מאירי על שבת ס״ז

1 משנה יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר משום דרכי האמרי אמר הר"ם פי' חרגול מין חגב את החרגול למינהו וזה יועיל לחולשת עצבן הירכים בסגלה ושן של שועל יעשה לשינה ומי שיקח שן של שועל חי ויתלה אותו על מי שארך שנתו יקיץ אותו ואם לוקח משועל מת יעשה להפך וכמו כן יזמו בעלי הסגלות כי כשיוקח מסמר מעץ הצלוב ויתלו אותו על גרגרת מי שיש לו קדחת שלישית יועיל לו והלכה כר' יוסי כי העקר אצלנו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמרי ועל זה לא אמר הכתו' ולא תלכו בחקות הגוים:

2 אמר המאירי יוצאין בביצת חרגול ופי' בגמ' דעבדי ליה לשיחלא ר"ל לרפואת כאב האזן ובשן של שועל ופירשו בה דעבדי ליה לשינתה הן להביאה הן להסירה שאם נתלשה כשהוא חי מעכבת השינה ואם נתלשה משמת מועילה להביא את השינה ואף בספר הסגלות לחכמי הטבע הוזכרה כן ומצד סגלה ובמסמר הצלוב והוא המסמר שרגילין לתוקעו בעץ שתולין בו כדי שלא יפול אותו שהם תולים במהרה ופי' בגמ' שמועיל לזירפא ר"ל לנפח של מכת חרב וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי שכל שאינו מרפא מצד היקש טבעי או סגולה ידועה אלא מדרך חוק ונחשים המוניים אין זה רפואה אלא דרך ע"ז והוא שאמרו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ר"ל שרפואתו נכרת כגון שתיית סם ותחבושת מכה אבל הלחשים ומיניהם אסורים מדרכי האמורי ואין צריך לומר בצורות העשויות על פי משפטי הכוכבים שהם בלא ספק סרך ע"ז כמו שביארנו בסנהדרין:

3 זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ויש פוסקים כר' מאיר ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

4 מותר לסוך בשמן ומלח בשבת והיו רגילים לעשות כן לשכרות שהיו סכים תוכו של יד ושל רגל במים ומלח או מביאין לו חומר ממגופת החבית שהיא לחה מחמת המים ושורין אותה עוד במים ומלחלחין אותו בו וכל זה רפואה אצלם ואע"פ שהוזכרו בה מיני לחשים אין עיקרם אלא מצד רפואה ידועה אצלם והלחש מדרכי ההמון ואין הבלי ההמון אוסרים מה שיש בו רפואה:

5 סחיפת הכוס על הטבור בשבת מותר והיו עושים אותה למי שהיה בטנו כואב מביאים כוס שיצאו ממנו חמין לאלתר ונשאר בו אותו הבל וסוחפין אותו על הטבור לחמם ואין גוזרים משום שחיקת סמנין והוא הדין לבגדים חמין או חרסים ושאר מינים שרגילים לעשותם בזה ואפי' בחולי שאין בו סכנה שאינה רפואת סמנין שנגזור בה לשחיקת סמנין:

6 מותר ליחנק בשבת והוא למי שנפלה חוליית מפרקתו בתוך גרונו ודרך שתולין אותו בראשו שיתפשט צוארו ומגביהין עצמותיו כאלו רוצים לחנקו:

7 מותר לתקן אברי הולד ולכרכו בבגדים ולקשרו בחגורה רחבה לישב פרקי אבריו שהם רכים ונשמטים בחבלי הלידה והוא הנקרא חתול בלשון והחתל לא חתלת ויש שואלין בזו ומה הוצרך בכאן להשמיענו כן והרי בהדיא אמרו במסכתא זו כל האמור בפרשת תוכחה עושין לתינוק בשבת והחתל לא חתלת מלמד שמלפפים את התינוק ותירצו שלא הייתי מוכרח משם אלא יום ראשון ללידתו אבל שני ושלישי לא ולמדנו כאן שכן בכל הימים כל שהוא צריך לו ובמקומה במסכתא זו יתרחבו הדברים בע"ה:

8 יוצאין באבן תקומה בשבת והיא אבן ידועה שכשהיתה תלויה על אשה הרה אינה מפלת ואף המשקל השקול כנגדה מועיל לכך ויוצאין בו והוא שנמצא אותו משקל מכוון מאליו לא שגררוהו עד שהעמידוהו על משקלו ומ"מ משקל המזדמן בשקילתו כנגד המשקל אינו מועיל ואין יוצאין בו ומה שהתירו לצאת בה לא סוף דבר באשה שהפילה תמיד ומתיראה על של עכשיו אלא אף באשה שלא הפילה מעולם הואיל ומ"מ מתיראה עכשיו על כך ולא עוד אלא אפי' לא עיברה הואיל והיא מתיראה שתתעבר ותפיל כגון שהיא באה ממשפחה מוחזקת בכך:

9 כל מיני הלחשים וההשבעות אחר שאינם בשם ע"ז או כוכב אינן מיני ע"ז ומ"מ יש בהם משום דרכי האמורי אחר שאין בהם צד רפואה מדרך טבע או סגולה וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם בסוגיא זו ובמקומות אחרים הם נעזרו בדבר זה בצירוף בשני דברים הא' שלא היה שם דבר כדאי להטעות אלא הבלים המוניים וכזבי הנשים כמו שתראה ברובם שהיו מיחסים אותם על שם הנשים המיניקות והמגדלות את הילדים ומגדלות אותם בלימוד הבליהם והוא אמרם אמרה לי אם וכו':

10 והשני שמצד שהיו ההמון באותו זמן בטוח באותם הענינים היה טבעם מתחזק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם אבל כל שאין ליחס בו עזר טבעי או סגוליי באיזה צד ואע"פ שאין המאמר בהם בשם כוכב או ע"ז וכיוצא באלו מ"מ יש בו משום דרכי האמורי ואם היה הענין בשם או כוכב או צורה הנעשית על פי נקודת הכוכב וכן אם היא בשם ע"ז הרי זה סרך ע"ז כמו שביארנו בסנהדרין ס"ז א' וכן הדין בפעולות המוניות שנזכרו כאן שלא הותרו אלא מן הצד שהזכרנו ומ"מ יש קצת דברים בסוגיא זו שהוזכרו בספרי החכמות בעניני הסגולות על הדרך שהונחה הלטאה בצואר סובלי קדחת רביעית ועל הדרך שהזכירו קצת רופאים שאם יקח שן אריה ויתלה בזרוע הימני יועיל מן השכחה בסגולה לא במזג וכן הרגל השמאל מן האריה או צפורניו והרבה בספרי הרפואה כיוצא באלו ומה שהוזכר בסוגיא זו מהזכרת קצת מקראות כגון וירא אליו מלאך י"י בלבת אש עם מה שנודע שאסור להתרפאת בדברי תורה איפשר שלא נאמר אלא כשעיקר רפואתו מן התורה אבל כאן הרי הוא מונה הרבה דברים בזולת הזכרת אותם המקראות:

11 אילן המשיר פירותיו לרוב שמנו טוענו באבנים כדי שיכחיש כחו או סוקרו בסיקרא ואע"פ שצביעת הסיקרא כעין דרכי האמורי אינו כן שאינו נעשה אלא שיראוהו בני אדם ויבקשו עליו רחמים וע"ד שאמרו וטמא טמא יקרא שמודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים ועל צד זה אמרו שמותר לתלות נצר של דקל בדקל ואין בו משום דרכי האמורי:

12 אבל אלו שהוזכרו אח"כ אמרו גדולי הרבנים שבכלם גורסין יש בו משום דרכי האמורי ומ"מ יש מהם שהם בעזר טבעי והוא שאמרו נותנין בול של מלח ר"ל מלא אגרוף לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק שאין זו פעולה דרך נחש אלא טבע גמור שהמלח צולל את השמן ונמשך יפה אחר הפתילה וכן נותנין טיט וחרסית תחת הנר כדי שיצטנן השמן מלחותם ולא ימהר להדלק כל כך כל מה שנאמר דרך ברכה אין כאן נחש שלא נאמר אלא דרך תפלה ומזה המין מה שאמרו אישתי ואייתר אישתי ואייתר אין בו משום דרכי האמורי ומכאן התירו לומר אסותא וחיי וכן אמרו חמרא וחיי לרבנן אין בו משום דרכי האמורי ומעשה בר' עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס היה אומר חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהון אמן אמן סלה:

13 ונשלם הפרק תהלה לאל:

14 פרק שביעי בעזר הצור:

15 כלל גדול אמרו בשבת וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק הראשון שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה ועל איזה צד הוא חייב בהם ובאיזה שיעור ושזהו החלק הגדול שבזאת המסכתא שרוב עניני המסכתא תלויים עליו וכן ביארנו שזה הפרק הוא בא בביאור עניני זה החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון על איזה צד הוא חייב חטאת אחת לבד על מלאכות הרבה ועל איזה צד הוא חייב על כל אחת ואחת השני בביאור המלאכות שאדם חייב בשבת על עשייתם הם ותולדותיהם השלישי בענין ההוצאה על איזה דבר חייב כל מי שיוציאנו ועל איזה דבר אינו חייב אלא מי שהכין עצמו להצנעת אותו דבר והחשיבו אבל אחרים אין אותו דבר חשוב אצלם כלל עד שיהו חייבים בהוצאתו הרביעי יתחיל בביאור הוצאת כל הדברים איזה שיעור מהם הוא חשוב שיתחייב אדם על הוצאתם ועל איזה מהם פטור ולא יושלם חלק זה רק בהצטרף עמו שני הפרקים האחרים ר"ל המוציא יין ופרק א"ר עקיבא זהו שורש הפרק אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד כמו שקדם:

16 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת והיודע עקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה והעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת אמר הר"ם פי' מפני זה אמר כלל גדול מפני היות עונש שבת חמור משאר עונשי' לפי שהוא בסקילה ואמרם כל השוכח עקר שבת ואפי' היתה לו ידיעה קודם לכן ומלת שוכח תורה על זה והוא ששכח כי השם ית' צוה לבני ישראל באיסור מלאכה בשבת והוא מאמין כי זה היום שהוא עושה בו מלאכה הוא שבת ולפיכך אינו חייב אלא קרבן אחד לפי שאין לו אלא שגגה אחת בעקר התורה אבל אם ידע כי השם ית' אסר המלאכה בשבת אבל חושב כי זה היום אינו שבת הוא חייב קרבן אחד על כל שבת ושבת כי שגגה הוא ליום כלו אבל כשידע כי היום שבת והמלאכה בו אסורה אבל אינו יודע אם זה שהוא עושה הוא מלאכה ותאסר או לאו אבל חשב שהיא אינה מלאכה ואינו יודע שהוא בכרת ולא שחייב במלקות הרי הוא חייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה כי שגגה היא בכל מלאכה ואמרו מלאכות הרבה מעין מלאכה הוא שיעשה בשוגג אב מאבות מלאכות עם תולדותיו הנקראות תולדות ואינו חייב אלא חטאת אחת ודרך משל אומר כי הטוחן חטים בשגגה שהוא אב מאבות מלאכות ואח"כ ישור עץ במשור לקבל הנסורת שלו ויטחן חתיכה של מתכת לקחת טחינתו וכל זה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כי זאת הנסורת וזאת הטחינה תולדת טוחן הוא:

17 אמר המאירי כל השוכח עיקר שבת ר"ל שהוא סבור שאין איסור שבת בעולם ושלא נאסר לעולם לישראל הן שלא ידע מעולם בכך כגון תינוק שנשבה לבין הגויים או גוי שנתגייר בין הגויים בפני שלשה ולא הודיעוהו מצות שבת הן שכבר ידע אלא ששכח ועכשיו מ"מ הוא סבור שאין שבת אסור במלאכה ועשה מלאכות הרבה בין בשבת אחת בין בשבתות הרבה ולזמן מרובה נודע לו ענין שבת אינו חייב בכל מה שעשה אלא חטאת אחת ועל זו נאמר את שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה מפני שכל אלו אינם אלא שגגה אחת:

18 היודע עיקר שבת ר"ל שיודע שארבעים מלאכות אסור לעשותן בשבת אבל שכח שהיום שבת ועמד זמן מרובה שלא נתן אל לבו איזה יום שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בשגגת היום ולא נודע לו חטאו בנתים חייב על כל שבת ושבת ופירשו במס' כריתות מפני שימים שבנתים הוא ידיעה לחלק ופירשו בה גדולי הרבנים שאי איפשר שלא שמע בנתים ששבת היה ביניהם או שלא יזכור בעצמו שאין שבעה ימים בלא שבת אע"פ שלא נודע לו שחטא כגון שלא היה זכור שעשה בו מלאכה ונמצא כל שבת ושבת שגגה בפני עצמה הא מ"מ על כל מלאכות שבשבת אחת אינו חייב אלא אחת שכל השבת חדא שגגה היא שלא היה הוא מסופק במלאכות אלא בגוף השבת ויש מקשים לפי' זה והא ידיעה דחטא בעינן והיאך ידיעה בנתים ששבת היה באמצע מחלקת ומתוך כך פירשו קצת אחרונים שידיעתו עיקר שבת ושאין שבעה בלא שבת ושעמד שבעה בלא נתינת לב על השבת נקרא ידיעה ושמא תאמר ואחר שתודה שהוא חייב על כל שבת ושבת היאך אמרו למטה קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת זדון מלאכות וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו על הקצירה על שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה ואינו חייב אלא אחת כמו שיתבאר אינו דומה שבזו כשהוא יודע ששבת היום הוא סבור שהמלאכות מותרות וכמו שאמר וחזר וטחן בזדון שבת ושגגת מלאכות אבל כאן כשהוא יודע ששבת היום הוא יודע שהמלאכות אסורות והילכך אעפ"י שאינו סבור שעשאן חייב על כל שבת ושבת:

19 היודע שהוא שבת ר"ל ששבת היום ושהוא אסור בקצת מלאכות אבל אינו יודע שהוא אסור במלאכות אלו שהוא עושה ועשה מלאכות אלו שהוא סבור בהן שהן מותרות ועשה הרבה פעמים בשבת אחת ובכמה שבתות בלא ידיעת אסורם בנתים הרי זה חייב על כל מלאכה חטאת אחת הן שעשאה הרבה פעמי' הן בשבת אחת הן בשבתות הרבה הן שלא עשאה אלא פעם אחת שאע"פ שחזר וכפלה ואפי' בכמה שבתות חדא שגגה היא ואע"פ שבשגגת שבת אמרנו שהימים שבנתים ידיעה לחלק בשגגת מלאכות אינו כן שאין הפסק הימים מביא ידיעה באיסור המלאכות והרי זה כאוכל חלב שלשה פעמים בשלשה ימים בלא ידיעה בנתים שאינו חייב אלא חטאת אחת וכן אם עשה הרבה מלאכות בשבת אחת אין פוטרין אותו באחת כאלו היה שגגת שבת ששגגת מלאכו' שגגות חלוקו' הם וחייב על כל שגגה ושגגה אבל שגגת שבת וזדון מלאכות חדא שגגה היא ופוטרין אותו באחת:

20 ויש גורסין על כל אב מלאכה ומ"מ אף הם מפרשים שלא בא למעט את התולדות שאם עשה תולדה של מלאכה זו ותולדה של מלאכה זו אף הוא חייב בשתיהן וכן בכמה מלאכות אלא למעט שאם עשה אב ותולדה שלו אינו נידון אלא כמלאכה אחת כמו שיתבאר עכשיו והיא שאמר העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת כגון אב וכל תולדותיו בלא ידיעה בנתים אינו חייב אלא אחת שכלם כפל מלאכה אחת הן שאין חלוק חטאות להרבה מלאכות אלא לחלוק מלאכות שאין דומות זו לזו כגון זרע וקצר אבל זרע ונטע והבריך והרכיב כלן זריעה ותולדותיה הם:

21 זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: