מאירי על שבת כ״ג

1 אע"פ שאמרו בחרש שוטה וקטן שהדליקו שאינו כלום אשה ודאי מדלקת אע"פ שמצות עשה שהזמן גרמא היא נשים חייבות בה שאף הן היו באותו הנס ומעתה מדלקת אף להוציא את האחרים כדין כל המחוייב בדבר וקצת מפרשים כתבו דוקא לעצמה ואין זה כלום ויש מתירין בקטן אם הגיע לחינוך הואיל ומצותה מדברי סופרים וכן חתמוה חכמי פורווינצא בחבוריהם ואין הדברים נראים:

2 אכסנאי חייב בנר חנוכה ומ"מ אינו צריך להדליק לעצמו אלא שישתף עצמו עם בני הבית ויסייע להם בפרוטה לשמן בד"א כשאינו פותח דלת לעצמו אבל אם פותח דלת לעצמו אע"פ שאוכל ושותה עמהם חייב להדליק ומ"מ אם היה נשאוי שנמצא קובע בית לעצמו בעיר אחרת אע"פ שאין לו בית בזאת העיר אינו צריך אף לשתוף שהרי מדליקין עליו בביתו ואפי' פתח דלת לעצמו שאינו דומה לחצר שיש בה שתי רוחות שצריך להדליק בשתיהן שזה אינו אלא מפני שאין העובר בזו יודע בשל זו והוא שאמרו שברוח אחת אינו צריך שאין חשד בדבר שמרגישים הם שעל האחרת הוא סומך וחוקרים עליו ואף בזה חוקרים הם עליו ויודעים שעל ביתו הוא סומך ויש חולקין לומר שאין ביתו מפקיעו אלא כשאינו פותח פתח לעצמו ולענין שיתוף הא כל שפותח לעצמו מדליק מפני החשד והדברים קרובים:

3 חכמי התוספות כתבו ששני בעלי בתים הדרים בבית אחד וסמוכים על שולחן א' אפי' בן גדול ונשאוי בבית אביו צריך להדליק או להשתתף וזו השניה מיהא אינה נראית כלל שלא נאמרו הדברים אלא בזרים שאינם מכלל בני הבית אבל כל שהוא מכלל בני הבית אינו צריך כלום ומ"מ אף הם כתבו שצריך ליזהר בשיתוף זה שלא ידליק זה לילה אחת וזה לילה אחרת אלא יהא השמן משותף בכל לילה ולילה או יתן לו פרוטה לזכות לו חלק שם בכל הלילות ואלו ודאי דברים ברורים:

4 כל השמנים יפים לנר ושמן זית מן המובחר וכבר ביארנו לדעתנו שבנר חנוכה נאמרה ומה שאמרו כל השמנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר בין לגבל בין לעשן והוא שהיו מעשנין כלי זכוכית בעשן שמן שעל האור עד שמשחירו וגורר השחרורית ומגבלו בשמן זית או באחר עם שרף אלנות ובמעט דבש ומיבשו וכשרוצה לכתוב ממחהו במי עפצא ונותן לתוכו קנקנתום וכן מה שאמרו כל השרפים יפים לדיו ושל כשף יותר מכלם ר"ל של עץ הנקרא פורוניר בכל אלו לענין פסק אין לנו שהדיו כל שנעשה בדברים משחירים ומדביקים יעשהו ממה שירצה כמו שביארנו במסכת מגלה ולא נאמר דיו אלא למעט שאר מיני צבעונין:

5 המדליק נר חנוכה לילה הראשונה מברך שלש להדליק ושעשה נסים ושהחיינו והרואה מברך שתים שעשה נסים ושהחיינו מלילה ראשונה ואילך המדליק מברך שתים להדליק ושעשה נסים והרואה מברך אחת ר"ל שעשה נסים רואה זה שאנו מחייבים לברך אם בירך כבר בביתו אין ספק שאינו חייב לברך אבל אם לא בירך עדיין בביתו אם אינו עתיד לברך כגון בן בבית אביו או אורח בבית אושפיזו מברך ואם עתיד לברך עדיין אינו צריך לברך בראייתו עכשיו ומ"מ מי שלא בירך ואינו עתיד לברך אלא שמדליקין עליו בתוך ביתו יש פוטרין אותו מלברך ולא יראה לי כן:

6 מי שאין לו להדליק ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה ראשונה ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראין וכן ראיתי מי שכתב שמי שלא הדליק עדיין ובא לו בתוך ימי חנוכה שלילה ראשונה שהוא מדליק מברך זמן:

7 מי שהיה בכפר שאינו מדליק ואינו רואה כגון כפר של גוים יש מחייבים אותו להדליק שלא נפטר מהדלקה אחר שאינו רואה במקומו שום הדלקה ואף גדולי הדורות שלפנינו החמירו על עצמם בזו ואין הדברים נראים:

8 יש מדקדקין לברך ברכת להדליק בראשונה ושעשה נסים באחרונה בשעה שהוא רואה כל מה שהוא חייב להדליק ואיני רואה הכרח בכך ומ"מ להדליק מיהא ראוי לברך בתחלתו מטעם עובר לעשייתן:

9 זה שאנו אומרים בנר חנוכה אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' פירושו משום לא תסור ר"ל שמאחר שהתורה אמרה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו' הרי כלל לקיים כל מה שמדברי סופרים והרי נצטוינו מן התורה בכל שהם מתקנים ומ"מ לא כל הדברים שוים בזו אלא יש מצוה מדברי סופרים ואין מברכין עליה והוא שאמרו הדמאי מערבין בו ערובי חצרות ומשתתפין בו שתופי מבואות מפני שהוא ראוי לעניים וכן מברכים עליו המוציא וג' ברכות ומזמנים עליו וכשמפרישין ממנו לתקנו אין מברכין עליו מפני שהוא ספק ולפי' יכול להפרישו ערום ומעשרין אותו בין השמשות שאין זה מתקן גמור הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין הם מעתה צריך שתדע הואיל וחכמים תקנו בהפרשתו היאך אין מברכין עליו אלא הואיל ותקנה זו לא באה אלא על הספק אין מברכין עליו ולדעת זה כל שתקנתו מדברי סופרים מצד איזה ספק אע"פ שעיקר הדבר מן התורה ספק דבריהם הוא קרוי והוא שאמרו ודאי דדבריהם כגון מצוה של סופרים כהדלקת נר חנוכה וחברותיה בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה אף בספק הבא מחשש תורה ואע"פ שיום טוב שני ספק דדבריהם הוא ומברכים עליו אינו אלא שלא יבאו לזלזל בו הא ספק של תורה כגון ספק עשה את המצוה ספק לא עשאה וודאי דדבריהם מברכים ואע"פ שבגמ' נחלקו בה אביי ורבא ואלו שהזכרנו הם דברי אביי והרי רבא תרצה מפני שרוב עמי הארץ מעשרים חכמי הדורות מסכימים שלא חלק בה רבא אלא שהפליג בטעם דמאי שאף ספק גמור אינו ומ"מ מודה הוא שבספק דבריהם אין מברכים אף דבר שספקו בא מחשש תורה והילכך אין מברכים על כיסוי דם הכוי שהרי עיקר חיובו בכיסוי אינו אלא מדברי סופרים ומספק שמא חיה הוא וכן נולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מתקנת חכמים ומספק ערלה כבושה כמו שיתבאר אינו מברך עליו אע"פ שספקות אלו מחשש תורה הן באות הא כל שנולד לו ספק בדבר שעיקר חיובו מן התורה כגון ספק נטל לולב ביום ראשון ספק לא נטל נוטל ומברך ודעת גדולי המחברים נראית כשיטה זו:

10 ויש בזו דעת אחרת לפסוק כרבא לומר שאף ספק של דבריהם צריך ברכה ולא אמרו בדמאי אלא משום שרוב עמי הארץ מעשרים והילכך מברכים על כסוי דם הכוי ועל נולד מהול וכן כתבוה גדולי המפרשים ויש בזה דעת שלישית לקצת מפרשים לפסוק באיזה מן הדעות ולהוסיף בו שכל ספק שבעולם נקרא ספק דדבריהם שלא חייבה תורה על הספקות וחכמים החמירו עליהם ואין הדברים נראין שאם כן לא היה לו לומר אלא אין מברכים על הספק ומה היה לו לפרוט ספק דדבריהם ועקר הדברים שלדעת רבא כל שתקנתו מדברי סופרים בא מצד איזה ספק של תורה מברכים עליו כגון כסוי דם הכוי מספק חיה ונולד מהול מספק ערלה ודמאי שאני דרוב עמי הארץ וכו' אבל כל שהוא ודאי שאינו מן התורה וחכמים תקנוהו לגמרי אין מברכים בספקו כגון ספק הדליק נר חנוכה ספק לא הדליק וא"כ ביום טוב שני אין אנו צריכים לבא בה מחשש זלזול ואע"פ שקראוהו בסוגיא זו ספק דבריהם אפשר מפני שבימי אביי ורבא לא היה יום טוב שני אלא מתורת מנהג אבות ונמצא שאין בו סרך תורה אלא מנהג על הספק הקדום והרי הוא כספק דבריהם או שמא לדעת אביי נאמרה שהיה קורא את הדמאי ספק דבריהם ותשובתו של רבא כוללת שכל ספק דבריהם שעיקרו מן התורה טעון ברכה ודמאי שאני מטעם רוב עמי הארץ מעשרין הם ויום טוב שני עקרו מן התורה ולדעת ראשון שכתבנו לדונו בספק דבריהם אנו באים בה מחשש זלזול וזהו עיקר הדברים:

11 הרבה סוגיות מתחלפות בתלמוד שמצינו בהם הפך סוגיא זו והוא שאביי נעזר לעצמו בטעם רוב עמי הארץ מעשרין בגיטין בפרק הניזקין ובכתבות בפרק שני ורבא נעזר בטעמים אחרים ובסוגיא זו ובפרק ראשון בענין זב פרוש ובכתבות פרק אע"פ נעזר רבא בטעם רוב עמי הארץ ואביי בירר לו טעמים אחרים עד שמתוך כך הרבו בה המפרשים הרבה דחקים ללא צורך ועיקר הדברים שטעם זה ר"ל רוב עמי הארץ מעשרין הם כללי הוא לכל ושניהם סוברים כן אלא שכל שנראה לתנא או לאמורא לישען בטעם אחר נוח לו בכך שלא לישען על משענת חסידותו של עם הארץ ופעמים סובר זה שיש לו טעם אחר ואינו צריך לרוב עמי הארץ והאחר אין אותו הטעם ערב לו וחוזר לו לטעם הקדום שאמרנו וזהו החלוק שיש ביניהם:

12 ברכה זו של חנוכה ר"ל להדליק נר חנוכה ושאר הברכות הנעשות בל' כמוה ואין נעשות בעל כשחיטה וביעור וחברותיהן הרבה מפרשים טרחו בענין לכמה טעמים ואחת מהם שכל שהוא חובה על כל פנים בלא שום תנאי וצריך זמן לעשייתה מברך בל' כגון נר חנוכה ושופר וציצית אבל נטילת לולב אע"פ שהוא חובה אין צריך בה לזמן שמשהגביהו יצא וביעור מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה ושחיטה אע"פ שצריך בה לזמן אינה חובה על כל פנים אלא אם אינו רוצה לאכל לא ישחוט ואם תשיבנו מקרא מגילה שהיא חובה וצריך בה לזמן שמא אם יאמר לקרוא ידמוה לקריאת ההלל ויבאו להקל בדילוג ומצה ומרור אין בהם צורך זמן שאין זמן לאכילת כזית ומ"מ יש מברכין בהם לאכול ודבר זה יש בו טעמים אחרים יתבארו במקומן במסכת פסחים בע"ה:

13 חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות ודוקא כשהם בשתי רוחות ומחשד בני העיר שיש עוברין בזו ואין עוברין בזו וסוברים כשם שלא הדליק בזו כך לא הדליק בזו אבל ברוח אחת אינו צריך שהרי העוברים רואים הדלקה בפתחו האחת ואם מפני בני עיר אחרת שאינן יודעין ששתיהם לאחד לחשד בני עיר אחרת אין חוששין שאין תולים הענין אלא להעדר ידיעתם ומ"מ עכשיו שמדליקין בתוך הבית אף משתי רוחות אינו צריך להדליק אלא מצד אחד ואף באותו זמן יראה שאין מברכין אלא על הראשונה:

14 אף התורה כוונה בקצת דברים להוציא אדם מן החשד והוא שאמרו בשביל ד' דברים אמרה תורה שיניח האדם פאה בסוף שדהו ולא בתחלתה ולא באמצעה מפני גזל עניים שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ר"ל שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני קרובו ומפני בטול עניים שלא יהו עיניהם נשואות על שדה אחד מתחילת קצירתו לומר עכשיו יניח פאה ומפני החשד שמא כבר הניחה ונטלוה עניים ואחרים באים וחושבים שלא הניח אחר שעדיין רואים אותו קוצר בשדה ואומרים תבא מארה לפלוני שקצר ולא הניח פאה ומפני הרמאים שלא יתכוין לקצור הכל ויאמר לבאים כבר הנחתי פאה בתחלת השדה:

15 נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם ופרשוהו גדולי הצרפתים למהדרים שעושים נרות כחשבון בני הבית ויש מפרשים אותה לענין בעל הבית ואכסנאי או שאר בני אדם הדרים בבית אחד ונראה לי דוקא שהפיות משני צדדין אבל מצד אחד אין בזה היכר כלל ושמועה זו הם פירשוה בנר של חרס מכוסה שמניחים בה הפתילה דרך נקב וכשנוקבה מצד אחר ומדליק בה פתילה דומה לשני כלים ולדעת זה אף מצד אחד כן וי"מ בה לפי הסוגיא שאפי' אינה מכוסה הואיל והפיות חלוקות זו מזו בין מצד א' בין מב' צדדים עולה לשני בני אדם ולא אמרו במלא קערה שמן שצריכה כסוי כמו שיתבאר אלא מפני שאין לה פיות כמו שיתבאר עכשיו:

16 מלא קערה שמן והקיפה פתילות כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם שהכסוי עושה אותה כמי שיש לה פיות חלוקות לא כפה עליה כלי עשאה כמדורה ואף לאחד אינו עולה וחכמי פורווינצא כתבו בחבוריהם שאם הרחיקם זו מזו כאצבע אינה כמדורה ולאחד מיהא יצא ואלו המנורות של נחשת העשויות בפיות ארוכות והם עגלות הם כשרות לנר חנוכה בלא שום פקפוק אם מצד שהפיות חלוקות אם מצד שיש להם כסוי:

17 מי שאין לו אלא פרוטה א' לנר ושתי מצות לפניו נר חנוכה ונר שבת ואין הפרוטה כדאי אלא לאחת מהן הרי זה נותנה לנר שבת משום שלום ביתו שלא יהיו בני ביתו יושבים בחשך וי"מ מצד אשתו שהמצוה מסורה לה וכן נר ביתו וקדוש היום כגון שאין לו יין ולא פת הראוי לקדש עליו עכ"ז נר ביתו עדיף אבל נר חנוכה וקדוש היום נר חנוכה קודם משום פרסומי ניסא:

18 יש לו נר לשתיהן ר"ל לחנוכה ולביתו ונסתפק איזו מהן הדלקתה קודמת יראה לגדולי הדורות שנר שבת קודם שהוא תדיר וכל שאין בה הפקעת פרסום הנס תדיר קודם וגאוני הראשונים מקדימין של חנוכה מצד אחר והוא שלדעתם כי שהדליק בשבת כבר קבלו עליו ואינו רשאי להדליק אחריה נר אחר ואת"ל רשאי אין הדבר יפה ומעולם לא חששנו לכך שאין קבלת שביתה בהדלקת הנר ואם אמרוה ביום הכפרים ובברכת זמן ובמקום שתוספת חול שבו צריך ליזהר בו שלא לימשך אחר אכילה יאמרו בהדלקה שהיא מעשה נשים שמקדימין אותה לפעמים לתור להן מנוחה ולפרוק מעליהן עול מלאכות ועוד שההדלקה אינה קבלת שבת אדרבה מפני שאינה שבת הוא מדליק אבל זמן של יום הכפרים כשאמר זמן הודה שהוא יום קדש אצלו והרי בסוף הפרק אמרו הדליק המדליק ושוהא כדי לצלות דג קטן וכונה זו למי שהיא עני ואין לו טורח הכנה שיהא מכין סמוך לחשיכה מיעוט הכנתו ואמר שאחר שהדליק המדליק יכול לצלות שבודאי הדליקו בתקיעה זו ומ"מ מי שרצה להקדים נר חנוכה עושה ובלבד שיתכפם להדלקת נר שבת שהרי שעורם משתשקע החמה ובמקום שאי אפשר יהא תוכף לשקיעה כמה שיוכל:

19 אף במוצאי שבת נחלקו בה קצת מפרשים ומנהגנו להדליק קודם הבדלה ונסעדים בה בהבדלה שבתפלה שמאחר שנתאחרה ההדלקה כ"כ מקדימין אותה כמה שנוכל וזה שנהגו להדליקם בבית הכנסת עיקר הענין משום פרסומי ניסא ולא לכונה אחרת והדבר נאה:

20 נר שבת אין ראוי לאחרה עד שעת שקיעת החמה אלא יקדים שעד שלא תכבה שמשו של יום תזרח נרו של לילה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר לא ימיש עמוד הענן וכו' מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד ענן ר"ל שהיה זה בא קודם שישקע חבירו ומ"מ אין להקדימה יותר מדאי שלא תדמה כשרגא בטיהרא אלא קודם שקיעת החמה מעט וי"מ את השמועה בחנוכה ובימי החול שבה שלא יקדים ביותר ולא תאחר עד שתשקע החמה לגמרי אבל בערב שבת מקדמת קודם שקיעת החמה:

21 לעולם יהא אדם זריז לקיים את המצות ובקלה כבחמורה שאינו יודע מתן שכרן של מצות ומ"מ יהא לבו סמוך שאין השם מקפח שכר כל בריה ושמדתו לשלם מדה כנגד מדה דרך הערה אמרו הרגיל בנר חנוכה דרך חבוב מצוה ובהערה מפורסמת הויין לו בנים תלמידי חכמים לקיים עליו נר מצוה ותורה אור הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין וכל אלו מדה כנגד מדה וכל עוד שמרבה במצות שכרו מתרבה דרך הערה אמרו ובאחד מגדוליהם שראה באחד והיה רגיל בשתי נרות ר"ל של חנכה ושל שבת בהדור ודרך חבוב ואמר גברי רברבי נפקי מהכא וראה באחד שהיה רגיל באחת בהידור ובחיבוב ואמר גברא רבא נפיק מהכא וכאשר פתר כן היה:

22 מכיון שכך היא המדה לשלם מדה כנגד מדה ראוי לאדם שיכוין ארחותיו כדי שישתלם במה שראוי דרך הערה אמרו דרחים רבנן הוו ליה בני רבנן שהבן רחמי האב עליו כדכתיב כרחם אב על בנים ואף הבנים רחמיהם עליו וכמו שאמרו מכניס ומוציא מאכיל ומשקה ומלביש וכשאהב תלמידי חכמים מדת הדין משלמת להיות מה שרחמיו עליו ביותר בענין זה וכן דמוקיר רבנן הוו ליה חתנואתא רבנן שדרך החותן לכבד את חתניו ואף החתנים לחותניהם וכמו שדרשו במדרש תלים אבי ראה גם ראה מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו ואחר שכבד תלמידי חכמים מדת הדין משלמת להיות מה שדרכו לכבדו ביותר כדרך זה וכן דדחיל מרבנן הוא גופיה צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוא כלומר שאינו יודע עד שיהא אפשרותו מגיע לכך לישתמען מיליה כצורבא מרבנן שמאחר שנתירא מתלמידי חכמים מדת הדין משלמת להיות הוא נורא ג"כ בפני האחרים שאין לך נורא אלא מי שראוי להוכיח וכמו שאמרו עד שלא חטא אדם נותנין לו יראה והבריות מתביישות הימנו משחטא אין נותנין לו יראה ואין הבריות מתביישות הימנו וכשהוא ירא תלמידי חכמים ודאי למד מהם מה שהוא ראוי להוכיח והבריות מתייראות ומתביישות הימנו:

23 כבר ביארנו במשנה שאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט והעמדנוה ביו"ט שחל להיות בערב שבת ומטעם איסור שריפת קדשים ביו"ט הא בשאר שבתות מותר ומ"מ הוזכר בגמ' טעם אחר לאסרה בכל יום טוב ואף בשבת והזכירו הטעם הואיל ומצוה עליו לבערו שמא יטה כדי למהר את ביעורו עד שהקשו על טעם זה א"כ ביום טוב מיהא ר"ל ביום טוב עצמו לשתרי ור"ל בלא הדלקה מבערב שהרי אין דרך להדליק ביום טוב מבעוד יום ונמצאת למד לדעת זה אחר שהקשה לו ביום טוב גופיה לשתרי ולא השיבו מפני שאין שורפים קדשים ביום טוב אחר שהיום טוב אין הדלקתו מבערב והשיבו באיסור זה מגזרת יום טוב אטו שבת בהדלקה מבערב ושמא יטה שלא היית אוסר בשריפת קדשים ביום טוב אלא בשריפה שאינה צורך יום טוב הא שריפה של צורך יום טוב כגון הדלקה היית מתיר אא"כ מגזרת שבת ואע"פ שלא היית גוזר כן בשמנים ופתילות שהוזכרו אין זה כלום ששמנים ופתילות הבדל גדול יש ביניהם ואדם מרגיש באיסורן לשעתו אבל שמן שריפה אינו מרגיש עד שיבערנו ויטה מחמת מהירותו לבערו ומתוך כך יש לגזור בה אטו שבת ואע"פ שבחלה שנטמאת אמרו לא יזיזה ממקומה אע"פ שיש בה צורך יום טוב להסיקה תחת תבשילו טעם הדבר מפני שאין דרך להסיק בבצק וניכר שלצורך שריפה הוא עושה ומ"מ כבר נדחה טעם זה ולא באנו עליה מחשש הטייה שא"כ לדעת זה בי"ט מותר וגזירת שבת אין כאן שהרי גזירה לגזירה היא אלא דבר זה אינו ולא נאסר בשבת כלל הואיל ומבערב שהוא חול מדליק ובי"ט נאסר שיש בהדלקה איסור ביעור ביום טוב ואף לצורך יום טוב ומשנתנו ביום טוב שחל בערב שבת וכן הלכה שהרי נסעדו דברי רב חסדא בתניא כוותיה ובטלו דברי רבה ולמדת שאין התיר לשריפה בי"ט אף לצורך י"ט ומ"מ יש מפרשים דברי רבה בענין שאף הוא סובר שיש איסור בשריפת קדשים בי"ט ומה שאמרו במשנתנו באין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב אף בהדלקה מבערב ושאלוהו בי"ט מיהא לישתרי ובהדלקה מבערב ובא עליה מגזרת יום טוב אטו שבת ושמא תאמר ונגזור מהדלקת ערב להדלקת עצמו של יום טוב אפשר שיש לדמותה למכשירין שאפשר לעשותו מבערב שאסור לעשותן ביום טוב ואעפ"כ אין גוזרין בהם מערב יום טוב ליום טוב ואין זה כלום שמכשירין כל מלאכתם נעשית מבערב אבל זו הרי המלאכה נגמרת והולכת בשבת אלא שאין לגזור לעולם חול אטו יום טוב ומ"מ כבר דחה רב חסדא את טעמו לומר שהדלקה ביום טוב אינה מבעוד יום אלא בעיקר יום טוב ואלו בערב י"ט ודאי מותר ולמדנו משניהם שאין תורת ביעור בהטייה שאלו כן אף בי"ט והדלקה מבערב היה אסור ולא הוצרכנו לגזרתו ומ"מ יש לאסור מטעם שמא יוסיף ביום טוב כמו שביארנו במשנה הא ערב שבת שהוא חול מותר ואע"פ שאין שורפין קדשים בשבת הואיל ומבערב הודלק מותר שאין לחוש להוסיף בו בשבת:

24 ויש נוטים בה לדעת שלישית לומר ביום טוב מיהא לישתרי ביום טוב עצמו ואע"פ שאסור לשרוף קדשים ביום טוב דוקא במקום טורח כגון שעושה לו מדורה שלא לשום צורך יום טוב ואינו נראה שבודאי כל ביעור נאסר ואף שלא במקום טורח שלא תחלוק בביעור ויש מביאים ראיה לזה ממה שאסרו לטלטל תרומה טמאה ביום טוב בפני עצמה ר"ל שלא עם הטהורה כמו שיתבאר ומפני שאינה ראויה לכלום אף לבערה ואם כדבריך הרי ראויה להאכילה לכלבו ומ"מ למדת לדעת זה שהם סוברים שהביעור בתרומה מיהא הוא בכל מיני ביעור וכן כתבו גדולי הצרפתים בפרק מפנין אלא שזו אינה נראית לגדולי הדורות שאף בחול לדעתם אין ביעור אף בתרומה אלא בשריפה כקדשי' אבל האכלת כלבו אסורה על כל פנים וכן נראה שלא לבזות את התרומה ואף לדעתם הרי אפשר להעמידה ביין שאין ראוי לא לכלב ולא להדלקה אלא שהם מפרשים אותה בזילוף מ"מ עיקר הדברים כאחד מן הראשונים ויש באין באיסור ביעור זה שאף לדעת האומר נדרים ונדבות קרבות ביום טוב דוקא מפני שיש שם איזה דבר ראוי להדיוט לבד אבל ביעור הדלקה אע"פ שההדיוט נהנה בה מ"מ מצות ביעור מעורבת בהנאתו בכל שעת הנאתו וזהו לכם ולא לגבוה: