מאירי על שבת קכ״ד א

« מאירי על שבת קכ״ג ע״ב מאירי על שבת קכ״ד ע״ב »

1 שבת פתח ↗

גְּלוֹסְטְרָא — דִּתְנַן: נֶגֶר שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוֹסְטְרָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שׁוֹמְטָהּ מִן פֶּתַח זֶה וְתוֹלָהּ בַּחֲבֵירוֹ בְּשַׁבָּת. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא כְּכׇל הַכֵּלִים וּמִיטַּלְטֵל בֶּחָצֵר.

2 שבת פתח ↗

גְּלוֹסְטְרָא — כִּדְרַבִּי יַנַּאי, דַּאֲמַר רַבִּי יַנַּאי: בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעוֹרֶבֶת עָסְקִינַן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: תּוֹךְ הַפֶּתַח כְּלִפְנִים דָּמֵי וְקָמְטַלְטֵל מָנָא דְבָתִּים בְּחָצֵר. וְרַבִּי טַרְפוֹן סָבַר: תּוֹךְ הַפֶּתַח כְּלַחוּץ דָּמֵי, וּמָנָא דְחָצֵר בְּחָצֵר קָא מְטַלְטֵל.

5 שבת פתח ↗

אָמַר רַב יוֹסֵף, לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָא — רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דְּתַנְיָא: ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ שֶׁנָּפְלוּ לְבוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשׁוֹחְטוֹ, וְשׁוֹחֲטוֹ. וְהַשֵּׁנִי — עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יָמוּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשׁוֹחְטוֹ, וְאֵינוֹ שׁוֹחֲטוֹ, וּמַעֲרִים וּמַעֲלֶה אֶת הַשֵּׁנִי, רָצָה — זֶה שׁוֹחֵט, רָצָה — זֶה שׁוֹחֵט.

6 שבת פתח ↗

אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״לְצוֹרֶךְ״ — דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר, בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ בֵּין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ. ״שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ״ — וַאֲפִילּוּ מֵחַמָּה לַצֵּל. וְדָבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — אִין, מֵחַמָּה לַצֵּל — לָא. וַאֲתָא רַבִּי נְחֶמְיָה לְמֵימַר: וַאֲפִילּוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — אִין, מֵחַמָּה לַצֵּל — לָא.

7 שבת פתח ↗

וְהָתַנְיָא: שׁוֹפָר מִיטַּלְטֵל וַחֲצוֹצְרוֹת אֵינָם מִיטַּלְטְלִין! אָמַר רַב יוֹסֵי יוֹסֵף, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּיָחִיד, כָּאן בְּצִבּוּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּבְיָחִיד לְמַאי חֲזֵי? — הוֹאִיל וְרָאוּי לְגַמֵּעַ בּוֹ מַיִם.

8 שבת פתח ↗

9 שבת פתח ↗

כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי, וְאִי בָּעֵי אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי מְפַנִּין. וּמַאי ״אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר״ — שֶׁלֹּא יִגְמוֹר כּוּלּוֹ, דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמּוֹת. אֲבָל אַתְחוֹלֵי מַתְחִיל. וּמַנִּי — רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה.

10 שבת פתח ↗

אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת בְּאֵיבוּס שֶׁל קַרְקַע, אֲבָל בְּאֵיבוּס שֶׁל כְּלִי — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. וְאֵיבוּס שֶׁל קַרְקַע מִי אִיכָּא לְמַאן דְּשָׁרֵי?! הָא קָא מַשְׁוֵי גּוּמּוֹת! אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב חִסְדָּא מַחֲלוֹקֶת בְּאֵיבוּס שֶׁל כְּלִי, אֲבָל בְּאֵיבוּס שֶׁל קַרְקַע — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.

11 שבת פתח ↗

אַמֵּימָר שְׁרָא זִילְחָא בְּמָחוֹזָא. אָמַר: טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן — דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁוֹיֵי גּוּמּוֹת, הָכָא לֵיכָּא גּוּמּוֹת. רָבָא תּוֹסְפָאָה אַשְׁכְּחֵיהּ לְרָבִינָא דְּקָא מִצְטַעַר מֵהַבְלָא, וְאָמְרִי לַהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אַשְׁכְּחֵיהּ לָרַב אָשֵׁי דְּקָא מִצְטַעַר מֵהַבְלָא, אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּתַנְיָא: הָרוֹצֶה לְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת, מֵבִיא עֲרֵיבָה מְלֵאָה מַיִם וְרוֹחֵץ פָּנָיו בְּזָוִית זוֹ, יָדָיו בְּזָוִית זוֹ, רַגְלָיו בְּזָוִית זוֹ, וְנִמְצָא הַבַּיִת מִתְרַבֵּץ מֵאֵלָיו? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי.

1 נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן לנעילה עד שאינה כשאר קורות הבית נועלי' בו בשבת שמותר הוא לטלטלו ואין צריך לשמטו לטלטלו טלטול מן הצד אלא מטלטלו טלטול גמור:

2 חצר שהבתים פתוחים לתוכה צריכה עירוב מדברי סופרים כמו שיתבאר במקומו וכל שלא עירבו אסור להם להשתמש מבתים לחצר ומחצר לבתים ותוך הפתח הרי הוא כלפנים ואסור לטלטל מן החצר לשם ומעתה נגר שנעל בו מבחוץ כשהוא מסירו שומטו מפתח זה ותולה בחבירו ולא יטלטלנו לגמרי שמא ישתמש בו בחצר:

3 הבקעת אין תורת כלי עליה ומתוך כך אסורה לטלטל בשבת אף לצורך גופו ומקומו ואף ביום טוב אין סומכין בה הקדרה או הדלת ויראה הטעם מכאן מגזרת יום טוב אטו שבת ולא מתורת מוקצה הואיל וראויות להסקה ומ"מ במקומה במסכת יום טוב פירשנוה משום מוקצה ומטעם לא נתנו עצים אלא להסקה:

4 מי שהיו לו פירות שטוחים בגג וראה גשמים ממשמשים ובאים מותר לו להשיל פירותיו דרך ארובה מן הגג לבית הואיל ואין כאן טורח יתר וכבר ביארנוה במקומה באחרון של יום טוב:

5 אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואינו שוחטו ומערים ומעלה את האחר רצה זה שוחט רצה זה שוחט וכבר ביארנוה במקומה באחרון של יום טוב:

6 מותר להוציא את הקטן ואת הלולב וספר תורה לרה"ר ביום טוב הואיל ויש בהן צורך מצוה קטן למולו לולב לצאת בו ספר תורה לקרות בו אע"פ שאין לו בהם שום צורך גופו שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה אחר שיש להם בו איזה צורך השוה לכל נפש וכבר ביארנוה במקומה בראשון של יום טוב:

7 מקצת מפרשים כתבו שלא נאסר במלאכתו לאיסור מחמה לצל אלא לדעת האוסר במוקצה אבל לר' שמעון שמתיר במוקצה ושאנו פוסקים כמותו בשבת מותר ואין זה כלום שאף לר' שמעון ודאי אסור מפני שאין כאן צורך שבת כלל ונמצא מטלטל לצורך חול ר"ל להצניעו שישתמש בו למחר ואין ענין זה תלוי במוקצה כלל שהרי ר' יהודה אוסר במוקצה והוא בעצמו אמר בפרק שני שמטלטל את השופר אע"פ שמלאכתו לאיסור הואיל וראוי לגמע בו מים לתנוק וכן נאמרו בדברים אלו סברות אחרות ואין לחוש להן כלל:

8 כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אף מחמה לצל כמו שביארנו ואע"פ שאין לו בהם שום צורך שהרי מ"מ לצורך עצמו הוא עושה שלא להפסד ואם הוא דבר שאינו נפחת בחמה כל כך אינו מטלטלו אלא לאיזה צורך ומ"מ היו לו בגדים בחמה הואיל ומלאכתן להיתר אע"פ שאין נפחתים בחמה ושאין צריכין לו עכשו מותר לטלטלם שהרי אפשר שיבא מי שישב עליהם ונמצא כאן קצת צורך:

9 מכבדות של מילת ר"ל של בגדים העשויות לכבד את השלחן מן הפירורין מותר לטלטלן אף מחמה לצל שהרי מלאכתן להיתר הוא אבל מכבדות של תמרה העשויות לכבד בהן את הבית יראה מסוגיא זו שאסור לטלטל אא"כ לצרך גופו ומקומו שמלאכתן לאיסור היא ולמדת שכבוד הבית אסור בשבת ומשום השואת גומות ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שלא נאמרה אלא לדעת ר' יהודה אבל לר' שמעון מותר שהרי הכבוד לדעתו מותר הואיל ואינו מתכוין להשואת גומות וכן שאינו פסיק רישיה ועכשו שאנו פוסקים כר' שמעון מותר לכבד ואין צריך לומר שמותר לטלטל את המכבדות מעתה לדעתם מה שנ' בפרק מצניע והמכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד ביום טוב לוקה דברי ר' אליעזר וחכ"א אחד זה ואחד זה משום שבות ונאמר בסוף הסוגיא והאידנא דקיימא לן כר' שמעון מותר לכתחלה אף במכבד אמרוה ולא כדעת גדולי קאטאלוניי"אה שפירשוה דוקא במרבץ אבל כבוד הבית פסיק רישיה הוא ושפירשו אחד זה ואחד זה בשבת ויום טוב אבל לא במכבד ומרבץ שהמכבד ודאי לא נחלקו בו אלא אף על הכבוד כן ומה שהביאו ראיה לשטתם ממה שאמרו בפרק מפנין מאי אבל לא האוצר שלא יגמור את האוצר ומטעם השואת גומות אתה מפרש לשטה זו אוצר שאני שהוא פסיק רישיה מפני שהוא עשוי גומות מצד שקצים ורמשים המצויים שם לחטט אחר הפירות ואף חכמי הדורות שלפנינו סוברים כשטתנו ופירשו בה דילמא אתי לאשוויי גומות בידים מפני שחס על פירותיו שלא יפלו לגומא ופירושו שאם יגמור יראה את הגומות וישוה אותם ומתכוין בהם להשוות קרקע אוצר וכל שכן לפני אורחים:

10 וכן מה שאמרו בפרק תולין אבוס של קרקע מי איכא מאן דשרי והא קא משוי גומות הוא בעצמו הטעם שאין גורפין אותו ולא מסלקין עפרוריתו מפני שהוא עשוי כלו גומות והוא מתכוין ומשוה אותו ביד שלא יתעכבו לשם עפרורית וקוצים ויזיקו למאכל הבהמה וכל עצמו אין גורפין אותו אלא לכך וכל שאתה מוצא דילמא אתי לאשווי גומות פירושו שמא יבא לעשות כן לדעת והראיה שהרי באוצר לא במכבד הוא היא שנויה אלא במפנה קופות ואעפ"כ חששו שמא דרך הפנוי ישוה גומות וכל שכן לכבוד אורחיו ותלמידיו שיתקן להם מקום שוה ומה שאמרו טיט שעל גבי רגלו אין מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשווי גומות אף זה פירושו שמא לפי תומו אחר שתתירהו בקנוח בקרקע יכול לקנחו במקום גומא:

11 וכבר ביארנו שגדולי המפרשי' מכריעים לומר שכל שנתכבד מערב שבת ולא נפלו בו בשבת קלפי אגוזים וכיוצא בהן מן הדברים האסורים בטלטול אלא שרוצה לכבדו משום פירורין או קלפי פולין ורמונים ואפונים ועצמות הראויים למאכל בהמה מותר אבל אם לא נתכבד מערב שבת אסור שאי אפשר לבית שלא נתכבד בלא גומות וכל שיש גומות כבודו פסיק רישיה וכן אם נתכבד אבל נפלו שם קלפי אגוזים ורמונים אסור וגדולי הדורות חולקים בזו שאם כן היאך מכבד כלל והרי מ"מ מזיז העפר ממקומו ומ"מ נראה לי שמאחר שנתכבד אין זה אלא אבק בעלמא ואין כאן עפר מכנס שיאסר בטלטול ואפי' נתכנס אפשר להתיר טלטולו מדין גרף של רעי וכבר ביארנו קצת דברים שבענין זה בפרק המצניע ובמסכת יום טוב:

« מאירי על שבת קכ״ג ע״ב מאירי על שבת קכ״ד ע״ב »