מאירי על שבת ס״ז א

« מאירי על שבת ס״ו ע״ב מאירי על שבת ס״ז ע״ב »

1 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל וּבְשֵׁן שׁוּעָל וּבְמַסְמֵר מִן הַצָּלוּב, מִשּׁוּם רְפוּאָה — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין אַף בַּחוֹל, מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

2 שבת פתח ↗

גְּמָ׳ יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל — דְּעָבְדִי לְשִׁיחְלָא. וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל — דְּעָבְדִי לְשִׁינְתָּא. דְּחַיָּיא — לְמַאן דְּנָיֵים. דְּמִיתָא — לְמַאן דְּלָא נָיֵים. וּבְמַסְמֵר מִן הַצָּלוּב — דְּעָבְדִי לְזִירְפָּא.

6 שבת פתח ↗

יוֹמָא קַמָּא, לִיחְרוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא וְלֵימָא: ״וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה׳ אֵלָיו וְגוֹ׳״. לִמְחַר, לִיחְרוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא וְלֵימָא: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה״. לִמְחַר, לִיחְרוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא וְלֵימָא: ״וַיַּרְא ה׳ כִּי סָר לִרְאוֹת וְגוֹ׳״.

10 סנהדרין פתח ↗

סִימָנָא בְּעָלְמָא. מַתְנִי׳ הַמֵּסִית – זֶה הֶדְיוֹט, וְהַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט. אָמַר: יֵשׁ יִרְאָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתֶה, כָּךְ מְטִיבָה, כָּךְ מְרֵיעָה. כׇּל חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁבְּתוֹרָה, אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶם, חוּץ מִזּוֹ. אָמַר לִשְׁנַיִם: הֵן עֵדָיו, וּמְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. אָמַר לְאֶחָד: הוּא אוֹמֵר ״יֵשׁ לִי חֲבֵירִים רוֹצִים בְּכָךְ״. אִם הָיָה עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם, מַכְמִינִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: ״אֱמוֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ בְּיִחוּד!״ וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: ״הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֵצִים וַאֲבָנִים?״ אִם חוֹזֵר בּוֹ – הֲרֵי זֶה מוּטָב, וְאִם אָמַר: ״כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ, כָּךְ יָפֶה לָנוּ״ – הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. הָאוֹמֵר: ״אֶעֱבוֹד״, ״אֵלֵךְ וְאֶעֱבוֹד״, ״נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד״; ״אֶזְבַּח״, ״אֵלֵךְ וְאֶזְבַּח״, ״נֵלֵךְ וְנִזְבַּח״; ״אַקְטִיר״, ״אֵלֵךְ וְאַקְטִיר״, ״נֵלֵךְ וְנַקְטִיר״; ״אֲנַסֵּךְ״, ״אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ״, ״נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ״; ״אֶשְׁתַּחֲוֶה״, ״אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה״, ״נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה״. גְּמָ׳ הַמֵּסִית זֶה הֶדְיוֹט. טַעְמָא דְּהֶדְיוֹט, הָא נָבִיא בְּחֶנֶק. וְהַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט, טַעְמָא דְּיָחִיד, הָא רַבִּים בְּחֶנֶק. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא: נָבִיא שֶׁהֵדִיחַ – בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּחֶנֶק. מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת – בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּחֶנֶק. אֵימָא סֵיפָא: הַמַּדִּיחַ זֶה הָאוֹמֵר ״נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת שָׁנוּ. אֲתָאן לְרַבָּנַן. רֵישָׁא רַבִּי שִׁמְעוֹן וְסֵיפָא רַבָּנַן? רָבִינָא אָמַר: כּוּלָּהּ רַבָּנַן הִיא, וְלָא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי. רַב פָּפָּא אָמַר: כִּי קָתָנֵי ״מֵסִית זֶה הֶדְיוֹט״, לְהַכְמָנָה. דְּתַנְיָא: וּשְׁאָר כׇּל חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶן, חוּץ מִזּוֹ. כֵּיצַד עוֹשִׂין לוֹ? מַדְלִיקִין לוֹ אֶת הַנֵּר בַּבַּיִת הַפְּנִימִי, וּמוֹשִׁיבִין לוֹ עֵדִים בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ הֵן רוֹאִין אוֹתוֹ וְשׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָן. וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ: ״אֱמוֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְּיִחוּד״, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ. וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ: ״הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה״? אִם חוֹזֵר בּוֹ – מוּטָב, וְאִם אָמַר: ״כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ״ – הָעֵדִים שֶׁשּׁוֹמְעִין מִבַּחוּץ מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. וְכֵן עָשׂוּ לְבֶן סָטָדָא בְּלוֹד, וּתְלָאוּהוּ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח. בֶּן סָטָדָא? בֶּן פַּנְדִּירָא הוּא! אָמַר רַב חִסְדָּא: בַּעַל סָטָדָא, בּוֹעֵל פַּנְדִּירָא. בַּעַל? פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה הוּא! אֶלָּא, אִמּוֹ סָטָדָא. אִמּוֹ? מִרְיָם מְגַדְּלָא נְשַׁיָּא הֲוַאי! כִּדְאָמְרִי בְּפוּמְבְּדִיתָא: ״סְטָת דָּא מִבַּעְלַהּ״. מַתְנִי׳ הַמַּדִּיחַ – זֶה הָאוֹמֵר: ״נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה״. הַמְכַשֵּׁף – הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּיב, וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִשּׁוּאִין, אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּיב. הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּיב, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת שָׁנוּ כָּאן. הַמְכַשֵּׁף – זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מְכַשֵּׁפָה״ – אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מְכַשֵּׁפָה״? מִפְּנֵי שֶׁרוֹב נָשִׁים מְצוּיוֹת בִּכְשָׁפִים. מִיתָתָן בַּמֶּה? רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״לֹא תְחַיֶּה כׇּל נְשָׁמָה״. מָה לְהַלָּן בְּסַיִיף, אַף כָּאן בְּסַיִיף. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה״. מָה לְהַלָּן בִּסְקִילָה, אַף כָּאן בִּסְקִילָה. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי דַּנְתִּי ״לֹא תְחַיֶּה״ מִ״לֹּא תְחַיֶּה״, וְאַתָּה דַּנְתָּ ״לֹא תְחַיֶּה״ מִ״לֹּא יִחְיֶה״! אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי דַּנְתִּי יִשְׂרָאֵל מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִיתוֹת הַרְבֵּה, וְאַתָּה דַּנְתָּ יִשְׂרָאֵל מִגּוֹיִם, שֶׁלֹּא רִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב אֶלָּא

11 שבת פתח ↗

הָא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי? וְהָתַנְיָא: אִילָן שֶׁמַּשִּׁיר פֵּירוֹתָיו סוֹקְרוֹ וְצוֹבֵעַ אוֹתוֹ בְּסִיקְרָא וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים. בִּשְׁלָמָא טוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים, כִּי הֵיכִי דְּלִיכְחוֹשׁ חֵילֵיהּ. אֶלָּא סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא מַאי רְפוּאָה קָעָבֵיד?

1 משנה יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר משום דרכי האמרי אמר הר"ם פי' חרגול מין חגב את החרגול למינהו וזה יועיל לחולשת עצבן הירכים בסגלה ושן של שועל יעשה לשינה ומי שיקח שן של שועל חי ויתלה אותו על מי שארך שנתו יקיץ אותו ואם לוקח משועל מת יעשה להפך וכמו כן יזמו בעלי הסגלות כי כשיוקח מסמר מעץ הצלוב ויתלו אותו על גרגרת מי שיש לו קדחת שלישית יועיל לו והלכה כר' יוסי כי העקר אצלנו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמרי ועל זה לא אמר הכתו' ולא תלכו בחקות הגוים:

2 אמר המאירי יוצאין בביצת חרגול ופי' בגמ' דעבדי ליה לשיחלא ר"ל לרפואת כאב האזן ובשן של שועל ופירשו בה דעבדי ליה לשינתה הן להביאה הן להסירה שאם נתלשה כשהוא חי מעכבת השינה ואם נתלשה משמת מועילה להביא את השינה ואף בספר הסגלות לחכמי הטבע הוזכרה כן ומצד סגלה ובמסמר הצלוב והוא המסמר שרגילין לתוקעו בעץ שתולין בו כדי שלא יפול אותו שהם תולים במהרה ופי' בגמ' שמועיל לזירפא ר"ל לנפח של מכת חרב וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי שכל שאינו מרפא מצד היקש טבעי או סגולה ידועה אלא מדרך חוק ונחשים המוניים אין זה רפואה אלא דרך ע"ז והוא שאמרו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ר"ל שרפואתו נכרת כגון שתיית סם ותחבושת מכה אבל הלחשים ומיניהם אסורים מדרכי האמורי ואין צריך לומר בצורות העשויות על פי משפטי הכוכבים שהם בלא ספק סרך ע"ז כמו שביארנו בסנהדרין:

3 זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ויש פוסקים כר' מאיר ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

4 מותר לסוך בשמן ומלח בשבת והיו רגילים לעשות כן לשכרות שהיו סכים תוכו של יד ושל רגל במים ומלח או מביאין לו חומר ממגופת החבית שהיא לחה מחמת המים ושורין אותה עוד במים ומלחלחין אותו בו וכל זה רפואה אצלם ואע"פ שהוזכרו בה מיני לחשים אין עיקרם אלא מצד רפואה ידועה אצלם והלחש מדרכי ההמון ואין הבלי ההמון אוסרים מה שיש בו רפואה:

5 סחיפת הכוס על הטבור בשבת מותר והיו עושים אותה למי שהיה בטנו כואב מביאים כוס שיצאו ממנו חמין לאלתר ונשאר בו אותו הבל וסוחפין אותו על הטבור לחמם ואין גוזרים משום שחיקת סמנין והוא הדין לבגדים חמין או חרסים ושאר מינים שרגילים לעשותם בזה ואפי' בחולי שאין בו סכנה שאינה רפואת סמנין שנגזור בה לשחיקת סמנין:

6 מותר ליחנק בשבת והוא למי שנפלה חוליית מפרקתו בתוך גרונו ודרך שתולין אותו בראשו שיתפשט צוארו ומגביהין עצמותיו כאלו רוצים לחנקו:

7 מותר לתקן אברי הולד ולכרכו בבגדים ולקשרו בחגורה רחבה לישב פרקי אבריו שהם רכים ונשמטים בחבלי הלידה והוא הנקרא חתול בלשון והחתל לא חתלת ויש שואלין בזו ומה הוצרך בכאן להשמיענו כן והרי בהדיא אמרו במסכתא זו כל האמור בפרשת תוכחה עושין לתינוק בשבת והחתל לא חתלת מלמד שמלפפים את התינוק ותירצו שלא הייתי מוכרח משם אלא יום ראשון ללידתו אבל שני ושלישי לא ולמדנו כאן שכן בכל הימים כל שהוא צריך לו ובמקומה במסכתא זו יתרחבו הדברים בע"ה:

8 יוצאין באבן תקומה בשבת והיא אבן ידועה שכשהיתה תלויה על אשה הרה אינה מפלת ואף המשקל השקול כנגדה מועיל לכך ויוצאין בו והוא שנמצא אותו משקל מכוון מאליו לא שגררוהו עד שהעמידוהו על משקלו ומ"מ משקל המזדמן בשקילתו כנגד המשקל אינו מועיל ואין יוצאין בו ומה שהתירו לצאת בה לא סוף דבר באשה שהפילה תמיד ומתיראה על של עכשיו אלא אף באשה שלא הפילה מעולם הואיל ומ"מ מתיראה עכשיו על כך ולא עוד אלא אפי' לא עיברה הואיל והיא מתיראה שתתעבר ותפיל כגון שהיא באה ממשפחה מוחזקת בכך:

9 כל מיני הלחשים וההשבעות אחר שאינם בשם ע"ז או כוכב אינן מיני ע"ז ומ"מ יש בהם משום דרכי האמורי אחר שאין בהם צד רפואה מדרך טבע או סגולה וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם בסוגיא זו ובמקומות אחרים הם נעזרו בדבר זה בצירוף בשני דברים הא' שלא היה שם דבר כדאי להטעות אלא הבלים המוניים וכזבי הנשים כמו שתראה ברובם שהיו מיחסים אותם על שם הנשים המיניקות והמגדלות את הילדים ומגדלות אותם בלימוד הבליהם והוא אמרם אמרה לי אם וכו':

10 והשני שמצד שהיו ההמון באותו זמן בטוח באותם הענינים היה טבעם מתחזק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם אבל כל שאין ליחס בו עזר טבעי או סגוליי באיזה צד ואע"פ שאין המאמר בהם בשם כוכב או ע"ז וכיוצא באלו מ"מ יש בו משום דרכי האמורי ואם היה הענין בשם או כוכב או צורה הנעשית על פי נקודת הכוכב וכן אם היא בשם ע"ז הרי זה סרך ע"ז כמו שביארנו בסנהדרין ס"ז א' וכן הדין בפעולות המוניות שנזכרו כאן שלא הותרו אלא מן הצד שהזכרנו ומ"מ יש קצת דברים בסוגיא זו שהוזכרו בספרי החכמות בעניני הסגולות על הדרך שהונחה הלטאה בצואר סובלי קדחת רביעית ועל הדרך שהזכירו קצת רופאים שאם יקח שן אריה ויתלה בזרוע הימני יועיל מן השכחה בסגולה לא במזג וכן הרגל השמאל מן האריה או צפורניו והרבה בספרי הרפואה כיוצא באלו ומה שהוזכר בסוגיא זו מהזכרת קצת מקראות כגון וירא אליו מלאך י"י בלבת אש עם מה שנודע שאסור להתרפאת בדברי תורה איפשר שלא נאמר אלא כשעיקר רפואתו מן התורה אבל כאן הרי הוא מונה הרבה דברים בזולת הזכרת אותם המקראות:

11 אילן המשיר פירותיו לרוב שמנו טוענו באבנים כדי שיכחיש כחו או סוקרו בסיקרא ואע"פ שצביעת הסיקרא כעין דרכי האמורי אינו כן שאינו נעשה אלא שיראוהו בני אדם ויבקשו עליו רחמים וע"ד שאמרו וטמא טמא יקרא שמודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים ועל צד זה אמרו שמותר לתלות נצר של דקל בדקל ואין בו משום דרכי האמורי:

« מאירי על שבת ס״ו ע״ב מאירי על שבת ס״ז ע״ב »