מאירי על שבת נ״ד

1 המשנה הרביעית ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל במטולטלת לא עקוד ולא רגול וכן כל שאר הבהמות לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס חבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך אמר הר"ם פי' מטולטלת חתיכת בגד קשורה בזנב הבהמה לסימן או לסגלה לשום דבר ועקוד קשור היד והרגל ביחד ורגול הוא שיכפפו היד על הזרוע ויקשרו אותו והרבה עושין זה בגמלים ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך ואפי' היו קשורין מערב שבת כדי שלא יראה כמי שמוליכין למקום שחוק הבהמות ואמר ובלבד שלא יכרוך רוצה בו שלא יקשור ויכרוך וזה המאמר שאמר ובלבד שלא יכרוך אינו תלוי בשבת בלבד אלא בשבת ובשאר ימים טובים כי הטעם משום כלאים וזה כי כשהחבלים שמנהיגים בהם הבהמה הם מקצתם צמר ומקצתם פשתים ומקצתם גמי אז יהיה אסור לו שיקשור ויכרוך וינהיג אותם בהם ומה שהתיר בשאר חבלים בשבת בתנאי שלא יהיו ראשי החבלים תלוים מיד:

2 אמר המאירי המשנה הרבעית והכונה בה בביאור החלק השני ואמר על זה לא יצא גמל במטולטלת ופי' בה כמין כר מלא מוכין שנותנין תחת זנבו כדי שלא תשרוט הרצועה שתחת הזנב את בשרו בשעה שהגמל יורד במורד ומשאו על גבו וטעם איסור זה מפני שעשויה ליפול ויבא להביאה ברה"ר וי"מ מטולטלת לגמל כמרדעת לחמור ולאיזה מן הפירושים אתה צריך לומר שדרכן של בני אדם לקשרה לפעמים תחת הזנב ולפעמים בחטוטרתו ר"ל כר הגמל ולפעמים בשניהם ולפיכך פי' בגמ' שלא נאסר במשנה זו אלא בקשורה באחד מהם לבד אבל אם היתה קשורה בשניהם מותר שאין כאן עוד חשש לנפילה וכן פי' שאם היתה קשורה בשליתה מותר מתוך שנדנודה שם מכאיבתה נזהרת היא שלא לנתח עצמה עד שתתפרק ותהא עשויה ליפול ולא עקוד ולא רגול מפרש בגמ' שעוקדין היו ידיהם ורגליהם שלא יברחו ועקוד הוא עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם שנאמר ויעקוד אברהם את יצחק בנו ואמרו בדרש כפף רגליו וידיו לאחוריו וקשר ידיו עם רגליו עד שנתפשט צוארו לאחוריו רגול הוא שלא יכוף ידו על זרועו ויקשור והא שהיו נוהגים לכוף אחד מרגליה הראשונים כלפי מעלה וקושר פרק תחתון עם העליון שלא יהיו לו אלא שלשה רגלים לברוח וכן הדין בשתי אלו בשאר בהמות ודקדקו קצת מפרשים מכח הסוגיא שקשירת שתי ידיו או שתי רגליו מיהא מותר:

3 ולא יקשור גמלים זה בזה בחבל אחת עד שיוליך האחד בידו וימשך האחר אחריו ופי' הטעם בגמ' דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ר"ל כמי שמוליכן לשוק למכרן ועל שם שסובבים את השוק הוא קרוי חינגא אבל מכניס חבלים לתוך ידו ר"ל אם רצה להוליך שתי בהמות או הרבה ביחד תהא כל אחת קשורה בחבל בפני עצמה ויכניס כל החבלים בידו שאין זו דרך המוליכים למכור ואף בזו הצריכו בה בגמ' שני תנאים אחד שלא יהו ראשי החבלים יוצאין מתחת ידו טפח שאלו כן יראה כנושא חבלים בפני עצמן ולא יהא ניכר שמאפסר הגמל הם ואף זו בטפחים אין איסור אלא שאין מורין כן אלא בטפח והשני במשך החבלים שבין צוארי הגמלים לידו שיהו זקופים מן הקרקע טפח שיהא ניכר שהוא מושך בהם את הגמלים שאם יהו נמוכים עד שמגיעים לקרקע פחות מטפח לא יראה הוא כמושכם ויראה כנושא דבר בפני עצמו ובלבד שלא יכרוך ר"ל שלא יכרוך ידיו בחבלים אלו ופי' בגמ' שלא נאסרה הכריכה אלא לענין כלאים ר"ל אם היו קצת החבלים של צמר וקצתם של פשתן ומפני שידו מתחממת באחיזתם ואף זו לא כריכה לבד שהרי התוכף תכיפה אחת אינו חיבור ר"ל התוכף בגדי צמר ופשתים בתכיפה אחת ר"ל בחיבור א' הן על ידי מחט בתחיבה הן ע"י קשר בקשר א' אינו חיבור שעשוי הוא להתפרק מיד עד שיכפול את החיבור פעם אחרת אלא כריכה וקשירה וענינו ובלבד שלא יכרוך ויקשור פי' שתי קשירות או שמא הכריכה והקשר ידונו בשתי תכיפות והרבה מפרשים ראיתי שדוחין לזו ומתירין בכריכה הואיל ואינו מתכוין וכדתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וכתבו גדולי הרבנים כדרכן שלובשין אותם ומתוך כך הם מפרשי' על גדולי הפוסקי' שלא הביאוה אלא לפרש משנתנו ולא לכונת פסק ויראה לי שהלכה היא ומוכרי כסות שאני שאין הלוקחים קופצים אלא כשרואין את המלבוש על גבי אדם ורואים הלימותו ונועם תכונתו מכל צד עד שמתוך ראייתם הם חומדים אותם וקופצים עליו:

4 משנה אין חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק לא בסלם שבצוארו ולא ברצועה שברגלו אין התרנגולים יוצאים בחוטין ולא ברצועות שברגליהם אין הזכרים יוצאים בעגלה שתחת האליה שלהן ואין הרחלין יוצאות חנונות ואין העגל יוצא בגימון ולא פרה בעור הקופד ולא ברצועה שבין קרניה פרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא כרצון חכמים אמר הר"ם פי' בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת כאשר ביארנו קודם זה וזוג פעמון ותולין אותו בצוארי הבהמה כדי שישמע קולה בעת מרוצתה ואסור להוציאה בזוג שדומה כמי שמוציאה לשוק ופקוק הוא שממלאין הפעמון בצמר או בצמר גפן וכיוצא בו כדי שלא ישמע קולו וסולם שבצוארו פירושו עצים שעושין כמו שתי וערב על צואר החמור כדי שלא יחזיר ראשו לגבו לחכך חבורתו אם יש שם חבורה ולא יניחנה להתרפא ורצועה שברגלו עור שקושרי' ברגלו כשפרסתו סדוקה עד שתדבק ותרנגול ידוע הוא והוא שם הזכר ושם הנקבה תרנגולת ושם הכללי לכלן תרנגולין וחוטין שברגליהן הוא חוט קשור על הרגל סביב ולא יתלה ממנו כלל והוא עשוי לסימן שלא יתערב ורצועה היא הרצועה התלויה מן הרגל ומן הכבשים מין שיש להם אליה גדולה כמו הכבשי' הנמצאים במצרים שיש להם אליות גדולות כבדות בחלק גדול מגופם עושי' לאותן אליות עגלות כדי שלא יתחככו על הארץ ויפשיטו העור מעליהם וחנונות מגזרת צמח ששמו יחנון והוא צמח עשב שמשימין אותו בנחירי הנקבות מן הצאן כדי שישליכו התולעים שהם במוחן והזכרים אינן צריכים לזה לפי שהם מנגחין זה את זה ונופלים התולעים וגימון מחרישה של גמי ישימו אותו עליה כדי שתתלמד לחרוש וחברו הלכוף כאגמון ראשו ועור הקופר עור של שרץ מלא קוצים קושרים אותו על שדי הפרה כדי שלא יינקו אותה הנחשים כשתישן בלילה וכשבאין לינק מכין אותן הקוצין שבעור ובורחין מהם ואמר פרתו של ר' אלעזר בן עזריה ר"ל כי הוא דן בזה הדין לאשה בשכנתו ואין הלכה כמותו לפי שהוא כמו משאוי ומזה הטעם אסרו כל מה שאסרו:

5 אמר המאירי אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאין קשורה בו ר"ל מערב שבת וכמו שביארנו ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק ואינו משמיע קול שמ"מ נראה כמוליכו למכור ולא התרנו למעלה בפקוק אלא בחצר ולא בסולם שבצוארו פי' בגמ' בדלועא וענינו שכשיש לו מכה בזרועו או מגבו עושין דפין ומניחין אותן בצדי הצואר מכאן ומכאן והוא הרמוז בלועא ר"ל לחי שלא יהא פושט צוארו אצל המכה ומחככה וטעם האיסור מפני שהדפים חשובים אצלו ונפילתם מצויה ואע"פ שהתרנו בכתיתין שבשבר כבר ביארנו הטעם שאינן חשובין אצלו עד שאם יפלו יהא חס עליהם או שמתוך שהם נקשרים על השבר עצמו אין נפילתם מצויה וכן שאין נראין כמשאוי אחר שהם על השבר עצמו:

6 ולא ברצועה שברגליו ופירשו בגמ' דעבידי לגיזרא וענינו כשפסיעותיה צרות עד שרגליה מכים זה את זה בהליכתו וניזוקין רגל ברגל כורכין להם מטלית או עושין להם טבעת של הוצי דקל או רצועות רחבות של עור קשה שלא יזוקו זה בזה ואף זו טעם איסורה מתוך שנפילתה מצויה וחס עליה:

7 ואין התרנגולים יוצאין בחוטים והוא שעושין סימנים ברגליהם שלא יתחלפו בשל שכניהם ולא ברצועות שברגליהם והוא שקושרין רגלי התרנגול זה בזה ברצועה קצרה שלא תוכל להרס ולשבר את הכלים:

8 ואין הזכרים יוצאים בעגלה שתחת האליה פי' זכרים אלים ועושים כמין קרון קטן שכל ארך הזנב עליה ומתגלגלת הקרון עם הזנב בהליכת האיל ועושין כן בשל עור או של עץ מפני ששומן האליה עב וכשהולך בהרים וגבעות נשרט ואין הרחלות יוצאות חנונות ופי' בגמ' שיש בכרכי הים עץ אחד ששמו יחנון ומביאים קיסם ממנו ומניחין בחוטמה שתתעטש ויפלו הדרנים שבראשה ומ"מ הזכרים אין צריכין לכך שמתוך שמנגחים זה את זה נופלים אותם הדרנין מאליהן וכל אלו מתוך שנפילתם מצויה ויחוס עליהם וי"מ בכלם משום משאוי:

9 ואין העגל יוצא בגימון והוא עול קטן שנותנין בצוארו להדריכו בכפיית ראשו כדי שילמד לכוף ראשו לכשיגדל וקורין לו בר נירא:

10 ולא פרה בעור הקופר והוא עור חיה ששערותיה חדים וממאירים וקושרים אותו בדדיה שלא יינקוה השרצים וי"מ שמנעלים עושין לה מזה עד ארכובותיה שלא יינקוה עלוקות כשעומדת במים ולא ברצועה שבין קרניה הן לנוי הן לשמור לדעתנו על הדרך שכתבנו למעלה פרתו של ר"א היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים ושאלו בגמ' וכי פרה אחת היתה לו וכו' עד שתרצו של שכנתו היתה ומתוך שלא מיחה בה העלו עליו כאלו היתה שלו ובירושלמי לא נראה כן ששם אמרו תני ר' יודא אמרו לו או העבר רצועה מפרתך או עבור מבינותינו אף הוא הושחרו שיניו מפני צומותיו ר"ל שחזר בו ועוד אמרו לא פרתו היתה אלא אשתו כדכתיב לולי חרשתם בעגלתי וכו':

11 זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

12 אע"פ שאסרה תורה לחרוש או למשוך בקרון או להנהיג איזה דבר כאחד בהמה טהורה עם הטמאה אדם מיהא מותר בכולם לא אסרה תורה אלא בשני מינים שבבהמה ר"ל טהורה עם טמאה כמו שיתבאר במקומו:

13 יש בני אדם שנוהגין בקצת רחלות מצד חולשתן שבשעה שגוזזין אותן מטבילין ערק ר"ל צמר גפן או איזה דבר רך בשמן ומניחין על פדחתה שלא תצטנן וכן בשעה שכורעת לילד טומנין לה שני ערקין בשמן ומניחין לה אחת על פדחתה ואחת על בית הרחם כדי שתתחמם וכל שהוא כן אסור להניחן לצאת עמהן שדברים אלו אין דרכם בכך שאף בבני אדם אין דרך בזה אלא בעשירים ומעונגים והילכך הרי הוא משאוי:

14 דברים אלו וכיוצא בהם כשם שאדם צריך ליזהר מהן כך צריך למחות בכל מי שאיפשר לו למחות וכל שאיפשר לו למחות ואינו מוחה הרי הוא כאלו עשאו והוא שאמרו כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפש על אנשי ביתו באנשי עירו נתפש על אנשי עירו בכל העולם נתפש על כל העולם כלו וכן אמרו י"י במשפט יבא עם זקני עמו ושריו אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא על זקנים שלא מיחו בשרים למדת שהמלך נענש בעון העם על שאינו מוחה בהם וכלל העם נענש בעון המלך על שאינם מוחים בו וזו תשובה למה ששאל דוד המלך ואלה הצאן מה עשו: