ר"ן על גיטין כ״א

1 ודוקא בשרבו השיאו אשה. דאי לאו דשחרריה לא מעבד ליה איסורא על ידיה:

2 עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות. שאין דרך עבד להניח תפילין דמצות עשה שהזמן גרמא הוא דלילה ושבת מנחות דף לו: לאו זמן תפילין הוא:

3 אפוטרופוס. על נכסיו דאי לאו דשחרריה לא היה חשיב ליה:

4 וצריך גט שחרור. להתירו בבת ישראל:

5 אי אתה מודה שבניה עבדים. דהאי לישנא לא משמע לשון שחרור ולא צוה ג"כ לבנים שישחררו אותה אלא שלא ישתעבדו בה ומשום מצוה לקיים דברי המת הוא שאסורין להשתעבד בה וקנין מעשה ידיה לא פקע בהכי וכיון שכן ודאי דבניה עבדים ואמאי כופין את היורשין לכתוב לה גט שחרור ויפסידו בניה:

6 אמר אמימר וכו'. דסקרתא. קריה:

7 דעבדי. עבדים של ישראל היו ומכרום לעובדי כוכבים ותנן דף מג: המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות:

8 כלו מרוותייהו בתראי. כלו אדוניהם האחרונים שהם העובדי כוכבים:

9 אתו העבדים לקמיה דרבינא. להתירם בבנות ישראל:

10 זילו הדרו אבני מרוותייכו קמאי. חזרו על בני אדוניכם הראשונים ובקשו מהם לכתוב לכם גט חירות משום דעובד כוכבים לא קנה קנין איסור שבהם ונשאר אצל הבעלים הראשונים ובניהם ירשו אותו דס"ל לרבינא דאיסורא לבריה מורית הילכך מצי כתבי להו אינהו גיטא דחירותא:

11 אין לו תקנה. דאיסורא לבריה לא מורית והכי נמי מכי זבנינהו פקע כספייהו מיניה ואיסורא הוא דהוה ליה גבייהו ואיסורא לא ירושה הוא להורישו לבניו:

12 כרב דימי ס"ל. דכי אמר לא ישתעבדו בה ופקעו להו ממונא מינה אפ"ה כותבין לה גט שחרור:

13 הא אמרה בלשון שחרור. כגון הרי את בת חורין:

14 הכי נמי. דלאו טעותא הוא וכופין דאיסורא מצי מורית לבניה:

15 ההוא עבדא וכו' מפסדי ליה מינאי. כדאמרינן במתני' בפרקין דף מא: כופין את רבו ועושה אותו בן חורין:

16 אקנייה לבנו קטן. שאין ראוי לכופו:

17 מוקמי אפוטרופוס לינוקא. פרש"י לברור לו דמים יפים כמה שהוא נישום בשוק שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו:

18 ומקרקיש ליה. עבדא:

19 זוזי. דבר מועט לינוקא ולא יצטרכו לכופו שהוא ישחררהו מדעתו בשביל זוזי ובלאו קרקושי זוזי לא אפשר דינוקא לאו בר כפייה הוא ואפוטרופוס אינו רשאי להוציא עבדים לחירות ולא לחוב היתומים כדאמרי' בהניזקין דף נב. ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין כדתנן דף נט. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואפוטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולין כך כתב רש"י ז"ל. ולא מחוור דקטן לאו בר משוי שליח הוא וגט עבד כגט אשה הוא וגבי חליצה דקטן קי"ל ביבמות דף קה: דפסולה ואינה פוסלת לפיכך פי' ר"י שהאפוטרופוס משחררו ורשאי הוא לעשות כן דאתיא כרבי דאמר לקמן בפרק הניזקין דף נב. אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו ולא אמרו דמקרקש לינוקא בזוזי אלא משום שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה וזהו דעת הרי"ף ז"ל שכתב יש ששואלין כאן וכו' ודאמרינן כאשר עשה כן יעשה לו משום דאי מדינא לא מוקמינן ליה אפוטרופא וימתין עד שיגדל ולפי זה לא קי"ל כרבנן דאמרי בפרק הניזקין שם דאין אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות אלא כרבי דפליג עלייהו ואמר רשאין אלא שהרי"ף ז"ל כתבה לההיא ולא פסק בה הלכה כרבי לפיכך פירשו דכי אמרינן דאין רשאין להוציא אותן לחירות לא שאין דינן לעשות כן דכיון דקיימא לן דכסף גומר בו כדאיתא הכא דף לט: בגמ' כשם שמוכרין אותו לאחרים כך רשאין ליטול ממנו דמי עצמו אלא שחששו שמא לא ידקדקו עמהם בשומת דמיהן וכאן קנסו אותו משום כאשר עשה כן יעשה לו והעמידו דבריהם על דין תורה:

20 תנו רבנן האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין נעשה בן חורין הרי הוא בן חורין. כלומר באחד מג' לשונות אלו. הרי הוא בן חורין:

21 אעשנו בן חורין רבי אומר קנה. דהכי משמע אעשנו בן חורין בשחרור זה שאני מוסר לו עכשיו ובסמוך מוקמינן לה בדכתב ליה הני לישני בשטרא ומסר ליה:

22 וחכ"א לא קנה. שאין זו אלא הבטחה שיעשנו בן חורין לאחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה:

23 א"ר יוחנן וכולן בשטר. האי האומר דקתני כותב הוא שכתב אחת מן הלשונות הללו ומסר לו השטר אבל באמירה בעלמא לא הוי בן חורין ולא פקע ממוניה מיניה ומצי למהדר ביה אם לא קנו מידו על ידי חליפין דהוי כקונה עצמו מידו בכסף כדאמרי' לעיל בגמ' דף לט: גבי ההוא דשקל כומתא שדא בה אי נמי שכיב מרע משום דדבריו ככתובים וכמסורים דמו ובסמוך נמי דאמרינן גבי שדה וכולן בשטר הכי מפרשינן לה דבדבורא בעלמא לא מיקניא ארעא וכי תימא בין בעבד ובין בשדה אמאי לא מהני אפילו בעל פה באומר עשיתי ונתתי משום הודאת בעל דין יש לומר דכי אמר בדרך הודאה ה"נ אבל הכא בבא לשחררו עכשיו בלשונות אלו עסקינן ומשום דלא הוי לישנא מעליא לשחררו בו בתחלה אמרינן דלא מהני אפילו לענין מעשה ידיו אלא בשטר ומיהו בשטר הוי משוחרר גמור והיינו טעמא דמשמע ליה לר' יוחנן דתנא לאו מדין הודאה קאמר חדא דלא הוי בן חורין גמור דאכתי צריך גיטא דחירותא וכדאמרינן לעיל דף מ. גבי עבד שנשא אשה בפני רבו דאמרינן דיצא לחירות מדין הודאה ואפ"ה צריך גט שחרור ועוד דעשיתי דומיא דאעשנו מה אעשנו שבא לעשותו עכשיו אף עשיתי נמי והא דשדה נמי כה"ג מפרשים:

24 האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו גט חירות על ידי אחר. ואמר ליה זכה בו לפלוני דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו והא דהכא מדין הודאה מהני והרי הוא ישראל גמור וחייב במצות ומיהו לא שרי בבת חורין בלא גט שחרור דומיא דעבד שנשא אשה בפני רבו:

25 הודאת בעל דין. עבד וכן מקבל מתנה כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול לו לחזור ולזכות בו אם רצה ומש"ה אמרינן טפי במקבל דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואין אומרים כן על הנותן דשמא הנותן מתוך שקדמה מחשבתו ליתנה הוא סבור שנתנה אע"פ שעדיין לא נתנה והמקבל בהם ידע בדבר יותר ממנו:

26 ומי אוכל פירות. כלומר מאן אמרינן שהודאתו הודאה ואידך זכה:

27 נותן אוכל פירות. לפי שהודאתו הודאה גמורה כדכתיבנא:

28 הא באבא והא בברא. באבא נותן אוכל פירות אבל אם מת ובנו אמר לא נתן זה שדהו לאבא משלשין דשמא יבאו עדים שמסר לאביו וזה לא ידע:

29 מתני' עבד שעשאו רבו אפותיקי. אם לא אפרע חובך ממקום אחר הרי זה לפניך לגבותו:

30 ושחררו. בגמ' מפרש לה לכולה:

31 גמ' שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני. שלא היה גופו קנוי לו אלא משועבד ואתי שחרור ומפקע לשעבוד כדאמר רבא: