קראתי בכל לב, שמיני א׳

1 בית המדרש של משה ואהרן

2 בתחילה לא הייתה מחלוקת בישראל ר' יוסי בתוספתא, חגיגה פ"ב ה"ט. בהתאם לקביעה זו, רבים ובראשם הרמב"ם בהקדמתו למשנה הניחו כמובן מאליו שמחלוקת אינה כורח המציאות, אלא היא תוצאה של כשל חינוכי. רק משרבו התלמידים שלא שימשו את רבותיהם כל צורכם, התפתחה המחלוקת בישראל. וזו לשון הרמב"ם: "וכל מה שקבל ממנו הוא או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת". ההנחה הפשוטה המובלעת בדברים הללו היא שתורת ה' אחת היא, ובוודאי בימי משה רבינו לא נזקקו למחלוקת. הקו הפתוח והישיר לריבונו של עולם לא הותיר מקום לספקות. דא עקא, בפרשת שמיני אנו נחשפים למחלוקת ראשונה בפירוש ההלכה: מחלוקת משה ואהרן בהלכת קורבן החטאת.

3 וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף. וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'. הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'? וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו ויקרא י׳, טז–כ.

4 ביום שבו מתו שני בני אהרן נדב ואביהוא הוקרבו שלוש חטאות: שעיר עיזים — חטאת היום השמיני למילואים, שעיר נחשון — קורבנו של הנשיא הראשון משנים עשר הנשיאים, ושעיר ראש חודש. שעיר ראש חודש נועד לכפר על עוון טומאת מקדש וקודשיו. ועל כן בתפילת מוסף לראש חודש אנו מזכירים: "ראשי חודשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם, בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ושעירי חטאת לכפר בעדם". כחלק מתהליך הכפרה, חלה חובה על הכוהנים לאכול מן השעיר: "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". והנה, משה מגלה להפתעתו כי שעיר ראש חודש לא נאכל בפעם הזו, כי אם נשרף וזאת אף ששעיר זה, ככל חטאת חיצונית שדמה אינו נזרק בקודש נועד להיאכל שלא כחטאת הפנימית האסורה באכילה. משה מתרעם על אלעזר ואיתמר ובכעסו תוהה מדוע, אף שלא הובא מדמה אל הקודש, לא אכלו את החטאת כראוי.

5 אומנם, על פי פשט הכתוב המחלוקת ביניהם נוגעת למעמדם של האבלים ולתחושותיהם הפנימיות באשר ליכולתם לכפר על ישראל במצבם, אבל הגמרא הופכת את הדיון ביניהם לשקלא וטריא תלמודית אופיינית, הכוללת הנחות, קושיות, תירוצים ומסקנה.

6 משה חושד, שמא הקורבן נפסל בהוצאתו החוצה ולכן נאלצו לשרפו ולא אכלוהו כדין. לשאלת משה זו, אהרן משיב: "כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא", כלומר לא אירע בו פסול. בין משה ואהרן מתנהל דיון ובירור לסיבת ההימנעות של אהרן ובניו מאכילת החטאת. על פי חז"ל וכאמור, בניגוד לפשט הכתובים יש כאן רצף של שאלות ותשובות, על כל טענה והצעה של משה, משיב אהרן בדחייה ומבאר שלא זו סיבת ההימנעות.

7 תשובת אהרן למשה מבררת שלא הייתה עילה של פסול בקורבן, לא פסול טומאה ולא פסול אחר. הייתה זו הכרעה הלכתית שקשורה למעמדם של אהרון ובניו כמקריבים לעת הזו בעודם אוננים ואבלים על מות שני הבנים והאחים. האומנם, תוהה אהרן, נכון היה במצב כזה לאכול מן החטאת אכילה שנועדה לכפר? "ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום? הייטב בעיני ה'?" ראו גם: זבחים ק ע"ב. איך נכפר על אחרים בעודנו עומדים נענשים ונזופים בעצמנו?

8 בסופו של הדיון הזה, משה מקבל את עמדתו של אהרן, שהיה אסור לאכול מן החטאת במצב אנינות =דין אבילות שלאחר הפטירה ולפני הקבורה. על פי הסוגיה בבבלי והמפרשים על אתר, משה טעה לחשוב שאהרן ובניו היו צריכים לאכול מן החטאת אף שהיו אוננים, בהמשך לציוויו של ה' שלא יתאבלו אלא ימשיכו בעבודת המשכן באותו יום ויקרא י', ו–ז. לעומתו, אהרן סבור היה ששעיר ראש חודש אינו שייך לסדרי 'צו השעה' והוא כבר חלק מסדרי הקורבנות לדורות. על כן, הוא לומד קל וחומר ממעשר שני שאינו נאכל באנינות. וסובר שגם במקרה הזה אין לאכול את החטאת מתוך אבל. בסופו של הדיון משה מודה שאהרן צודק בפלפולו הלמדני ובמסקנות הדרשניות שלו. על פי הגמרא: "הודה ולא בוש לומר שמעתי ושכחתי". הרמב"ן טוען שהדיון היה תיאורטי לחלוטין, שכן לדבריו כל אירועי החטאת הזו התרחשו לפני פטירת נדב ואביהוא. לכן לדעתו כל הדיון היה "משא ומתן של הלכה".

9 הדיון ההלכתי הזה חושף בפנינו את המתח שבו נתונים אהרן ובניו באותו היום. מתח בלתי אפשרי בין היותם נתונים באבל כבד ובמצב שבדרך כלל אכילה בו נחשבת לזלזול בכבוד המת, עת שבה החיים עוצרים את מהלכם, מועד של בלבול יוצרות ושל ביטול של שטף החיים והמחויבויות הנובעות ממנו. מידת הדין מתוחה. אל מול זה ניצבת לה משימת חייהם כמשרתי העם, מביאי החן החסד והרחמים לעם. שאכילתם אינה אכילה וסעודתם אינה אלא חלק מטקס כפרה. שמתפקדים ככלי שרת ולא כבני אנוש. בתוך המתח הזה עליהם להכריע בין צד הדין לצד החסד, בין המבט האישי למבט הכללי, ובין לעשות לבין לחדול.

10 בנקודות קרע כעין אלו, אין תשובה נכונה. או אחרת, התשובה הנכונה היא שיש צדדים לכאן וצדדים לכאן. אפשר לפלפל ולהוכיח מדוע חטאת שעניינה כפרה מביאה איתה סתירה מובנית למצב של אבל שאינו מצב של חסד, ואפשר לומר הפוך: שאין לערב בתהליך המקדשי כל היבט אנושי ויש להתהלך בחצר בית ה' נקי מפניות ומסולק צרכים אישיים. לכרוך את העבודה המתמדת בניתוק ממעגל החיים ולקיים את מצוות ה' בשלמות ובדיוק.

11 ושמא המחלוקת הראשונה שבין משה ואהרן מגלה שלא ייתכן עולם בלא מחלוקת. גם לא בדורו של משה. הקונפליקט הוא נתון, השניות היא עובדה, האמת אינה אחת. לפיכך דווקא המחלוקת בהתאמה, היא שיקוף נכון של המציאות. וכל שניתן לעשות הוא להכריע בין שני צדדים נכונים.

12 שאין באפשרות לעשות המצוה בשלימות כמו שהיה הציווי מאתו יתברך, אף על פי כן צריכין רצוננו וחפצנו כל מה שיש באפשרי לעשות רצון יתברך בשלימות ליקוטי מהרי"ל, שמיני.

13 בעולם הזה, אין אפשרות להגיע לשלמות, ישנה אפשרות לנסות ולכוון לטוב בעיני ה'. הכיוונון הזה אינו מלאכה פשוטה, אבל הוא המעשה הנכון על פי השגתו של משה רבנו "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".