מאירי על שבת נ׳

1 חריות של דקל שקצצן לצורך עצים הרי הן אסורות לטלטלם בשבת ואם חשב עליהם מבעוד יום לישיבה מותרות אע"פ שלא עשה בהם מעשה ר"ל שלא קשרם לתקנם לישיבה שמחשבה בלא מעשה מועלת בכך וכן הדין במעשה בלא מחשבה כגון שישב עליהם מבעוד יום במקרה ולא בכונה ומחשבה לישב עליהם למחר או לייחדן לישיבה הרי הן מותרות לישב עליהן ולטלטלן ואע"פ שגיזי צמר שטמן בהם נאסרו הואיל ולא ייחדן להטמנה שאני גיזי צמר שחשיבותן גדול לעשיית בגדים ואין מעשה שבמקרה מועיל בו:

2 מה שכתבנו שהמחשבה מועלת בלא מעשה יש שואלין בה ממה שאמרו בסוף עירובין איזהו נגר הנגרר שנועלין בו במקדש אבל לא במדינה כל שקשור ותלוי וראשו האחד מגיע לארץ ר' יהודה אומר זו אף במדינה מותר אלא איזהו שבמדינה אסור כל שאינו לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זוית ואמר רבא והוא שקשור בדלת אלמא כל שאינו קשור אסור וודאי טעמא דמילתא שכל שלא עשה בו מעשה אסור לטלטל ותירצו שבנגר הנגרר לא מתורת טלטול נגעו בה שאלו כן במחשבה לבד היה מותר לטלטל אלא משום בנין נגעו בה שכל שאינו קשור הרי הוא כבונה ואין נועלים בו וענין נגר הוא כמין יתד שתוחבין באסקופה לנעול הדלת והנגרר הוא שקשור בחבל ארוך ואינו נראה כקשור וכל שארוך כל כך שאינו עומד בתליה אלא ששומטו ומניחו בקרן זוית הרי הוא כמו שלא נקשר כלל ואין כאן הוכח שלנעילה הוא עומד והרי הוא כבונה ומ"מ במקדש מותר והוא שיהא קשור בדלת עצמה ששבות בעלמא הוא אבל אם לא היה קשור בדלת אלא במזוזה אין זה כלום והרי הוא כבנין הגמור ושמא תאמר מה ענין שבנגר אסור בלא קשור ופקק החלון מותר בלא קשור וכמו שאמרו קנ"ז א' שפוקקין וקושרין ומודדין יש לומר שהפקק צריך תקון למדת המאור והתקנתו זהו כעין קשורו ונמצאו שתיהן במדה אחת:

3 מותר לצאת בשבת בפוקרין ר"ל פשתן סרוק שנותנים על המכה וי"מ צמר גפן וכן בציפי צמר ר"ל צמר מנופץ שנותנין על המכה גם כן בד"א בשצבען מבעוד יום בשמן וכורך עמהם משיחה לכרכה בה על המכה שגלה בדעתו שלמכה הוא מכינם ומניחם בשבת ואין כאן משום רפואה שאין עקרו משום רפואה אלא שלא יסרטו המלבושים את מכתו והרי זה כמלבוש אחר אבל אם לא צבען בשמן אין זה מלבוש ואין זה נראה כעושה שלא לשרוט המלבושים את מכתו שאף הם בעצמם שורטים אחר שלא נטבלו בשמן ומ"מ אם יצא בהם שעה אחת מבעוד יום אע"פ שלא צבען בשמן מותר לצאת בהם שהרי מ"מ עשאן מלבוש מבעוד יום:

4 מה שאסרנו כריכה זו בשלא נצבעו יש אומרים דוקא באלו שאינם ראויים לבגד אבל סמרטוטי בגדים שאדם מניח על גבי מכתו כשחתך בשרו בסכין אע"פ שאין שם סכנה מותר לצאת בהם אבל אותו בגד שתולין בצואר למי שיש לו מכה ביד גדולי המפרשים הצריכו בו למעשה שיצא בה שעה אחת מבעוד יום וקצת חכמי צרפת אוסרים בכריכת בגד על האצבע שנחתך בה בסכין משום צובע בדם וכן אסרו לדחקו להוציא דם משום רפואה:

5 הקש סתמו לטיט או להיסק והרי הוא אסור בטלטול בכל מקום שהוא היה על גבי המטה שהניחו שם במקרה ובא הוא בשבת לשכב עליה וצריך לנענע את הקש שלא יהא קשה לו מתוך שהוא צבור במקום א' לא ינענענו בידו לפי שאסור הוא בטלטול אלא ינענענו בגופו שהוא טלטול כלאחר יד ואם היה עומד למאכל בהמה מותר לטלטלו וכן אם היה עליו כר או סדין ר"ל ששכב עליו מבעוד יום אע"פ שלא ייחדו לכך ולא חישב עליו אלא שנזדמן כן מנענעו בידו ששכיבתו עליה התירתה אף בלא מחשבה והוא הדין אם שכב עליו בלא כר וסדין אלא שדבר בהווה:

6 מכניס אדם מערב שבת מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכיו בשבת ר"ל לכסות צואה או גרף של רעי או מה שירצה מפני שמוכן הוא והוא שייחד לו קרן זוית אבל אם לא ייחד לו קרן זוית הואיל ודריסת בני הבית עליו בטל הוא אגב קרקע ומוקצה הוא שאין במלא קופה הוכח בפני עצמו שלצרכיו הכניסו אא"כ בייחוד קרן זוית:

7 בכל משפשפין את הכלים בשבת כדי לצחצחן חוץ מכלי כסף בגרתקון והוא שמרים היבשים שסביבות החביות של יין וי"מ אותו עפר הנקרא אלום מפני שעיקר תיקונם באלו והכסף נגרר על ידי צחצוחם והוא ממחק שהוא אב מלאכה ואע"פ שאינו מתכוין מ"מ פסיק רישיה הוא אבל נתר וחול מותר שאין תקונו בכך ואין כאן גרירה ואע"פ שאף באלו הוא נגרר לפעמים מ"מ אין כאן פסיק רישיה ומשום טלטול אין כאן כגון שחישב עליהם לזו או שהכניס ממנה מערב שבת וייחד לו קרן זוית שהרי אין אנו צריכים להכנה זו מעשה בגוף העפר לשנותו מכמו שהיה כמו שביארנו בחריות שאין אנו צריכים בהם לקשור:

8 נזיר מותר לחוף שערו בנתר וחול שאין באלו הסרת שער ומ"מ מין אדמה יש שמשרת השער והוא אסור לחוף בה כמו שביארנו באחרון של יום טוב וכן מותר לו לפספס ר"ל לנפץ שערו בידו ואסור לו לסרוק במסרק וכן הדין לשאר בני אדם בשבת שבני אדם בשבת לענין ניפוץ וסריקה כנזיר בחול פניו ידיו ורגליו מותר הנזיר לחפפן אף במין אדמה המשרת שער הראש ששער הזקן ושער ידיו ורגליו אינו עשוי לינשר כל כך כשער הראש והרי הן כל דבר אצלם כנתר וחול אצל הראש ויש חולקין בזו:

9 מותר לאדם לצחצח פניו ידיו ורגליו בשבת בעפר כתישת הלבנה או עפר כתישת פסולתן של שומשומין או אבק פלפלין ושאר מינין העשויים לצחצח הואיל ואין השרתן מוכרחת על כל פנים אע"פ שמשירין לפעמים ואיסור גבול אין כאן שאינן בני גבול וכן שהוא גבול על ידי שינוי שאין כאן אלא נתינת מים וכל שמחוסר גבול ואין גבולו גבול כ"כ מותר לכתחלה בנתינת מים כמו שביארנו בפרק ראשון ומכאן התירו רבים לידים מזוהמות לרחצן במורסן ואפי' כיון באלו ליפות עצמו אין כאן משום שמלת אשה ואף לתלמיד חכם מותר שאין זה אלא להתראות נאה בין הבריות שלא יתגנה עליהם ויתחלל שם שמים על ידו לפחיתותו והוא שאמרו רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו שנ' כל פעל י"י למענהו כלומר שהכל ברא לכבודו וכן מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בין שעושה כן מפני צערו בין שעושה ליפות עצמו ומ"מ אסור לפצוע זתים בשבת לשוף בהם את הידים ואף בחול אסור מפני הפסד אוכלין ואף לדעת שמואל שאמר עושה אדם כל צרכיו בפת מ"מ בפת אין כאן מיאוס ואע"פ שהוא אמרה אף בדבר שיש בו מיאוס כמו שנזכר בברכות נדחו דבריו אצל סוגיא זו בשאר הדברים חוץ מן הפת ומ"מ אף בפת אין הלכה כן כמו שביארנו במס' ברכות פרק זמון י"מ באיסור פציעת זיתים זו שהוא נעשה לצורך עצמן כגון למתק מרירותן ומשום תקון אוכלין ומ"מ אין נראה לי כן שא"כ בחול אמאי אסור ואין בזוי אוכלין במה שנעשה להכשר האוכל עצמו:

10 אגדה של בשמים כגון חבצלת וכיוצא בה שנועצין אותה בטיט או בעפר לח כדי שלא תיבש ומעמידין לפני הנכבדים ונוטלין ומריחין ומחזירין לשם מותר ליטלה בשבת ולהחזירה לשם בשבת ואין צריכין לשלפה מערב שבת אחר הנעיצה ולחזור ולנעצה כדי שיהא מקום נעיצתה רחב עד שלא יזיז עפר כשיטלנה בשבת אלא מכיון שלא נשתרש ולא ננעצה לכונת השרשה ויניקה אלא להעמיד לחותה מותר שאין בהזזת העפר כונה ולא פסיק רישיה וכן סכין שתחבו בין שורות הלבנים של בנין להשתמר מותר ליטלו ולהחזירו בשבת אע"פ שלא הוציאו משם אחר התחיבה מערב שבת ואין צ"ל בקנים הרבה היוצאים בגזע א' התכופים זה בזה שמותר לנעוץ הסכין בתוכם ושמא תאמר באגדה של בשמים זו והיא הנקראת סליקוסתא הרי עושה גומא בהסרתה והעושה גומא פטור אבל אסור אף במקום שאין חפירה כגון תיחוח יש לומר שלא נאמר כן אלא במסיר עפר שהיה העפר בטל לשם והסרתו נקראת עשייה גומא אבל זו כבר נעשית הגומא ומה שנתמלאת באגדה זו אינו כלום שיהא הוצאתו נקראת עשיית גומא ואע"פ שבמסכ' ביצה בענין דקר נעוץ הקשו והא קא עביד גומא מ"מ עיקר הכונה בנעיצת הדקר אינה אלא להוצאת עפר:

11 הטומן לפת וצנון תחת הגפנים להשתמר וכסן בעפר הקרקע הואיל ואין כונתו להשרשה ולתוספ' יניקה וכן שלא נשתרש אינו חושש משום כלאים שאין זו קרויה שתילה ולא משום מעשר ר"ל שתהא בטלה אגב קרקע עד שיחשב כלוקטה מתחלה או שנחוש בה שמא ניתוספה שם ויעשר על התוספת אחר שלא ראינוהו שנשתרש וכן אין לחוש בה משום שביעית שאין זו עבודה כלל הא אם כונתו ליניקה ותוספת יש בה משום כלאי הכרם שאין חלוק בין שתילה לזריעת הזרעים וכן משום מעשר ומשום שביעית ולענין הסרתה משם בשבת אע"פ שלא היתה כונתו להשרשה ויניקה אם היתה כולה מכוסית בקרקע אסור ליטלה שהרי מזיז עפר בידים אבל אם היו מקצת העלין מגולים אוחז במגולה ונוטל ואינו חושש אחר שלא הונחו שם אלא לשמירה לא לכונת השרשה ויניקה שאלו כן הרי אף בעציץ שאינו נקוב אסור ולמדת לפי דרכך שלא הוצרכנו למקצת עלים מגולים אלא לענין שבת וכ"ש אם היה מקצת הגוף מגולה אלא שדבר בהווה ושמא תאמר ואפי' כלם מכוסים יהא תוחב בכוש או בכרכר כמו שאמרו קכ"ג ב' פגה שטמנה בתבן וחררה בגחלים והרי שהתבן והגחלים אין ראויות לטלטל ואומר עליהם שהוא תוחב בכוש או בכרכר והם ננערות מאליהן יש שפירשוה דוקא בשמקום הכוש והכרכר מגולה שאם לא כן הרי טלטול הגחלים מיהא כדרכו בחול הוא ואע"פ שת"ק שבאותה שמועה אמר אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אין מטלטלין אותה ועל זה אמר אלעזר בן תדאי תוחבו בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהם ונפסקה הלכה כמותו ואלמא שאף במכוסית כלה אמרה כן פירוש הדברים שלת"ק למגולה עד כדי אחיזת יד אנו צריכים שאין כאן טלטול כלל שנותן הוא לבו להסירה בדרך שלא יזיז התבן והגחלים אבל מגלה בכדי תחיבת כוש אינו כלום והרי יש כאן מיהא טלטול מן הצד על ידי הכוש ולאלעזר בן תדאי טלטול מן הצד אינו טלטול הא במכוסה כלו וצריך לפנות הגחלים מצד לצד וכן התבן טלטול גמור הוא ובגחלים הוא לגמרי כטלטולן בחול ונמצא ששמועת פגה ולפת וצנון עולות לדעת א' וי"מ זו של בן תדאי אף במכוסה כלו ולפת וצנון מיהא אם נתכסה כלו והוציא בכוש וכרכר הרי הוא חופר מה שאין כן בפגה וחררה וגאוני הראשונים גורסי' בשמועה זו אם היו מקצתם מגולים ואין מתירין אלא במקצת גופן מגולה אבל אם נטמן כל הגוף אע"פ שמקצת עלין מגולין אסור ששתילה מעולה היא שהרי כל הזריעות דרכן בכך אלא שבמקומה במשניות ובירושלמי שנויה כדברינו ובטומן שלא מדרך שתילה וזריעה: