מאירי על שבת ק״כ

« מאירי על שבת קי״ט ע״ב מאירי על שבת קכ״א ע״א »

1 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ מַצִּילִין סַל מָלֵא כִּכָּרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵאָה סְעוּדוֹת, וְעִיגּוּל שֶׁל דְּבֵילָה, וְחָבִית שֶׁל יַיִן. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם. וְאִם הָיוּ פִּיקְחִין, עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן אַחַר הַשַּׁבָּת.

2 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹבֵשׁ מוֹצִיא וּפוֹשֵׁט, וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא וּפוֹשֵׁט, וַאֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁמֹנָה עָשָׂר כֵּלִים, וְאֵלּוּ הֵם שְׁמֹנָה עָשָׂר כֵּלִים: מִקְטוֹרֶן, אוּנְקְלֵי, וּפוּנְדָּא, קַלְבּוֹס שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְחָלוּק, וְאַפִּילְיוֹן, וּמַעְפּוֹרֶת, וּשְׁנֵי סַפְרֵקִין, וּשְׁנֵי מִנְעָלִים, וּשְׁנֵי אַנְפִּילָאוֹת, וּשְׁנֵי פַּרְגּוֹד, וַחֲגוֹר שֶׁבְּמׇתְנָיו, וְכוֹבַע שֶׁבְּרֹאשׁוֹ, וְסוּדָר שֶׁבְּצַוָּארוֹ.

4 שבת פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: טַלִּית שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר מִצַּד אֶחָד — נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם מִצַּד אַחֵר, וְאִם כָּבְתָה — כָּבְתָה. מֵיתִיבִי: טַלִּית שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר מִצַּד אֶחָד — פּוֹשְׁטָהּ וּמִתְכַּסֶּה בָּהּ, וְאִם כָּבְתָה — כָּבְתָה. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאָחַז בּוֹ הָאוּר — פּוֹשְׁטוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ, וְאִם כָּבָה — כָּבָה.

5 שבת פתח ↗

אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס ״מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחָרֵךְ״, גְּרַם כִּיבּוּי מִי אָמַר? אִין, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּכְלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים מְלֵאִים מַיִם, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הָאוּר וְהֵן מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין אֶת הַדְּלֵיקָה — מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא שָׁרֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: נֵר שֶׁעַל גַּבֵּי טַבְלָא — מְנַעֵר אֶת הַטַּבְלָא וְהִיא נוֹפֶלֶת, וְאִם כָּבְתָה — כָּבְתָה. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ, אֲבָל בְּמַנִּיחַ — נַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר.

6 שבת פתח ↗

תָּנָא: נֵר שֶׁאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת — פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל כְּדַרְכּוֹ, וְאִם כָּבְתָה — כָּבְתָה. לָיֵיט עֲלַהּ רַב. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מַאי טַעְמָא לָיֵיט עֲלַהּ רַב? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּרַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְתָנָא קָתָנֵי לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. מִשּׁוּם דְּרַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, כׇּל דְּתָנֵי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מֵילָט לָיֵיט לֵיהּ?!

7 שבת פתח ↗

אִי הָכִי, הָכָא נָמֵי, כְּתִיב: ״לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה״ — עֲשִׂיָּיה הוּא דְּאָסוּר, גְּרָמָא שְׁרֵי! מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ, אִי שָׁרֵית לֵיהּ — אָתֵי לְכַבּוֹיֵי. אִי הָכִי קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן: וּמָה הָתָם דְּאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ — שְׁרֵי, הָכָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!

1 המשנה השלישית ר' שמעון בן פזי אומר פורשין עור של גדי על גבי שדה תיבה ומגדל שאחז בו את האור מפני שהוא מחרך ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינם יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה אמר הר"ם פי' שדה צורתה ידועה אצלנו והיא תיבה קטנה וגם כן תיבה ידועה ומגדל אוצר של עץ ידוע אצלנו ונקרא בערבי מנשאר ואמרו מפני שהוא מחרך יודיעך תועלת פריסת עור גדי כי הוא יתחרך ולא יתלהב וימנע העץ מהגיע אליו האש ור' יוסי סבר גרם לכבוי אסור אפי' בשעת נפילת האש ואינה הלכה:

2 אמר המאירי המשנה השלישית וענינה להתחיל בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר פורסין עור של גדי על גבי שדה תיבה ומגדל כדי שלא יאחוז בהם האור מפני שעור הגדי אינו נשרף אלא שמתחרך ומתכווץ ונמצא מגין על התיבה וכן הדין בכל שאר הענינים המגינים או המעכבים את הדליקה עד שאפשר שיבאו עממים בתוך כך ויכבו וכן עושה מחיצה בין הדליקה למקום שבגדיו לשם בכל הכלים בין מלאים בין רקים כדי שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מפני שאין יכולים לקבל את האור והם מתבקעים ומכבים את האור ואין הלכה כמותו אלא אף בכלי חרש חדשים מלאים ואע"פ שהדבר מצוי להם להתבקע כל גורם לכבוי במקום דליקה מותר ומעתה מותר אף בכל כלים שדרכם להשתבר וכן כתבו קצת מפרשים שאם לא היו לו כלים המגינים מכל וכל כגון של מתכת מותר להגין בכלי עץ הקשים אע"פ שאיפשר שהאור שולט בהם לכונה לעכב האש מעט שלא יעבור במהירות ושמא בין כך ובין כך יבאו גוים ויצילו מאליהם ואע"פ שגורם להבעיר אף גורם להבערה במקום פסידא התירו:

3 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

4 טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ספר תורה שאחז בה האור פושטה וקורא בה ואם כבתה כבתה ולענין אם יכול ליתן מים בסמוך לאור עד שלא יוכל להתפשט לשם יראה שמותר שהרי רב יהודה אמרה בפירוש טלית שאחז בה האור נותן עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה והעמדנוה לדעת תנא קמא של משנתנו שהתיר בכלי חרס חדשים מלאים אע"פ שגורם לכבוי ומאחר שפסקנו כמשנתנו אף בזו הלכה כן ואע"פ שגדולי הפוסקים נמנעו מלכתבה שמא בקעה מצאו ולא רצו לפרסמה ואע"פ שאמרו בפרק כירה אין נותנין כלי של מים תחת הנר לקבל הניצוצות מפני שמקרב את כבויו אינו דומה שהרי ניצוצות אלו נופלות בתוך המים והם כבות מיד ואין זה גורם אלא מכבה אבל זו שבכאן אינו אלא גורם שלא תתפשט הדליקה ויש אוסרין בנתינת מים כלל וממה שגדולי הפוסקים לא הביאוה וכן מזו שהזכרנו מכלי תחת הנר וכתבו שלא התירו אלא במחיצה של כלים אבל לא במחיצה של מים והדברים נראים כדעת ראשון להתיר אבל אם היה האור נאחז בה משני צדדים אם נותן מים באמצע אם לאו יש מפקפקין בה לומר שאף לרבנן אסור ואין הדברים נראין שהרי אף בשני צדדים אתה יכול לומר שמא לא תתפשט והרי היא כבה קודם שתגיע למים ואין כאן פסיק רישיה ואף בתלמוד המערב נראה כשטתנו שלא לאסרה אף משני צדדין אלא לדעת ר' יוסי והוא שאמרו שם ר' ירמיה בשם רב מצד אחד נותן מים כנגד השני ואם כבה כבה משני צדדין נוטלה ומתכסה בה ואם כבה כבה ר' שמואל בר' זעירא אמר ר' יוסי היא אמר ר' יוסי הוינא סברין מימר מה פליגין ר' יוסי ורבנן במחיצה של כלים אבל בשל מים לא מאן דמר ר' שמואל בר' זעירא ר' יוסי היא הדא אמרה אפי' במחיצה של מים היא המחלקת ומ"מ הירושלמי אינו מדוקדק שהרי אתה צריך לומר לפי שטתו שבצד אחד מודה ר' יוסי בהיתר נתינת מים ואינו כן לפי שטת הבבלי ואם אתה קורא מחיצה של מים משני צדדין אף מצד אחד כן:

5 מי ששכח נר דולק ע"ג טבלא מנער את הטבלא בנחת והיא נופלת ואם כבתה כבתה שהרי אינו מתכוין ופסיק רישיה אין כאן שאפשר שלא תכבה אחר שהוא עושה בנחת ופירשוה גדולי הדורות כשאין שם שמן ואפשר שתפול ולא תכבה שאם יש שם שמן אי אפשר שלא תכבה בשפיכת השמן וי"מ אותה בנר של שעוה וכיוצא בה וי"מ שמאחר שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוין אף בפסיק רישיה מותר ועוד שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו רוצה בהפסד השמן וי"מ שמאחר שאינו מכבה אלא גורם אף בפסיק רישיה מותר ומ"מ אם לא שכחה אלא שהניחה לשם במתכוין נעשית הטבלא בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלה כדי לנערה אפי' כבתה ושמא תאמר והלא דבר שמלאכתו לאיסור לצרך גופו ולצרך מקומו מותר חלוק יש בין מוקצה למלאכתו לאיסור שהרי נר שהדליקו בה באותה שבת אסור לטלטלה אף לצרך גופו ומקומו כמו שהתבאר:

6 נר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול שמאחר שהוא קרוב לדלת כל כך אי אפשר שלא יהא הרוח מכבה והרי הוא פסיק רישיה ושמא תאמר והרי אין בכבוי זה אלא איסור חכמים אפי' היה מתכוין בו שהרי סוגיא זו לדעה ר' שמעון והרי הוא סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכבר ביארנו שכל פסיק רישיה במלאכת סופרים שמותר בענין זה כמו שביארנו בצירוף ושמא תאמר על רב שהוא בעל שמועה זו שהוא סובר כר' יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ויש כאן איסור תורה אינו כן שאם כדבריך אף הוא אומר לו ומשום דסבירא ליה כר' יהודה מאן דתני כר' שמעון מילט לייט ליה ומ"מ תירצו בה גדולי הדורות שלא אמרו שלא לחייב בפסיק רישיה באיסור חכמים אלא בדבר שאין באותה מלאכה איסור תורה כלל כגון מצרף אבל בכיבוי שיש בו איסור תורה בפתילה שצריך להבהבה לא ולי נראה שמן הדין מותר לפתוח וכל שמצאנוה בלשון קללה ר"ל לייט עלה פלוני אינה במקום איסור פשוט שכל שיש בו איסור פשוט אין בו מקום לקללת חכם וקם ליה בדרבה מיניה אלא אין קללה אלא במקום שאין איסורו מבורר וההתר בו מצוי ומקללין אותו מצד פרצה ועוז מצח ושאלו לו מהיכן הוא מקלל אחר שלר' שמעון מותר לגמרי ותירץ שאף לדעת ר' שמעון ראוי לקללו שמאחר שהוא אוסר בכל שאינו מתכוין כל שהוא פסיק רישיה אף כל שהוא בקרוב לפסיק רישיה ושהדבר מצוי נקרא העושה פורץ גדר וראוי לקללה ולא אמר בהא אפי' ר' שמעון מודה אלא שהוא ראוי לקללה ומ"מ ברוח שאינה מצויה אפשר שהוא פסיק רישיה אף המדורה אסור לפתוח דלת כנגדה ברוח שאינה מצויה שהרוח באה ומבערת ואף ברוח מצויה יש להחמיר מצד גזירה ואע"פ שאין בה איסור ראוי לחוש בה לקללת חכם כל שהוא נראה שהיא מדלקת:

7 מי שהיה שם כתוב על בשרו אע"פ שאין הכתב חוצץ כגון שהיה הדיו לח וכבר אמרו הדם והדיו והדבש והחלב יבשים חוצצין לחים אין חוצצין ואפי' היה יבש כל שמעביר עליו קולמוס ומלחלחו אינו חוצץ לדעת קצת מפרשים אעפ"כ הרי זה לא ירחץ ולא יסוך מצד הרשות שמא ימחק השם ונמצא גורם במחיקתו וכן לא יעמוד במקום הטנופת מפני קדושת השם שעליו נזדמנה לו טבילה של מצוה אין אומרים הואיל ואין טבילה בזמנה מצוה ימתין עד שימחק מאליו אלא כורך בגד או גמי על השם שיהא מגין עליו משטף המים וטובל ויזהר שלא יהדק כדי שלא יחוץ וכל שכן שלא ישפשף על הגמי שלא ימצא מוחק בידים ואם אין לו בגד או גמי מוכן לו צריך שיחזר עליו שהרי אין טבילה בזמנה מצוה והמתנת בגד או גמי אינה מרבה כל כך וכן זה שהשם כתוב בבשרו אסור לו לעמוד ערום אפי' הניח ידו על השם שהידים עסקניות ותשמט אבל בכריכת גמי מותר וגדולי המחברים פירשו עצמו של דבר מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום ואף סוגיא זו מוכחת כדבריהם במה שאמר היינו טעמא דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום ושנדחית הסוגיא הראשונה שאם מפני מחיקת השם מה ענין לגמי והרי אם מהודק חוצץ ואם אינו מהודק אינו מועיל ומ"מ דרך סוגיא נאמרה וכל שאינו מהודק אינו חוצץ ומועיל מצד שאין המים נכנסים לשם בשטף אלא מצד שאנו צריכים לפרשה בלחה אף כל כניסת מים מוחקת מ"מ הואיל ואינו נמחק לאלתר הדיו מתחיל להתייבש מעט ואפשר שלא תמחק ומ"מ הואיל ויש בה לחות מעט אינו חוצץ כמו שביארנו ומ"מ לדבריהם אי אתה יכול לפרשה בטבילת מצוה שלעולם אסור אבל טבילת הרשות שאין בה איסור חציצה טובל בכריכת גמי ועל ידי הדוק:

« מאירי על שבת קי״ט ע״ב מאירי על שבת קכ״א ע״א »