שכר ורוצה הוא שיהו מזומנים לו שפעמים שאדם בא לשוכרו וטרוד בשטרות אחרים:

5 צריך שיניח מקום האיש וכו'. שאם רואה תגר ביניהם לא יאמר הריני כותב את הגט כולו אלא צריך שיניח מקום האיש וכו'. ואמרי' בגמ' דצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם שגם זה עיקרו של גט ומתני' ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי הילכך וכתב לה לאו אחתימה קאי דחתימת העדים אינה אלא מד"ס מפני תיקון העולם וכי כתיב וכתב לה לשמה אעיקר כריתות קאי דהיינו כל הני דאמרן:

6 שטרי מלוה צריך שיניח. שאם שמע אחד שהיה רודף את חבירו להלוותו מנה לא יאמר הריני כותב מיד ואניח מקום הזמן לבדו שלא יהא השטר מוקדם אלא צריך שיניח מקום המלוה והלוה והמעות ואע"ג דליכא למיחש למידי גזירה שטרות אטו גיטין:

7 מפני התקנה. מפרשינן בגמ' דמפני תקנת סופרים שיהו מזומנים לו התירו לכתוב טופסי גיטין הא לאו הכי לא שרי משום דילמא אתי למכתב תורף:

8 פוסל בכולן. ואפי' הניח מקומות הללו דגזר טופס אטו תורף וגזר נמי שטרות אטו גיטין:

9 ר"א מכשיר בכולן. ובלבד שיניח מקומות הללו:

10 חוץ מגיטי נשים. דגזרי בהו טופס אטו תורף כיון דתורף פסול מדאורייתא שנאמר וכתב לה לשמה. ומקשינן בגמרא דף כו: קשיא דר"א אדר"א דרישא דמתניתין אוקימנא כר"א ושרי לכתוב טופסי גיטין ובלבד שיניח ומפרקי' תרי תנאי ואליבא דר"א ומפרשי' בגמ' דבכל גט לא שנא מן האירוסין ול"ש מן הנשואין צריך שיניח מקום הזמן ופרכינן הניחא למ"ד משום בת אחותו אלא למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי. כלומר מי אית לה דין פירות והלא אינו אוכל פירות אלא משעת תנאי כתובה ואילך שהוא מתחייב בפרקונה כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה דף מז: ומפרקי' אמר רב עמרם הא מילתא שמעית מיניה דעולא דאמר משום תקנת ולד ולא ידענא מאי ניהו כיון דשמעית להא דתניא האומר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט ואמר עולא מה טעם גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה הכא נמי גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. כלומר דכי היכי דאמרי' באומר כתבו גט לארוסתי מעכשיו ולא אתננו לה עד לאחר שאכניסנה דאינו גט דגט ישן הוא דשמא תתעבר כשיכנסנה ויאמרו גיטה קודם לבנה שיהו סבורין שנתנו לה ביום שנכתב ה"נ במתניתין משום הכי צריך להניח מקום הזמן אף בטופס גט הארוסה שמא יכתוב זמן לבו ביום והוא לא יגרשנה עד לאחר נישואין ויאמרו בלא קידושין וכתובה נתעברה לאחר אירוסין ופגם למשפחה הוא. וא"ת דהכא אמרינן בגט ישן אינו גט דמשמע דאפי' בדיעבד לא הויא גט ואילו לקמן בפרק הזורק דף עט: אסיקנא דאם נתגרשה בגט ישן תנשא לכתחלה י"ל דהתם הוא בנתייחד בעלמא אבל הכא כיון שנישאת בודאי נבעלת חשבינן לה ובכי הא אמרינן דאינו גט:

11 גמ' הלכה כרבי אלעזר. שפוסל בטופסי גיטין גזרה משום תורף:

12 טובינא דחכימי. מאושר שבחכמים:

13 הלכך נקיטינן דבגיטי נשים לא התירו לכתוב אפילו טופס ולפיכך השמיט הרי"ף ז"ל מאי דאמרינן בגמרא דף כו. דצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם משום דלא איתמר אלא אליבא דת"ק שמתיר לכתוב טופס אבל אנן דקי"ל כרבי אלעזר אפי' טופס לא שרי אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ג מהלכות גירושין מפני תקנת הסופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין וכו' נראה שהוא סובר דאע"ג דרבה פסיק הכא כרבי אלעזר לא קי"ל הכי דדחינן לה מקמיה דרב יהודה אמר שמואל ורב הונא משמיה דעולא דאוקמוה למתני' דהכל כשרין לכתוב את הגט ואפי' חש"ו וכו' בשייר מקום התורף כדאיתא בפ' המביא תניין דף כג. אלמא סבירא להו דלא גזרינן טופס אטו תורף וכבר כתבתי שם שיש לחלק ביניהם ולקיים את שתיהן:

14 האי אשרתא דדייני. קיום השטרות שהעדים מעידין על כתב ידיהן בבית דין וב"ד כותבים במותב תלתא הוינן ואתו פלוני ופלוני סהדי ואסהידו אחתימות ידייהו ואשרנוהי וקיימנוהי וחותמין:

15 מצאו באשפה. ולא נכתב לשם אשה כלל אלמא לא חיישינן למחזי כשקרא כיון דנכתב בעתו וזמנו לבו ביום של חתימה:

16 ופרעו. בו ביום:

17 אינו חוזר ולוה בו. ביום אפילו ביום מלוה ראשונה לאחר פרעון דליכא למיחש למוקדם והכי מפרשינן לה בשנים אוחזין דף יז.:

18 שכבר נמחל שעבודו. כשפרעו ובטל השטר ואין הקרקעות משועבדות שוב למלוה השניה שלא עליה נכתב שטר זה והויא לה מלוה על פה:

19 הא לשיקרא. אם היה נחתם על מלוה זו אע"פ שנכתב קודם ההלואה כשר אם בו ביום נכתב:

20 ומיהו כי אמרי' דלמחזי כשיקרא לא חיישינן דוקא בהא דוכתא ודכוותה אבל איכא דוכתי דחיישינן בהו למיחזי כשיקרא כדאמרי' ב"ק ע. דלא כתבינן אדרכתא אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא ואמרי' נמי ב"ב קעב. כי יתביתו בהני כתובו בהיני ואע"ג דמימסרן לכו מילי בשילי דאי לא מיחזי כשיקרא ואמרי' שם נמי כי דכריתו יומא דקניתו ביה כתובו יומא דקניתו ביה ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה דאי לא מיחזי כשיקרא והיינו טעמא דמילתא דכי אמרינן דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן להו ה"מ כגון אשרתא דדייני דאע"ג דמקמי דלחזו סהדי אחתימות ידייהו מיחזי כשיקרא מיהו בתר הכי לא מיחזי כשיקרא אבל כל הני דחיישינן בהו למיחזי כשיקרא היינו משום דלעולם מיחזי הכי:

21 מתני' המביא גט ואבד ממנו וכו' ואם לאו פסול. שמא מאחר נפל ואין זה שלו:

22 מצאו בחפיסה. כלי ויש בו בכלי סימן והוא שלו:

23 אם מכירו. גם לגט כשר אבל בלא חפיסה אפי' מכירו לא דלא סמכינן אטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן כך כתב רש"י ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גירושין ולא מיחוור דכיון שיש לו סימן בחפיסה למה צריך שיכיר את הגט דהא קי"ל בפרק ואלו מציאות דף כז. דחמור בסימני אוכף מהדרינן ועוד דכולהו אינשי ודאי קים להו בטביעות עינא ועדיף טפי מסימנא דהא קטלינן ביה ומשום טביעות עינא דקלא נמי מותרין בנשותיהן בלילה וכדאיתא בפרק גיד הנשה דף צו. וכי אמרינן בגמרא גיטין דף כז: ודוקא לצורבא מרבנן אבל איניש דעלמא לא לאו משום דעם הארץ לא קים ליה בטביעות עינא אלא משום דכיון שמצאוהו אחרים והוא בידם חיישינן דילמא משקר משום הפסד שכרו והיינו טעמא נמי במאי דאמרי' גבי מציאה בב"מ דף כג: דלא מהדרי' לה אלא לצורבא מרבנן אבל לעם הארץ לא דחיישינן דילמא משקר אבל הכא שהוא עצמו מצאו למאי ניחוש לה אלא ודאי תנא תרתי קאמר מצאו בחפיסה ויש לו סימן בה או שמכירו לגט בטביעות עינא כשר:

24 נותנו לה בחזקת שהוא קיים. ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו ומדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין דף י: העמד דבר על חזקתו. מקריבין אותה. ולא חיישי' שמא מתו בעליה ולמיתה אזלא:

25 גמ' דייתיקי. צואת שכיב מרע דא תהא קאי למיקם ולהיות:

26 ומתנות. מתנת בריא:

27 לא יחזיר. לא לבעל ולא לאשה וכן שחרור וכן כולם ומדתלי טעמא בשאני אומר ש"מ הא אמר בעל תנו לה שאני כתבתיו לה נותנין ולא חיישינן לשמא אינו זה:

28 במקום שהשיירות מצויות. פסול שמא מעוברים ושבים נפל. והוא שהוחזקו. שני אנשים בשם זה באותה העיר אבל אם לא הוחזקו מספיקא לא אמרינן דילמא איתנהו ולא ידעינן או דילמא יש עיר אחרת ששמה כעיר הזאת ובה אדם אחד ששמו ושם אשתו כזה שתובעו:

29 ר' זירא רמי מתני' אברייתא. בגמ' מייתי לה:

30 איכא דאמרי. הא דשני ר' זירא דבמקום שהשיירות מצויות פסול והוא שלא שהוחזקו דבעי' תרתי וכדרבה:

31 ר' ירמיה אמר. לא מתני' קשיא ולא ברייתא קשיא דכל הנך דאמרי יחזיר לזמן מרובה כגון דאמרי עדים החתומין בו מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של שם זה ואותו חתמנו לאיש הזה התובעו ובגמ' אמרי' אי הכי מאי למימרא מהו דתימא ליחוש דילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים קמ"ל:

32 כגון דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלונית. דה"ל סימן מובהק ומהני מדאורייתא:

33 והלכה כרב אשי דהוא בתראה וכו'. יש מי שאומר דר' ירמיה ורב אשי סבירא להו כלישנא בתרא דר' זירא דלא בעינן תרתי אלא כל ששיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו א"נ הוחזקו אע"פ שאין השיירות מצויות לא מהדרינן ומ"ה נאדו מאוקמתיה דלא משמע להו דברייתא בשאין השיירות מצויות ולא הוחזקו דאי הכי פשיטא. בשלמא לאוקמתייהו קמ"ל לר' ירמיה דלא חיישי' דילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים ולרב אשי קמ"ל דסימן מובהק דאורייתא אבל אי הוה ס"ל לר' ירמיה ור' אשי כרבה דאמר דכל היכא דליכא תרתי דהיינו שיירות מצויות והוחזקו מהדרינן מאי דוחקייהו לאוקמא לברייתא בהכי לוקמוה כרבה וקמ"ל דאע"ג דהוחזקו א"נ דשיירות מצויות מהדרינן לפיכך פסק רי"ף ז"ל כלישנא בתרא דר' זירא לחומרא וכתב בפ"ק דמציעא דבשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו לא מהדרינן ולפי מ"ש בהוחזקו נמי לא מהדרינן אע"פ שאינו מתברר בסוגיא זו שהוחזקו ליהוי כשיירות מצויות דאע"ג דר' זירא פליג עליה דרבה ואמר דאפי' בשיירות מצויות. לא מהדרינן דילמא מודה ליה דבהוחזקו לחודיה מהדרינן דאיכא למימר דטפי איכא למיחש בשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו ממאי דאיכא למיחש בשהוחזקו כיון שאין השיירות מצויות. ואף הרי"ף ז"ל לא הזכיר כאן ולא בפ"ק דמציעא בפירוש במקום שהוחזקו לא נחזור בשאין השיירות מצויות אבל אפשר שרמז זה בכאן כמו שאכתוב בזה בסמוך בס"ד זהו ע"ד הרי"ף ז"ל אבל בעל הלכות ור"ח ז"ל פסקו כרבה דהא עבד עובדא כשמעתיה כדאיתא בגמ' ומעשה רב ועוד דמשמע בגמ' דרב חסדא ורב הונא אודו ליה לרבה מדלא אהדרו ליה מידי ועוד דר' זירא לחד לישנא כוותיה סבירא ליה ורבי ירמיה ורב אשי אפשר דלא מעיילי נפשייהו בהכי אלא ה"ק דאפי' בשיירות מצויות והוחזקו מהדרינן כגון דאיכא עדים או סימן מובהק: