מאירי על שבת ע״ח

« מאירי על שבת ע״ז ע״ב מאירי על שבת ע״ט ע״א »

1 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא חֶבֶל — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אוֹזֶן לַקּוּפָּה. גֶּמִי — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לַנָּפָה וְלַכְּבָרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִיטּוֹל מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לַקָּטָן. נְיָיר — כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין. וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין — חַיָּיב.

2 שבת פתח ↗

אָמַר מָר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמוֹצִיא, אֲבָל בְּמַצְנִיעַ — כׇּל שֶׁהוּא. אַטּוּ מַצְנִיעַ לָאו מוֹצִיא הוּא? אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּתַלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: לֵךְ וּפַנֵּה לִי הַמָּקוֹם לִסְעוּדָה. הָלַךְ וּפִנָּה לוֹ. דָּבָר חָשׁוּב לַכֹּל — חַיָּיב עִילָּוֵיהּ, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב לַכֹּל, אִי אַצְנְעֵיהּ רַבֵּיהּ — מִיחַיַּיב עִילָּוֵיהּ, וְאִי לָא — לָא מִיחַיַּיב.

3 שבת פתח ↗

5 שבת פתח ↗

6 שבת פתח ↗

7 שבת פתח ↗

10 שבת פתח ↗

גְּמָ׳ חֶבֶל נָמֵי לִיחַיֵּיב כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לַנָּפָה וְלַכְּבָרָה! כֵּיוָן דְּחָרֵיק בְּמָנָא לָא עָבְדִי אִינָשֵׁי. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּצִין כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אוֹזֶן לְסַל כְּפִיפָה מִצְרִית. סִיב — אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי מַשְׁפֵּךְ קָטָן לְסַנֵּן אֶת הַיַּיִן. רְבָב — כְּדֵי לָסוּךְ תַּחַת אֶסְפּוֹגִית קְטַנָּה. וְכַמָּה שִׁיעוּרָהּ? — כְּסֶלַע. וְהָתַנְיָא כִּגְרוֹגֶרֶת! אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא. מוֹכִין כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כַּדּוּר קְטַנָּה, וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? — כֶּאֱגוֹז.

11 שבת פתח ↗

מֵיתִיבִי: הַמּוֹצִיא נְיָיר מָחוּק וּשְׁטָר פָּרוּעַ, אִם יֵשׁ בַּלּוֹבֶן שֶׁלּוֹ כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, אוֹ בְּכוּלּוֹ כְּדֵי לִכְרוֹךְ עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פִּלְיָיטוֹן — חַיָּיב, וְאִם לָאו — פָּטוּר. בִּשְׁלָמָא לְרַב שֵׁשֶׁת דְּאָמַר מַאי ״שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת״, שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל קֶשֶׁר מוֹכְסִין — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרָבָא דְּאָמַר שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דִּידַן וּבֵית אֲחִיזָה, דְּהַיְינוּ קֶשֶׁר מוֹכְסִין — הָכָא בֵּית אֲחִיזָה לָא צְרִיךְ! קַשְׁיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין, עַד שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ לַמּוֹכֵס — חַיָּיב. מִשֶּׁהֶרְאָהוּ לַמּוֹכֵס — פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִשֶּׁהֶרְאָהוּ לַמּוֹכֵס חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ רָהִיטֵי מוֹכְסָא. רָבָא אָמַר: מוֹכֵס גָּדוֹל וּמוֹכֵס קָטָן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: חַד מוֹכֵס אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְהַרְאוֹת לְמוֹכֵס שֵׁנִי, דְּאָמַר לֵיהּ: חֲזִי, גַּבְרָא דְמוֹכֵס אֲנָא.

12 שבת פתח ↗

13 שבת פתח ↗

נְיָיר מָחוּק — כְּדֵי לִכְרוֹךְ עַל צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פִּלְיָיטוֹן. עוֹר — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵיעַ. דּוּכְסוּסְטוֹס — כְּדֵי לִכְתּוֹב מְזוּזָה. קְלָף — כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִילִּין, שֶׁהִיא ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. דְּיוֹ — כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. כְּחוֹל — כְּדֵי לִכְחוֹל עַיִן אַחַת. דֶּבֶק — כְּדֵי לִיתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁפְשָׁף. זֶפֶת וְגׇפְרִית — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב. שַׁעֲוָה — כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן. חַרְסִית — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּיטְפּוּט. סוּבִּין — כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. סִיד — כְּדֵי לָסוּד קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּלְכּוּל. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי לָסוּד אוּנְדִּפֵי.

1 המוציא טיט שיעורו בכדי לעשות פי כוש ר"ל לסתום פי הכוש הנקרא ווירט"יל שרגילין בכך מצד שהוא מתרחב יותר מדאי וסותמין אותו בטיט ותוחבין העץ הארוך שטווין בו לתוך הטיט והולמו שם בשיעורו והטיט נשאר סבי' הנקב ונשאר שם העץ הלום במדתו ויש גורסין פי הכור ויראה לפרש כן בכדי לחדש פי הכור שהפתילה יוצאה דרך בו וי"מ לעשות ממנו נר קטן הראוי לצרוף בו הנחשת וי"מ לסתום בו נקב שנותנין המפוח לתוכו ומדביקין אותו בטיט כדי להכניסו בדוחק להעמידו הלום לשם ומלת לעשות לפי' זה ולפי' ראשון ביאורה לסתום וע"ד מה שאמרו בפרק זה בזפת וגפרית כדי לעשות בו נקב ושמא תאמר אחר שהטיט ראוי לשיעור מועט כזה היאך שיערו בשופכין שחיוב הוצאתם מפני שראויות לגבל את הטיט לרביעית והיה לנו לשער בהן כל שיכול לגבל בהן בכדי לעשות פי כוש הואיל וכל עצמן אין חיובן אלא מפני שראויות לגבל בהן את הטיט אינו כן שכל שלא נתגבל אין אדם טורח לגבל מתחלה לעשות פי כוש אבל כל שנתגבל אדם מוציאו לכך:

2 ומה שנאמר בסוגיא זו אטו מצניע לאו מוציא הוא ותירצוה בתלמיד שאמר לו רבו וכו' ואע"פ שאינה צריכה לנו לענין פסק כך פירושה שאמר תחלה בד"א במוציא אבל מצניע אינו צריך שיעור אלא שיעורו בכל שהוא הואיל והחשיבו בהצנעתו והיה המקשה סבור מצניע בלא הוצאה ושאל אטו מצניע לאו מוציא הוא והיאך יתחייב בהצנעתו בלא הוצאה וא"ת במצניע והוציאו קאמר היה לו להזכיר כן וכדתנן המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו חייב בכל שהוא ותירץ שלא רצה לשנות והוציאו שיהא במשמע שהמצניע עצמו יוציא מפני שרצה לחדש בו דין שיתחייב בו אף בלא הצנעתו והעמידה בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה לי מקום לסעודה והלך ופינה לו ורבו מלקט מה שהוא מפנה ומצניע ואח"כ הוציא זה התלמיד מה שרבו הצניע ואמר מידי דחשיב לכל חייב אף בלא הצנעת רבו והוא שאמר בד"א במוציא כלומר בלא הצנעה שאי אתה יכול לילך בה אלא בשיעורה אבל כל שיש שם הצנעה אפי' לא היה הוא המצניע אלא רבו חייב הוא בכל שהוא כמצניע עצמו ולא שיהא סבור כר' שמעון שאמר נתחייב זה במחשבתו של זה שאין בשאר בני אדם כן אלא בתלמיד שהוא נגרר אחר דעת רבו ומחשיבה בדעתו בהצנעת רבו וזהו שאמר אבל במצניע חייב בכל שהוא אף זה שאינו מצניע ונמצאו שלש מחלוקות בדבר שר' שמעון סובר שאף בשאר בני אדם אומרים נתחייב זה במחשבתו של זה ותנא של סוגיא זו סובר ששאר בני אדם פטורין אבל תלמיד אצל הרב ושראה או ידע בהציעת רבו חייב ותנא של פרק המצניע שהזכירו בה והוציאו משמע דוקא כשהוציאו המצניע סובר שאף תלמיד אצל הרב פטור וכן הלכה ולעולם אין שום אדם מתחייב בהצנעת אחר ויש בסוגיא זו הרבה פירושי' לבעלי החבורים והפירושים איש על מקומו:

3 המשנה השניה המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקפה גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה ר' יהודה אומ' כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין המוציא קשר מוכסין חייב נייר מחוק כדי לכרוך בו פי צלוחית קטנה של פוליטון אמר הר"ם פי' גמי הוא הגומא ובעברי תיבת גמא תלאי כמו בית יד שיתלה ממנו ונפה ידועה והיא דקת הנקבים וכברה היא שנקביה רחבים יותר וקשר מוכסין הוא הסימן שכותבין לוקחי המעשר ובעלי המכס להודיע כי זה פרע מה שנתחייב ושיעורם שתי אותיות וקרא אותו קשר כמו שקוראין אנשי דורנו הרשמים והצורות שמחשבין בהם הפנקסין עקר אלרו"מי בלשון ערבי ובלשון עברי קשר הרומיי ונייר ידוע ונייר פסול שטר של נייר שנתבטל ואין מוציאין בו חוב ופוליטון מר דרור והוא המוסק ואין הלכה כר' יהודה:

4 אמר המאירי המשנה השניה והוא מענין שהזכרנו בשלפניה המוציא חבל שיעורו כדי לעשות אזן לקופה לאחוז אותה בו גמי כדי לעשות תלאי לנפה וכברה ר"ל לתלותו בו והוא שיעור מועט מעשיית אזן לקופה עד ששאלו בגמ' שאף בחבל נשער בתלאי לנפה וכברה לחומרא ותירץ כיון דחדיק במנא לא עבדי אינשי כלומר שהחבל אוכל העץ ומתוך כך נזהרים שלא לעשות ממנו תלאי לכלי עץ הדקי' כגון נפה וכברה אלא לקופ' שמעשיה רכין שנעשי' מלולבי תמרים ואין החבל אוכלתן אבל הגמי עושין ממנו תלאי לנפה וכברה שהם קלים ודבר מועט סובלם:

5 ר' יהודה מחמיר בשניהם לומר ששיעורן כדי ליטול ממנו מדת מנעל קטן להראותו לאומן לומר כזה אני צריך וי"א לקשור טרסיותיו זו בזו שלא ישמט המנעל מרגלו והלכה כחכמים:

6 נייר כדי לכתוב עליו קשר של מוכסים והוא שדרך המוכסים להיות אחד עומד במקום אחד קרוב יעיר ואחד עומד ברחוק שאם עבר ההולך על המכס ולא פרעו במקומו יהא זה חוזר וגובהו ומתוך כך כשזה פורעו לראשון במקומו נותן לו סימן שיראהו לשני והיה המנהג אצלם שהיה כותב לו שתי אותיות גדולות יותר משלנו על הנייר והוא כשיעור שתי אותיות שלנו עם בית אחיזה שלהם ר"ל הגליון והוא הנקרא בסוגיא זו גם כן לובן ולפיכך שיערו בהוצאתו כשיעור זה:

7 נייר מחוק שאין ראוי עוד לכתוב עליו שיעורו גדול מזה והוא בכדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פוליטון ובגמ' יתבאר בה עוד שיעור אחר והוא אם יש בלובן שלו ר"ל הגליון כדי לכתוב בו שתי אותיות של קשר מוכסים:

8 זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

9 המוציא הוצין והן של לולבי דקל שיעורן כדי לעשות אזן לכפיפה מצרית והוא סל קטן העשוי מאותו המין סיב והוא אותן הוצים קטנים שנעשים סביב הדקל וי"מ גמי לח שאינו ראוי לעשות ממנו תלאי אלא שמפזרין אותו בקרקע הבית שיעורו כדי ליתן על פי משפך של יין והוא שלוקחין כמלא היד מהם ונותנים על נקב המשפך כשרוצים להריק היין ממנו לכליו של קונה כדי שלא יכנסו היתושים לתוך הכלי או שמעכב את הפסולת ואת הפקטים:

10 רבב והוא שומן כדי לשוף תחת אספוגית קטנה ר"ל רקיק והוא עוגה קטנה שעושין אותה לקטן ונותנים אותה באלפס או בתנור וטחין אותן בשומן וכל שמוציא רבב בכדי שיעור טיחה הראויה לעוגה קטנה ששיעורה כסלע או כגרוגרת חייב וי"מ כדי לטוח מקום המכה ליתן עליה אספלנית קטנה כשיעור סלע ר"ל רטיה שנוהגין לטוח מקום המכה קודם שיתנו עליה אספלנית ומפרשים אספוגית כאספלנית ואין נראה כן מוכין כדי לעשות ממנו כדור כשיעור אגוז:

11 המוציא קשר מוכסים עד שלא הראהו למוכס חייב משהראהו למוכס פטור שאינו מועיל לכלום וגדולי המחברים פוסקים כר' יהודה שאע"פ שהראהו ונפטר לו חייב שמועיל הוא לו להחזיק עצמו כנאמן ושאינו עובר על המכס והוא שאמרו כאן חזי גברא דמכיס אנא וחזקתו מועלת לו לאחר זמן ועוד הוזכרו בה טעמים אחרים והם רהוטי מכסא ומוכס גדול וקטן על הדרך שהתבאר ענינם בפירושי גדולי הרבנים:

12 המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב ואין כאן שיעור אלא בכמות שהוא משפרעו שיעורו כנייר מחוק אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות או בכלו כדי לכרוך על פי צלוחית של פוליטון חייב ואם לאו פטור וא"ת מה הוצאת שטר פרוע מועלת והלא אסור לשהות שטר פרוע וא"כ אם המלוה מוציאה אינו כלום שלא ישהנה כדי לצור על פי צלוחיתו הואיל ואיסור יש בדבר ואף לוה לא ישהנה שהרי מתירא הוא שתפול לידי מלוה ויחזור ויגבנה תדע שבהוצאת לוה אנו עסוקים ומועיל לו שמחזיק עצמו בגברא פרענא אבל מלוה פטור לעולם בפרוע ומ"מ כשאינו פרוע אפי' אמר הלוה פרעתי ואין ביד המלוה לקיימו אע"פ שהלכה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואין הודאתו של זה מועלת לו אחר שאף הוא שדי בה נרגא לומר פרעתי ואע"פ שידוע שאין בידו של זה לקיימה מ"מ חייב שהרי מ"מ צריך הוא להשהותה שמא היום ומחר יזדמן לו לקיימה ואין אומרין בכיוצא בו שיהא אסור לו להשהותה ואע"פ שבסוגיא זו נראה שלדעת האומר צריך לקיימו אם הוציאה המלוה פטור אין לסמוך עליה ומ"מ לענין פירוש אתה צריך לפרש בה כן ר"ל שמשנודע שאין בידו לקיימה יהא נדון כפרוע אבל לענין פסק אינו ולענין ביאור הסוגיא במה שנזכר כאן בכותבין שובר כך היא הצעה של שמועה דכלי עלמא אסור לשהות וצריך לקיימו ובכותבין שובר קא מפלגי תנא קמא סבר כותבין שובר ויכול המלוה לטעון אכתוב לך שובר ואיני מחזיר שטרך ואין לוה יכול להכריחו להחזיר לו שטרו ונמצא שאינו צריך למלוה כלל ואע"פ שלא נאמר כותבין שובר במקום שיש שטר בודאי מ"מ הואיל ואי בעי קלתה ועל כרחו כותב שובר אין הוצאתו חשובה לענין שבת ולר' יהודה אין כותבים שובר ועל כל פנים הוא צריך לה להחזירה שאם לא יחזיר אף הוא תובעו מה שפרעו ויש גורסים ומפרשים בדרך אחרת ושבוש הוא ומ"מ הלכה כותבים שובר ומלוה פטור בהוצאת שטר פרוע כמו שביארנו:

13 המשנה השלישית עור כדי לעשות קמיע קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין שהיא שמע ישראל ודיו כדי לכתוב שתי אותיות כחל כדי לכחול את העין אחת זפת וגפרית כדי לעשות נקב שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן אמר הר"ם פי' לעשות בו קמיע לכסות בו קמיע וקלף ידוע ועל הקלף יכתבו התפלין וזו הלכה למשה מסיני ופרשיות התפלין ארבע קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע וכבר כי השעוה היא הדונג:

« מאירי על שבת ע״ז ע״ב מאירי על שבת ע״ט ע״א »