ר"ן על גיטין כ״ט

1 משום חצרה הבאה לאחר מכאן. לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים קנאתו דההוא לאו גיטא הוא דבעינן ונתן בידה או בחצרה דאתרבי מידה וזה בשעה שנתן לחצר לא היה החצר שלה וגזרינן שלא יקבל שליח האשה מיד שליח בעלה משום דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד שליח ואחר כך עשתה היא שליח לקבלו ואתא למימר נמי דחצר הוה שליח וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה:

2 מאי בינייהו. בין הני תרי לישני:

3 דקדמה איהי ושויא שליח. דידה קודם שמסר הבעל ליד שלוחו דהשתא לא דמי לחצרה הבאה לאחר מכאן והה"נ דהוה יכול למימר דאיכא בינייהו היכא דבעל לא קפיד דלמ"ד משום בזיון דבעל ליכא והכי מוכח בסוף פרק המביא תניין דף כד.:

4 אמרה ליה ליהוי פקדון בידך. זו היא גירסת הרי"ף ז"ל אבל בנוסחאות בגמ' כתוב אמרה ליה ליהוי לי בידך. כלומר ותהא את שלוחי לקבלה ובודאי דבהך נוסחא לי גרסינן אבל אמרה ליה ליהוי בידך בלא לי לא מהני דלא משמע דאיהי עבדה ליה שליח לקבלה והכי מוכח בירושלמי סוף הל"א ובתוספתא נמי תניא בפרק ד הרי זה גיטיך תנהו לפלוני אינה מגורשת שיקבלהו לי מגורשת ובמתני' נמי תנן טול לי ובברייתא טול לי שא לי יהא לי ולענין קדושין נמי אמרי' בפ"ק דקדושין דף ח: התקדשי לי במנה תנהו לאבא אינה מקודשת שיקבלהו לי מקודשת ואין בין תנהו לאבא ולהוי בידך כלום הלכך ודאי בעינן דלימא לי. ולהוי פקדון בידך שגורס הרי"ף ז"ל כיהא לי בידך דמי דבעל לאו לפקדון יהביה ניהליה:

5 אם איתא לדר"ח. אם הייתי יודע שהלכה כמותו:

6 עבידנא בהא מילתא עובדא כותיה. ואמינא מגורשת ולא חיישינן לחצרה הבאה לאחר מכאן אע"ג דבהאי עובדא דמי לה טפי משום דחד שליח הוא:

7 והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות:

8 נתיישב בדבר. נעיין בה עד שיתישב דעתנו להשיב כהלכה:

9 הדור שלחוה. לאחר ימים לדעת מה נתיישב בדבר:

10 כל הני. כל אלו פעמים חוזרים ושולחים:

11 דבר שבערוה. שנולד בו ספק בבית המדרש:

12 חולצת ולא מתייבמת. אם מת:

13 הוה עובדא. כה"ג:

14 ואצרכוה גט אחר משום דלא חזרה השליחות:

15 תרתי. בתמיה אם גט למה חליצה משמת:

16 גט מחיים. אם באה לינשא בחייו צריכה גט שני:

17 וחליצה לאחר מיתה. אם מת ולא נתן לה גט:

18 הילכך הלכה כר' חנינא וכו'. זהו דעתם ז"ל ואחרים דוחין דליכא למפשט מהא דקי"ל כרבי חנינא אלא היכא דוקא דליכא בזיון דבעל כי הכא כיון דקא לשה ליכא בזיון אבל היכא דאיכא למיחש לבזיון דבעל אפשר דלא קיימא לן כוותיה ולא נהירא דבכי האי גוונא נמי איכא בזיון כיון שלא הפסיקה לישתה לקבל גיטה אלא הכא הוא דאיכא למימר דהני עובדי לא מוכחי מידי דהא אינהו לא שלחו לקמיה דרבי אמי אלא אי איכא למיחש אי חזרה שליחות או לא ומשכחת לה אפילו אליבא דרב כגון דבעל לא קפיד וליכא משום בזיון דידיה וקדמה איהי ושויה שליחא וליכא משום חצרה הבאה לאחר מכאן ורב נחמן נמי אם איתא לדרבי חנינא קאמר ולאו דפשיטא ליה דאיתא הילכך חיישינן לדרב ואין האשה עושה שליח לקבל את גיטה מיד שליח בעלה ואם עשאתו חולצת ולא מתייבמת:

19 ההיא דהוו קרו לה נפאתא. כך שמה:

20 אזול סהדי. שאמר להם בעל כתבו גט ותנו לה:

21 וכתוב טפאתא. טעו בשמה:

22 עשו עדים שליחותן. לגט אחד עשאן שלוחים ועדים והרי כתבו גט אחד ואינן שלוחיו עוד לחזור ולכתוב גט כשר:

23 ואבד. קודם שנתנוהו לה:

24 עשו עדים שליחותן. ואינן רשאין לכתוב גט שני וליתן לה שהרי כבר כתבו גט כשר:

25 אלא אמר רבא כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים. כתבו בתוספות בשם ר"י ז"ל דהיכא דלא נאבד הגט אלא מסופקים בו אם נעשה כתקנו אם לאו דאין לעשות אחר שהרי עשו שליחותן אם הוא כשר ולפיכך טוב ללמד לבעל שיצוה להם לעשות כמה שירצו עד שיצאו מן הספק ויש מי שכתב דדוקא בגט הוא דאמרינן דאם אבד כותבין אפילו מאה פעמים וכן בשטרות שמחוסרות נתינה שאין המקבל זוכה בהן עד שיגיעו לידו אבל בשטרות שאין מחוסרות נתינה כגון שטר שכתוב בו קנין דמשעת קנין שעביד נפשיה כיון שנעשה השטר ונחתם כהוגן עשו עדים שליחותן ושוב אין כותבין ונותנין שלא אמרו אלא כעין גט שאינו כלום עד שמגיע לידה:

26 בעא מיניה רבא מרב נחמן וכו'. פירשה הרי"ף ז"ל להולכה כמו שכתוב בהלכותיו אבל רש"י ז"ל פירש כתבו ותנו לשליח שלי וכן עשו ואבד מי אמרינן עשו כל שליחותן ונסתלקו או דילמא האי נמי עד שיבא גט לידה ותתגרש עשאם שלוחים לכתוב אלא אטירחא דידהו חשש שלא להטריחם בהולכה:

27 אמר ליה רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו תיקו. הכי איתא בגמ'. ופירש רש"י ז"ל על דרך פירושו אם ת"ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לו לשליח והרי כתב ונתנו לו ואבד דעשו שליחותן דהא כל מה שצום גמרו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאן שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע גט לידה ולכך פירש להם כל כך או דילמא לא שנא. ועל דרך הרי"ף ז"ל נראה שתתפרש כך אם ת"ל בהך דלא אמר ויוליך לה דלא סלקינהו משליחות אלא אם רצו מוליכין הן עצמן היכא דאמר ויוליך לה מהו:

28 מתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי. והוא חזר ואמר קבלתי:

29 צריכה. להביא לפנינו שני כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה לקבלו ושנים שיאמרו בפנינו קבלו וקרעו. ובגמ' פריך למה לי למקרעיה:

30 ואפי' הן הן וכו'. שהשנים שאמרה בפניהם הן עצמן ראו כשקבלו:

31 או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד. שלישי שנעשו עד בזו ובזו מצטרף עמהם. ואיכא למידק מאי אפילו אדרבה הכי עדיף טפי דבשני כיתי עדים מחזי כחצי דבר אע"ג דלאו חצי דבר הוא שהרי מכיון שמינתו שליח נעשה ידו כידה ולכשיתן לו תתגרש מכל מקום כשהם הראשונים והן האחרונים עדיף טפי דליכא לספוקי במידי יש לומר סד"א מיחזי כשיקרא שהיאך אפשר שנזדמן הדבר שאותן בעצמן ששמעו השליחות ראו הקבלה דמסתמא הבעל והאשה בשתי עיירות הן כיון שהיא ממנה שליח ואינה מקבלתו מיד הבעל ומש"ה הדר תני או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהם דסלקא דעתך אמינא דנהי לתרי לא חיישינן דמשקרי לחד מיהא חיישינן קמ"ל:

32 גמ' איתמר בעל אומר לפקדון. גט שנתון ביד שליש ובעל אומר לפקדון הפקדתיו בידך:

33 ושליש אומר לגירושין. נתתו לי שהייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי והאיש והאשה יחד בעיר כ"כ רש"י ז"ל והקשו עליו דאם איתא שאין ידוע לנו שהיה שליח קבלה מאי טעמא דרב חסדא דאמר שליש נאמן דהא ודאי לא הימניה אלא במה שבידו לעשות והרי אין בידו אלא ליתנו לאשה אבל היכי נהימניה לומר שתהא מתגרשת בקבלתו לפיכך פירשו דאפילו רב חסדא לא קאמר אלא בדאיכא סהדי שהוא שליח קבלה ותמיהני אף לדבריהם היכא נהימניה לומר שנתגרשה בקבלתו והלא בעל יכול לומר לא ידעתי שהיה שליח קבלה ולהולכה נתתיו לך ואפילו ידענו שידע הבעל שהיה שליח קבלה היאך האמינו לומר שלקבלה נתנו לו ולא להולכה ואפשר דכי קאמר רב חסדא דשליש נאמן דהא הימניה היינו לומר שהיא מגורשת בקבלתו משעה שידענו שהאשה היתה עמו דכיון דהימניה ליתנו לה ובידו היה ליתנו לה אף הבעל נותנו לו על דעת שתתגרש בכל מה שבידו לעשות וכיון שנתברר שהוא שליח קבלה הרי נתגרשה משעה שהיו האשה והשליש יחד בקבלתו מתוך שבידו ליתנו לה אבל לענין שתתגרש משעה ראשונה אע"פ שאין האשה עמו ודאי לא דהא לא הימניה אלא במה שבידו או שמא אין הבעל מדקדק בשעות אלא כיון שהוא יודע שבידו ליתנו לה כשימצאנה אף מעכשיו גומר ונותן שאם הוא שליח קבלה שתתגרש מעתה וכן לדברי רש"י יש לי לומר שכיון שבשעה שבאו לבית דין קודם שאמר בעל לפקדון היה יכול ליתנו לאשה והאשה היתה מקבלתו מידו נאמן לומר שליח קבלה הייתי ולקבלה נתנו לי ונאמן בכך להתגרש משעה זו אבל משעה ראשונה ודאי לא ומסתייעים דברי רש"י ז"ל דאפילו בדליכא עדים שהוא שליח קבלה שליש נאמן מדפרכינן בשמעתין ואמאי נהימניה לשליש וכמו שאכתוב לפנינו בס"ד:

34 רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב ליה. ואם תאמר אם כן בכל שליח המביא גט ממקום למקום ניחוש דילמא אתי בעל ומערער ואמר לפקדון מסרתיו בידו ואילו אנן אמרינן בפ"ק דף ו: דאי אתי בעל ומערער לא משגיחין ביה ואפילו בארץ ישראל נמי אמרינן דאי אמר מהני דהא אמרינן שם הואיל ויצא הדבר בהיתר יצא כבר נשמר מזה רש"י ז"ל שפירש דבשניהם בעיר אחת עסקינן ומש"ה אמר רב הונא דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב ליה ולפי זה הא דאמרינן בפרק קמא דף ו. דאפילו משכונה לשכונה צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם לאו דאי אתי בעל ומערער ואמר לפקדון דלא משגחינן ביה דודאי לרב הונא נאמן אלא דכיון דתקון רבנן לומר בפני נכתב ובפני נחתם לא פלוג בכל מקום שאין עדים מצויין ומיהו בעיר אחת אי אתי בעל ומערער משגחינן ביה. אי נמי דכי אמר רב הונא בעל נאמן דוקא בשליח קבלה דאיכא ריעותא דכיון שידו כידה לדידה הוה מסר ליה אבל בשליח הולכה ליכא ריעותא שלא רצה למסור לה שתתגרש מיד. אי נמי דכי קאמר רב הונא בעל נאמן דוקא שהוא עדיין ביד שליש ורב הונא הכי קאמר אם איתא דלגירושין יהביה בעל לשליש לדידה הוה יהיב ליה השליש ולא היה מעכבו בידו הילכך כיון שלא מסרו לה מוכח דלפקדון יהביה לשליש ולצעורה קא מכוין אבל משיגיע גט לידה שוב אין הבעל נאמן אע"פ שאינה טוענת ברי:

35 ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה. פי' אע"פ שעכשיו אין בידו ליתנו לאשה שהרי לא תקבלנו ממנו שהרי תחוש שמא תקלקל עצמה כיון דבעל אומר לפקדון אפי' הכי מתוך שהיה בידו למסרו לה מתחלה ואם רצתה היתה הולכת ונישאת בו הרי הוא כמו שא"ל נאמן תהיה עלי והריני נותנו לך על אותו ענין שתאמר כענין שאמרו באומר נאמנת עלי שלא פייסתי הילכך אע"פ שאין בידו עכשיו נאמן דהכי אסיקנא בסנהדרין בפרק זה בורר דף לא. גבי ההיא אתתא דאפקא שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא ולא הימנה רב נחמן משום דכיון דאיתחזק שטרא בבי דינא אי בעיא קלתה לא אמרינן ואותבינה עליה מהא דתניא ושליש נאמן משניהם ואסיקנא בתיובתא וכן הא דאמרי' בסוף שמעתין ומודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה ה"נ קאמר דמגו דאי בעיא שקלא לגיטא מיניה ואמרה לדידי יהביה ניהליה מהימנא ובשעה דאתי לב"ד הוו יכלי למעבד הכי:

36 שאני ממון דאיתיהיב למחילה. כתב רש"י ז"ל שאם מחלו מחול הילכך שליש נאמן דכיון שהאמינו דמסרו בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין כל מה שיאמר אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמינו ע"כ ותמיהני דהא כי היכי דבממון אמרינן דמשעה שנמסר ביד שליש גמר והקנה שכל מה שירצה שליש יעשה בגיטין נמי מצינן למימר הכי וכענין שאמרו דף כט: ודף עו: ע"ש נאמנת עלי שלא פייסתי ונ"ל דה"ק שאני ממון שהוא דבר שניתן לימחל וגמר והקנה בכל מה שיאמר שליש ואפי' ישקר אבל באשה לא עביד אינש דמחיל הילכך מסתמא לא יהביה ניהליה אדעתא דהכי:

37 וגרסינן עלה בגמ' דף סד. תנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדים ואמאי נהמניה לשליש וכתב רש"י ז"ל ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה תסגי באמירת השליח בלבד ולהימניה דהא הימניה הבעל ואשה נמי ומהדרינן מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה. כלומר הא קרעיה ואע"פ שהקרעים בידו בפנינו אין שליש נאמן אלא א"כ השלישות בידו דמגו דאי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר נאמן נמי על אמירתו אבל זה שקרע אין בידו למסרו בידה ופרכינן תינח אמרה קיבל ל"ל. כלומר ל"ל לאיתויי ראיה שראוהו שקבל מיד הבעל הרי הוא בידו בפנינו והא ודאי קבליה ומהדרי' אמר רבה הא מני ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי. כלומר ר"א היא דאמר אין גט כשר בלא עדי מסירה זהו פרש"י ז"ל. ומדפרכינן ולהימניה לשליש ואמרינן תינח אמרה מוכח שאפילו אין עדים שהוא שליח קבלה נאמן וכמ"ש רש"י ז"ל למעלה ומיהו לא להתגרש משעה ראשונה דהא ודאי אין בידו אלא להתגרש בקבלתו משעה זו שהוא אומר שהוא שליח קבלה ואילך מתוך שבידו ליתנו לה וכמו שכתבתי למעלה. ודפרכינן קבל ל"ל וכתב רש"י ז"ל הרי הוא בידו בפנינו והא ודאי קבליה תמיהני ומאן לימא לן דלקבלה יהביה ניהליה דילמא להולכה וכי תימא ה"ק קבל ל"ל בדאיכא עדים דשליש אמר בשעה שהגט בידו דלקבלה יהביה ניהליה סגי א"ה אמרה נמי תיקשי לן ל"ל בדאמר שליש בשעה שהיה הגט בידו דאיהי אמרה לסגי מתוך שבידו ליתנו לה. וניחא לי דה"ק קבל ל"ל בדאיכא עדים דאמרה ושהבעל ידע בכך סגי דכיון דחזו דודאי בעל יהביה ניהליה ואיהו ידע דשליח קבלה הוי מסתמא אית לן למימר דלקבלה יהביה ניהליה דכיון דבדאמר ליה הילך סגי ואנן ידעינן דהילך א"ל ה"ל הילך לקבלה ודאי והילך להולכה ספק ויש לנו לתפוס את הודאי ולהניח את הספק דאי לא תימא הכי אף כשהגט יוצא מתחת ידי האשה ניחוש לומר שמא להולכה נתנו לה עד מקום פלוני וכדאמרינן בסוף פרק המביא תניין דף כד. הוי שליח להולכה עד דמטית התם אלא ודאי אין לנו לחוש לתנאין וענינין שאין אנו יודעין ויש לנו לתפוס הדבר במה שהתפיסה מוכחת עליו בלבד והרי אינה מוכחת אלא הילך ובכך היא מגורשת בקבלתו ומיהו דוקא בקים לן שהבעל היה יודע שהוא שליח קבלה הא לאו הכי לא שאין תפיסתו מוכחת אלא דאמר לה הילך והילך למי שאין הבעל יודע שהוא שליח לקבלה לא לשם קבלה הוא. עוד אפשר לי לומר דכיון שהתפיסה שהוא תפוס בגט ועומד מוכחת דהילך א"ל ואין לנו לספק ולחדש מה שאין לנו הוכחה בו אמרינן דאומר הילך לשליח סתם משמע שאם הוא שליח קבלה תתגרש בקבלתו ואם הוא שליח הולכה שיוליכנו לה ומש"ה פרכינן קבל למה לי דהא קים לן דקבליה ונתגרשה בקבלתו אבל זו קולא יתירא ומיהו אפילו אם נאמר כן דוקא דומיא דמתני' שאין הבעל מערער אבל כשהבעל מערער ואומר להולכה אין לנו כיון דלא נפיק גיטא מתותי ידיה ואפילו לרב חסדא. כל זה נ"ל על דרך רש"י ז"ל:

38 אבל נמצא לרי"ף בתשובה שפי' שמועתינו בשליח הולכה ובשהגט יוצא מתחת יד האשה ואפילו הכי לרב הונא בעל נאמן והביא ראיה מדאמרינן לקמן אי אמרה קמאי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה ואם אינו תחת יד האשה היכי מצית אמרה הכי. ובודאי שאין זו ראיה מכרעת דאיכא למימר דה"ק דכי אתי לב"ד הות יכלה למימר הכי וכמו שכתבתי למעלה ואשכחן מגו בכה"ג בפרק זה בורר דף לא. מגו דאי בעיא קלתה ומיהו כי אמר רב הונא דבעל נאמן אע"פ שהגט יוצא מתחת יד האשה דוקא בשניהם בעיר אחת כמו שכתבתי למעלה לשטת רש"י ז"ל אבל בשולח גט ממקום אחר ודאי לא דאלת"ה כולהו גיטין הבאין ממדינת הים ניחוש להו הכי אלא ודאי כדאמרן: