מאירי על שבת קי״א

1 משנה החושש בשניו לא יגמע בהן חומץ אבל מטבל כדרכו אם נתרפא נתרפא החושש במתניו לא יסוך בהן יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא שמן ורד ובני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן ורד שכן דרכן לסוך בחול ר' שמעון אומר כל ישראל בני מלכים אמר הר"ם פי' החושש בשניו לחזק רפיון בשר השנים אסור לו לגמוע החומץ ולזרקו מפיו אבל מותר לו לגמעו ולבלעו והוא אמרם לא יגמע ויפלוט אבל מגמע ובולע ומגמע כמו מגמא ומגמא מגז' הגמיאיני נא והלכה כר' שמעון וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה בני אדם הרבה:

2 אמר המאירי החושש בשניו לא יגמע בהם את החומץ מפני שהכל מכירין שלרפואה הוא עושה ואע"פ שכתוב כחומץ לשנים במקום מכה שאני כמו שהתבאר בגמ' ומ"מ לא נאסר אלא כשהוא מגמע ופולט מגמע ופולט אבל מגמע ובולע מותר ויתבאר בגמ' שאף במגמע ובולע לא הותר אלא קודם אכילה שאינה שעת רפואתה אבל לאחר אכילה אסור שזו היא רפואתה אף בבליעה ואע"פ שאמרו בטעם זה בגמ' הדר ביה וכו' משנה זו מעידה כן והוא שאמר מטבל הוא בו פתו ואוכל ואם נתרפא נתרפא:

3 החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אף שלא בכונת רפואה שזו היא רפואה ידועה לכל אבל סך הוא בשמן ואף זו לא בשמן ורד מפני שדמיו יקרים והכל מכירים שאינו עושה אלא לרפואה:

4 בני מלכים סכים מכותיהם בשמן ורד שהרי דרכן כן אף בחול ואין הדבר נראה כמכוין לרפואה ר' שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם כלומר ומותרים בו אחר שאין מתכוין ופירשו בגמ' לדעתו אף במקום שאין השמן מצוי אלא שחלק רב לומר דוקא במקום ששמן זה מצוי אבל כשאינו מצוי אסור אא"כ לבני מלכים כמו שאמר שכל שהוא מצוי שם אין הדבר נכר שיהא עושה כן לרפואה והלכה כרב ויש פוסקים אף במקום שאין השמן מצוי כר' שמעון שכל שאין מתכוין מותר כמו שיתבאר בגמרא:

5 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

6 מצות אזוב האמור בענין פרה אדומה הוא שהיה אדם טהור נוטל שלשה קלחים של אזוב ואוגדן אגודה אחת וכל קלח וקלח אין צריך שיהא בו אלא בד אחד וטובל ראשי הגבעולים במים שבכלי ומתכוין ומזה על הטמא על הצד שיתבאר במקומו:

7 כבר ביארנו במקומו שהחכם שמת ונשיא או אב ב"ד שמתו מספידין אותן כל אחד כפי מה שראוי לו כמו שביארנו שם ומ"מ מטכסיסי המנהגים ומן הראוי למכבדי התורה והחכמה שיזהירו העם למעט בשמחה ולגדור בה גדרים בכל זמן שיצא צדיק מופלג מביניהם והעובר בהם בנשיכת נחש של תלמידי חכמים והוא שאמרו כי נח נפשיה דרב גזר ר' יצחק דלא לימטי איניש אסא לבי הלולא כלה שתא אזל חד אמטי וטרקיה חויא והיו משתדלים הרבה ברפואתו והיה ידוע להם ברפואה נשיכת נחש לקרוע את החמור ולהושיב את הנשוך עליו ובלבד שלא ימצא החמור טריפה ואמרו על זה הוו תליסר חמרי בפומבדיתא קרעינהו כולהו ואשתכחו טרפות אשתייר חד חמרא באידך גיסא דפומבדיתא אדאזלי אכליה אריא ואמרו עליו חויא דרבנן טרקיה דכתי' ופורץ גדר ישכנו נחש:

8 זה שכתבנו בשתיית כוס עקרין שהיא מותרת ואין חוששין בה לסירוס ר"ל מה שהוא עוקרו מלהוליד י"מ כמה שנ' בתחלת הסוגיא מפני שאינו סירוס בידים אלא ממילא וכשאינו מתכוין וכמו שאמר ר' יוחנן הרוצה לסרס את תרנגולו בהיתר יטול כרבלתו ויסתרס מאליו ואע"פ שנדחו דברים אלו ממה שאמר רמות רוחא הוא דנקיטא להו כלומר שדואגים על כרבלתם ואינם מזדוגים אבל מ"מ אלו הם מזדווגים אין כאן סירוס כלל הא אלו היה שם סירוס היה אסור אפשר שדחייה היא ודרך סוגיא נאמרה ומ"מ הואיל ואינו מתכוין לכך מותר ודבר זה לדעת הפוסקים כר' שמעון ומ"מ לדעת הפוסקים כר' יהודה על כרחך אסור ואף לדעת הפוסקים כר' שמעון כתוב בשאלתות שלא פסקו כמותו אלא בשבת ואין נראה כן שהרי בפרק המוציא הוציא ר' יוחנן שהלכה כר' שמעון ממה שאמרו בנזיר שהוא חופף ומפספס וכן בבכורות פרק פסולי המוקדשין בענין מקיז דם לבכור ומעתה אף בזו אתה צריך לומר שלר' שמעון מותר ושמא תאמר והרי אף לר' שמעון פסיק רישיה הוא ואם מפני שאין נוח לו בכך זו ודאי לא נאמרה אלא לענין שבת שלמלאכת מחשבת אנו צריכים אבל בשאר איסורין אין חלוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה והראיה שהרי בפרק כל התדיר אמרו בענין מתנדב יין ומזלפו על גבי האישים שהקשו בה והא מכבה הוא אע"פ שאין לו בכיבוי מ"מ אפשר שבאיסור חכמים מיהא אין פסיק רישיה מעכב כמו שביארנו במסכתא זו בענין צירוף האמור במסכת יומא וסירוס זה אינו אלא מדברי סופרים ואע"פ שדרשוה מן המקרא ר"ל ובארצכם לא תעשו קרי ביה לא תעשו כלומר אפי' ממילא אסמכתא בעלמא הוא או שמא אין כאן פסיק רישיה שקצת בני אדם שותים ואין נעקרין למדת מדברינו שלדעת הפוסקים כר' יהודה אסור ושמא תאמר להתיר מיהא בסריס שאף עכשיו אינו מוליד הרי אמרו במסרס אחר מסרס שהוא חייב והוא שאמר ונתוק וכרות להביא נותק אחר כורת ר"ל שאם כרתן הא' ונשארו עדיין בכיס ובא זה ונתקן חייב וא"ת בזקן הרי אפשר לו להוליד בקצת השתדלות והוא שאמר ר' יוחנן במסכת גיטין פרק קורדיקוס על קצת דברים הן החזירוני לנערותי ר"ל לתשמיש אלא על כרחך אין היתר לר' יהודה בכוס של עקרין אלא באשה שאינה מצווית על פריה ורביה וכ"ש בזקנה שאין כאן חזרה לנערות:

9 בכור שאחזו דם יתבאר במקומו שמותר להקיזו ובלבד שלא יתכוין להטיל בו מום ואם נעשה בה מום בהקזה שוחטו עליו:

10 יתבאר במקומו שהמחמץ אחר מחמץ חייב ר"ל שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחמץ ואם לשה אחד בחמוץ ובא השני וערכה בחמוץ וכן השלישי ואפאה בחמוץ כלם חייבים שנ' לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ אפיה בכלל היתה למה יצתה לחייב עליה בפני עצמה ודינה כמסרס אחר מסרס שחייב אע"פ שלא הועילו מעשיו על הדרך שביארנו:

11 יום הכפרים אע"פ שאסור ברחיצה טובל הוא טבילה של מצוה שכל חייבי טבילות טובלים כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפרים כמו שהתבאר במקומו:

12 בתוספתא אמרו אין לועסין מוסטכי בשבת אימתי בזמן שמתכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר לא ישוף אדם סם בשיניו בשבת בזמן שמכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר החושש בגרונו לא יערערנו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע:

13 מסוביתא דנזייתא והיא כריכת בגדים שהחבית מגופה בו אסור להדקה בי"ט וכ"ש בשבת משום סחיטה ואע"פ שאינו מתכוין לסחיטה אסור שהרי פסיק רישיה הוא כך פירשוה גדולי הרבנים ויש חולקים עליהם מצד מה שאמרו ומסננין את המים בסודרין ואין גוזרים משום סחיטה ומפרשים אותה במגופה של עץ ומסרך איסור בנין שהרי עושה דופן לקרויה ונמצא שהוא כבונה וכן עיקר ומה שראוי לבאר בה ממה שמצינו דינים חלוקים בפסיק רישיה כבר התבאר במה שקדם:

14 מקצת חכמים כתבו מתורת פסיק רישיה שצריך להזהר שלא ליטול ידיו בפרדס ושאר מקומות שיש שם עשבים מחוברים אע"פ שאינו מתכוין להשקאה שהרי פסיק רישיה אבל מתירין הם להשתין מים לשם מפני שמי רגלים עזים ושורפים וכל שכן שאין מצמיחין וכן התירו בשפיכת יין שאף היין אינו מצמיח:

15 ונשלם הפרק תהלה לאל:

16 פרק חמשה עשר בעזר הצור:

17 אלו קשרים וכו' כבר ביארנו בחלקי המסכתא שהראשון שבה הוא לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה ושהרבה פרקים באו בזה הענין ושהחלק הד' שבה לבאר בו הדברים שאדם מותר לעשותם מן הדברים הדומים למלאכות וזה הפרק אמנם בא בביאור אלו הענינים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון במלאכת הקשירה וההתרה שנמנו באבות מלאכות והשני בביאור קצת דברים שהותרו לעשותם אע"פ שיש בהם קצת מלאכה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים ע"י גלגול כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

18 והמשנה הראשונה אלו קשרים שחייבין עליהם קשר הגמלים וקשר הספנים כשם שהוא חייב על קשרן כך הוא חייב על התרן ר' מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו אמר הר"ם פי' העקר שתסמוך עליו הוא זה כל קשר שהוא של קיימא חייבין עליו ושאינו של קיימא אין חייבין עליו אבל אם היה הקשר בלולאות או בחבור קצוות ועניבתם בלבד הוא מותר לכתחלה ואם הוא קשר הוא פטור אבל אסור אם אינו של קיימא ואין הלכה כר' מאיר:

19 אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר אלו קשרים שאדם חייב עליהן וצריך שתדע שדבר זה חלוק על שלשה דינים קשר שהוא חייב בו וקשר שפטור אבל אסור וקשר שמותר לכתחילה וכל שהוא חייב או פטור או מותר בקשורן כך הדין בו בהיתרן וכלל הדברים בדינין אלו שכל שהוא קשר של קיימא ר"ל שאינו עשוי לינתק ומעשה אומן חייב שכך היו קושרין במשכן חוטי היריעות שנפסקו וכל שהוא קשר של קיימא או כעין קשר של קיימא אבל אינו מעשה אומן או שהוא מעשה אומן ולא קשר של קיימא פטור אבל אסור וכל שאינו קשר של קיימא ולא מעשה אומן מותר לכתחילה וכן הדין בכלן בהתרתן והוא מזכיר תחלה את שהוא חייב בהם והם קשר הגמלים וקשר הספנים וענין קשר הגמלים פי' בגמ' שהיו נוקבין את הנאקה בחוטמה ונותנין בה רצועה כעין טבעת כענין שביארנו בענין יוצאה נאקה בחוטם וקושרין אותה במעשה אומן ועומדת שם לעולם וכן בקשר הספנים פי' בגמ' מין עקל או רצועה כעין טבעת יוצאה ונקשרת שם קשר של קיימא ובמעשה אומן ר' מאיר אומר כך קשר שהוא יכול להתירו בידו אחת אין חייבים עליו אע"פ שהוא עשוי שלא לינתק לעולם ואין הלכה כמותו:

20 משנה יש לך קשרים שאין חייבין עליהם כקשר הגמלים וכקשר הספנים קושרת אשה מפתחי חלוק וחוטי סבכה של פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל ונאדות יין ושמן וקדרה ר' אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא וקושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ור' יהודה מתיר כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו אמר הר"ם פי' זאת המשנה יש לה שיעור וזהו אמרו כי יש קשר שאינו חייב על קשירתו כמו שהוא חייב על קשר הגמלים והספנים ולא זכר אותו הקשר והם הקשרים שקושרן כדי שיתקיימו זמן ידוע מן הזמן כמו שקושרין קשר במתג להנהיג הסוס ואחר כך מתיר אותו וחזר ואמר כי יש קשרים הוא מותר לקשרן לכתחלה והתחיל לזכרן ואמר קושרת אשה מפתחי חלוק והם שפתי הבגד ואפי' היה לבגד שתי שפתות וחוטי סבכה הם חוטי הכובע שעל הראש פסיקיא חתיכה של בגד וחבל האורג מותר לקשור בהם הבהמה לדברי הכל כי כלי האורג כלם חבלים ועצים וקנים כלן מותר לטלטלן בשבת לפי כשאר כל הכלים והלכה כר' אליעזר ואין הלכה כר' מאיר שהתיר לקשור הדלי בחבל:

21 אמר המאירי והוא מזכיר אח"כ הדרך השני והוא שאמר יש לך קשרים שאין חייבים עליהם כקשר גמלים וספנים שהזכרנו אבל אסור לעשותם והם קשרים השניים לאלו שהזכרנו והוא שהגמלים כשמביאים את הבהמה לפני האבוס קושרים חבל היוצא מכותל האבוס ברצועה זו ואין קשר זה מעשה אומן אבל מאחר שלפעמים מניחה שם הרבה נעשו כעין קשר של קיימא וכן ברצועה היוצאת מראש הספינה כשהספן רוצה להעמיד את הספינה קושר רצועה באותה רצועה היוצאת משם וקושרה ביתדות התחובות בארץ ומעמידה כן זמן ואחר שכן הרי הוא כעין קשר של קיימא או שמא בבהמה פעמים שכשהוא מתירה מתיר הקשר הסמוך לאבוס והחבל נשאר בקשורו עם הרצועה הראשונה למשכו בה וכן בספינה ובגמ' יתבארו בחלק זה מינים אחרים בשאינו מעשה אומן והוא של קיימא או שאינו של קיימא והוא מעשה אומן:

22 והוא מזכיר אח"כ את שהותרו לכתחילה ואמר שקושרת אשה מפתחי חלוק אע"פ שיש לה שני פתחים והם כעין לשונות שהיו יוצאים בבגדיהם בגד עליון כנגד הצואר שקושרים לשון של ימין בכתף של שמאל ולשון של שמאל בכתף של ימין ואחר שבכל יום ויום עושים כן אין בו קשר של קיימא ואין לחוש שמא תפתח האחת והשנית תעמוד סגורה וקשורה זמן רב והוא כעין קשר של קיימא אלא פעמים שמתיר את זו ופעמים שמתיר את זו ואין בא' מהם קשר של קיימא וחוטי שבכה והוא המקיף מאוזן לאזן ונקשרין בחוטיהן אחורי העורף ומתירתן בכל לילה ואין לחוש שמא לא תתירה אלא מוציאתה מראשה קשור ומחזירתו דרך מלבוש שהאשה חסה על שערה ואם עשה כן הרי היא מרצצת שערותיה בלבישה והפשטה וכל שכן בכובע של איש שהוא עשוי להתיר תמיד ושל פסיקיא והוא אזור רחב שאינו מקיף כל הגוף וחוטין תלויין בו משני קצותיו ליקשר בהם ואין חוששין שתוציאהו דרך ראשה או מרגלותיה ויעמוד האזור קשור שאין זה צניעות לה:

23 ורצועות מנעל וסנדל פי' בגמ' שרצועות אלו יש מהן חייב ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה ופירוש הדברים במנעל שזה שהוא חייב בו בשל אושכף ר"ל בקשר שהאושכף עושה בשעה שעושה את המנעל כשתוחב הרצועה במנעל שקושרה בתוך המנעל קשר של מעשה אומן ושלא לינתק לעולם שלא היה דרכם בתפירת הרצועה כמנהג של עכשיו אלא בקשר במקום התפירה ושזה שפטור אבל אסור הוא בקשר ראש הרצועה אחר שננעל המנעל שאדם קושר ראשי הרצועה להדקה על הרגל ובמנעל של תלמיד חכם וכיוצא בו שמתוך שהלוכם בנחת אין מהדקין אותו כ"כ ויכולים לחלצו ולנעלו בלא התרה ונמצא קשר של קיימא אלא שמ"מ אין בקשר זה מעשה אומן וז"ש מותר לכתחילה בשל שאר בני אדם שהלוכן ברעש ורוגז לעסקיהם וצריכים להדוק גדול והם צריכים להתירו ולקמטו תמיד לפי הלוכם או עמידתם ונמצא שאין כאן לא קיימא ולא מעשה אומן ופירוש הדברים ג"כ בסנדל שזה שהוא חייב בשל סוחרים שהאושכף קושר בהם רצועות בקשר חזק והם מעשה אומן וקשר של קיימא וזה שהוא פטור אבל אסור בקשר ראש הרצועה הבא אחר שננעל הסנדל על ידי עצמן שאינו אלא קשר פשוט אלא שהוא בא לקיימא שאינו מהודק כל כך שיהא צריך להתירו בשעה חליצת הסנדל וזה שאמרו מותר לכתחילה במין זה שהזכרנו שהקשר נעשה על ידי עצמן וכן שאינו של קיימא כגון שמשתמשין בו שנים אחד גדול ואחד קטן ממנו שצריכין תמיד להתיר ולקשור וכן כל כיוצא בזה וי"מ דבר זה בענין אחר אלא שאין צריך בהזכרתו:

24 ונאדות של יין ושל שמן ופי' בגמ' אע"פ שיש להם ב' אגנים להוציא פעמים בזה ופעמים בזה ואין חוששין שמא קשר זה שקשר בשבת יעמוד קשור ויוציא באזן האחר ונמצא זה מיהא של קיימא שהרי אין לו ענין בזה יותר מזה:

25 וקדירה של בשר שצומדת לה פתיל לשמרה ופי' בגמ' אע"פ שיש לה ב' אזנים וקושרה משני צדדין בחבל או חתיכת בגד קשר פשוט של מעשה הדיוט ואין חוששין שכשתוציא את הבשר לא תתיר אלא מצד א' ותניח את האחר קשור ועומד:

26 וכן אמר ר' אליעזר בן יעקב שקושרין בפני בהמה ופי' בגמ' אפי' שני חבלים ברחב הפתח שלא תצא ואין חוששין שכשירצה להוציאה יתיר את התחתון וישאר החבל העליון קשור וכן הלכה וכ"ש בחבל אחד:

27 קושרים דלי בפסקיא ר"ל בחתיכת בגד ארוכה שאין זה של קיימא שהרי יתירנו לאלתר אחר שידלה הדלי אבל לא בחבל שכך הוא דרכו ולבטלו אצל הכלי ופי' בגמ' אפי' בחבל של גרדי שהוא צריך לו ואין דרכו לבטלו ואיסורו מגזירת חבלי' דעלמא ור' יהודה מתיר פי' בשל גרדי שאינו גוזר משום חבלים דעלמא והלכה כדבריו כמו שיתבאר בגמ' וצריך שתדע שכל מה שכללנו במשנה זו הוא על שיטת גדולי הפוסקי' אבל גדולי המפרשים חלוקים לומר שכל שהוא של קיימא אפי' היה מעשה הדיוט חייב וכל שאינו של קיימא אלא שנראה כשל קיימא שמשתהא לפרקים ואינו מתפרק אלא לזמן פטור אבל אסור ומה שעשוי להתירו בסמוך לקשירתו או ביומו מותר ומפרשים במנעל של חכמים שאינו קשר של קיימא אלא שנראה כקשר של קיימא שאין צריכין להתיר אלא בימות הגשמים מפני הטיט שנכנס לתוכן וצריכים להדקו וכן פירשו גדולי הרבנים וכן פרשו בסנדל בענין חמרתא דקטרי אינהו מפני שנראה כשל קיימא שפעמים שמתקיים שבת או חדש:

28 וזהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן: