1בית דין הגדול שטעה בדבר ששגגתו חטאת להתירו ועשו רוב ציבור על פי הוראתם מביאין קרבן והוא הנקרא פר העלם דבר של ציבור אבל ב"ד שהורה וטעו ועשה היחיד על פי הוראתם חייב חטאת והב"ד פטורין כמו שיתבאר במקומו והוא הדין אם הורו לו לבד והתירו לו דבר ששגגתו חטאת:2זב שהיה יושב על המטה וארבע טליות תחת רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש ומעתה הרי זה כזה אינו יכול וזה אינו יכול שצירופן מחייבן היה רכוב על גבי בהמה וארבע טליות תחת ארבע רגלי הבהמה טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש ונמצאת הרביעית כמסייע שאין בו ממש ודנין אותה כמי שאינו נשען עליה כלל והואיל וכל אחת ראויה לומר עליה שהיא אותה שאינו נשען עליה לא הוחזקה טומאה באחת מהם ולפיכך כלן טהורות ויראה לי אף ברה"י וי"מ אותה ברה"ר ומספק טומאה ואע"פ שבאבן מושמא מטמאין כלים שתחתיה אע"פ שאינה מכבדת עליהן בזו מיהא יש אחת שהיא כמי שאינה וכתבו גדולי הדורות שכל שתחתיה גם כן טהור ולמדת מ"מ שאם היה טלאי אחד מונח תחת שתי רגלים שלה טמא שהרי ודאי נשא הזב על משכב זה שהרי אין הבהמה יכולה לעמוד בשתים וכן כל מה שתחתיה טמא לדעת האומר באבן מושמא שמטמאה אף בלא נגיעה:3זב שהיה מוטל על חמשה ספסלים או על חמשה פונדאו' והם כעין שקים ארוכים אם היו ספסלים מונחים לאורכם עד שהוא שוכב עליהם לאורכם טמאים שהרי נשא רובו עליהן על כל אחד מהם אבל אם היה שוכב עליהם לרחבם טהורים שהרי לא נשא רובו על כל אחד מהם ואם ישן עליהם בין כך ובין כך טמאים שמא נתהפך עליהם ונמצא רובו נשא על כל אחד ואחד וי"מ בפונדאות הנזכרים כאן שהם כיסים ארוכים מלאים מעות והם מפקיעים מהם דין עמוד ונעשה מלאכתנו מתוך שאיפשר לו להוציאם דרך פי הארנקי ואין הדברים נראין וי"מ את השמועה לנוסחא זו שאינו שוכב אלא על אחד מהם והואיל ויש שם אחד טמא בודאי ואין ידוע איזהו יש לספק בכל אחד מהם שזהו ומטמאים את כלן והראשון עיקר וכן כתבוהו גדולי המחברים ויש גורסין לארכן טהורים ופרשו בו מפני שרובו נשא על אחד מהם בודאי והוא יודע איזהו והוא טמא וכלן טהורים אבל לרחבן כלם טמאים שהרי שכב על כלם ואין זה כלום שהרי לא נשא רובו עליהם וסוף דבר הגירסא הראשונה עם הביאור הראשון הוא עקר:4הסוס משענתו על רגליו הראשונים והחמור משענתו על רגליו האחרונים מעתה זב שרכב על סוס וטליות תחת רגליו הראשונים טמאות הא תחת רגליו האחרונים טהורות וההפך בחמור וא"כ זו שאמרו למעלה ארבע טליות תחתיה כלן טהורות פירושו בשאר בהמות שמשענתן שוה לכל ארבע רגליה ומ"מ גדולי הרבנים כתבו שזו סותרת את זו וכן עקר וזו של סוס וחמור דחויה ובכלן טהורות בין ביד בין ברגל:5כל העוסק בעבודת המקדש צריך שיהא עומד על הרצפה עד שאם היה דבר חוצץ בינו לבינה פסל עבודתו היה רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה רואין כל שאלו ינטל הכלי הוא יכול לעמוד על רגלו האחרת עבודתו כשרה ואם לאו עבודתו פסולה וכן עבודת המקדש אינה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסול אלא שאינו לוקה קבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה שהמסייע אין בו ממש ואע"פ שלענין ברכת המזון אמרו שאין שמאל מסייעת לימין ברכה שאני שאנו צריכין בה להדור גדול ואף זו אם סייע יצא והרי היא שוה לדין עבודה:6כל שכתבנו בשנים שעשו מלאכה אחת ששניהם חייבין פירושו אף בשיעור א' ר"ל כגרוגרת בין שניהם וכן בזב שאנו מטמאין במטה שיש ארבע טליות תחת ארבע רגליה פירושו אף בשאין רובו של זב נשא על כל אחת מהן הואיל ורובו נשא בין כלן:7צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב שזו היא צידתו ואם נעלו שנים פטורים הואיל והאחד היה יכול לנעול לא היה אחד מהם יכול לנעול ונעלו שניהם חייבים ואע"פ שאין כאן שיעור צידת צבי לכל אחד מהם שהרי אינו ניצוד על יד אחד מהם מ"מ הואיל וניצוד בין שניהם שניהם חייבים:8כבר ידעת שהגונב שור או שה וטבחו או מכרו משלם תשלומי ארבעה וחמשה השותפים שגנבו וטבחו או מכרו אם טבח ומכר אחד מהם לדעת חבירו הרי הם חייבים בתשלומי ארבעה וחמשה כמו שיתבאר במקומו:9שנים שהוציאו קנה כל שאין אחד מהם יכול להוציאו חייבים אע"פ שאין בו כדי לבשל ביצה קלה לכל אחד מהם וכן בקנה של גרדי אע"פ שאין בו כדי לארוג מפה לזה וכדי לארוג מפה לזה וכן כל כיוצא בזה ומ"מ לענין ביאור קנה של גרדי זה יכול וזה יכול הוא ולא באה כאן אלא למי שמחייב בזה יכול וזה יכול שאף הוא די לו בשיעור אחד לשניהם והוא הדין באינו יכול ואינו יכול שהוא חייב לדברי הכל וכן אתה מוצא שסוגיא זו נשאלה לדעת האומר זה יכול וזה יכול חייב ומ"מ אתה למד ממנה לענין פסק לאינו יכול ואינו יכול שהוא חייב לדעתנו והראיה שהרי הביאו עליה שותפין שגנבו והרי טביחה ומכירה זה יכול וזה יכול הוא:10המשנה הששית המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייבין ור"ש פוטר אמר הר"ם פי' העקר אצלנו כי כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ הוא מטמא כפי טומאת מינו ופחות מזה השיעור אינו מטמא ועוד יתבארו עקרים אלו במקומן וטעם ר' שמעון כי הוא רואה כי אין דעת המוציא דבר מן הדברים האחרים ככונת המוציא אלו הנזכרים אבל כונתו הסרת הטומאה אם כן תהיה הוצאת מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור עליה וחכמים אומרי' כי אין הפרש בין המוציא דבר מאלו הטמאות ובין המוציא דבר אחר ודע כי העקר אצלנו החי נושא את עצמו ולפיכך המוציא אחרים אינו משאוי אא"כ היה כפות שהוא משאוי לדברי הכל אבל בהמה חיה ועוף אע"פ שהם חיים הם משאוי לדעת חכמים ואין הלכה כר' שמעון:11אמר המאירי המשנה הששית והיא מהחלק הראשון והוא שאמר המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שמאחר שלא הוציא את הכלי אלא לעשותו טפלה לאוכלין הרי הוא בטל אצל האוכלין ונמצא פטור מכלום ואלו היה שיעור באוכלין היה חייב מצד האוכלין ופטור מצד הכלי עד שאלו היה מזיד באוכלין ושוגג בכלי פטור מן הקרבן וכן אם הוציא את החי במטה שנמצא פטור על החי הואיל ואינו כפות מפני שהחי נושא את עצמו פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו את המת במטה חייב ר"ל על המת מפני שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והוצאת המת לקוברו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שאין לו שום צורך בהוצאתו ובקבורתו אלא שהוא צריך לפנות את ביתו ואין צריך לומר אם היה מוציאו להניחו ברה"ר לבד וכן צידת נחש כדי שלא ינשכנו וכן כבוי הנר לצורך השמן או הפתילה לא שיהא צריך לגוף הכבוי וכן מעביר את הקוץ ומכבה את הגחלת שלא יזוקו בה רבים שכל אלו אין לו צורך בגוף הדבר שהוא עושה אלא שהוא עושהו להרחיק את הנזק ואין לך כבוי צריך לגופו אלא הפתילה שלא הובהבה שהוא צריך להדליקה ולכבות' והכבוי הוא הוא התקון וכן מכבה את הגחלים לפחמין ומ"מ התופר ביריעה שנפל בה דרנא נהנה הוא בגוף המלאכה וצריכה לגופה הוא וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב שכל אלו שיעור הוצאתן כשיעור טומאתן ור' שמעון פוטר אף במת שלם ומצד מלאכה שאינה צריכה לגופה והלכה כתנא קמא ויש פוסקים כרבי שמעון כמו שיתבאר ופי' עליו בגמ' אף במוציאו לקוברו ואני תמה הואיל והקבורה מצוה היאך אין הוצאה לקבורה צריכה לגופה עד שראיתי בתלמוד המערב שהעמידוה במת גוי ר"ל מעובדי האלילים שאינו חייב בקבורתו וכן העמידוה בשאין בו ריח רע וראיתי לגדולי הדור שפירשו בו שאלו היה בו ריח רע הרי אמרו המוציא ריח רע בכל שהוא והיה חייב אף לר' שמעון ואע"פ שפירשנוה בריח רע העשוי לעשן בו תינוקות נראה שהם כוללים בה כל ריח רע ואע"פ שהוצאת ריח רע מלאכה שאינה צריכה לגופה איפשר הואיל וכבר הוא מקבל ההיזק צריך הוא לגופה אלא שממה שראיתי באותה שמועה בירושלמי נראה לי שזו שהעמידוה בגוי הוא מצד היתר הנאה וכן שהמוציאו לריח רע הוא שאינה צריכה לגופה והוא שראיתי שם את החי המת במטה לא כן תני ריח רע כל שהוא ואמר ר' פלוני אף מודה ר' שמעון כלומר ויהא חייב משום ריח רע ומודה רבי שמעון באיסורי הנאה ר"ל בתמיהה תפתר במת גוי כלומר מה שרבי שמעון מודה בה הוא במת גוי שאין בו איסור הנאה ומוציאו לכלבו שהוא צורך גוף הוצאה ושאין בו ריח רע אבל אם יש בו ריח רע ומוציאו בסיבתו אין זה צורך גוף המלאכה הא מ"מ לדעת חכמים אף במת ישראל הואיל ומוציאו לקוברו ואפי' היה בו ריח רע ואע"פ שכל הוצאת ריח רע אין כאן צורך גוף ולא אמרו בה בכל שהוא אלא בריח רע העשוי לעשן כמו שכתבנו שם מ"מ מלאכה שאין צריך לגופה חייב ולשיטה זו לר' שמעון במת ישראל פטור שאין כאן צורך גוף הן שהיה בו ריח רע הן שלא היה בו וחזרה שאלתנו במקומה היאך אפשר שהקבורה מצוה ולא תהא הוצאה זו מלאכה וצריכה לגופה:12זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:13כבר ביארנו שהמוציא כשיעור אוכלין בכלי חייב באוכלין ופטור על הכלי מ"מ אם היה הכלי צריך לו חייב אף על הכלי ודוקא אם נודע לו וחזר ונודע לו על הדרך שביארנו בפרק כלל גדול לדעת קצת מפרשים הא אם אין חלוק ידיעות ביניהם אינו חייב אלא אחת שזהו כשני זיתי חלב בהעלם אחד ואם הזיד באוכלין ושגג על הכלי חייב על הכלי הואיל והיה צריך לו:
