קראתי בכל לב, קדושים א׳

1 לא תקלל חרש

2 שתי הוראות שבתורה מכוונות למנוע ביזויו של אדם. מן הצד האחד קיימת האזהרה של "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" שמות כ״ב, כז ומן הצד השני קיימת ההוראה "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" ויקרא ט״ו, יד. נוספת עליהם גם הוראה מקבילה ביחס להורים: "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".

3 מדרש ההלכה עירב את שלל ההוראות יחדיו ומבאר שהמכנה המשותף הרחב מעיד על כך שהאיסור לקלל מתייחס לכל שכבות החברה: "הצד השווה שבהן: שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן" מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, פרשה ה; סנהדרין סו ע"ב. המסקנה ההלכתית אומנם מסייגת את אופי האיסורים ומדייקת כי קללה היא דווקא קללה הנאמרת במטבע הייחודית של קללה משנה, שבועות פ"ד מי"ג. אולם קשה להחמיץ את המסר שלפיו ההקפדה והזהירות בכבוד נשיא ובית דין זהות לחלוטין להקפדה על כבודם של האומללים שבשולי החברה, כחרש. ההשוואה הזו מסיטה את הדיון מן הטכניקה האיסורית ומעמידה במרכז את הדיון על המושג הערטילאי רוחני של ביוש וזילות. וכמו שמפרש הרש"ר הירש: "לא תקלל — אפילו במילה שאין לה כוח להזיק: אל תאחל לאדם שיאבד ברשעו".

4 ההשוואה בין קטני העם לבין ראשיו לעניין זה של כבוד האדם זכתה בשנים האחרונות לעיגון משפטי במדינת ישראל. ההכרה בזכות היסוד של כל אדם לכבוד, זכות שיש לה נגזרות רבות, הולכת ותופסת מקום נרחב בתודעה של האדם המודרני. ובעוד שבעולם העתיק כבוד מגיע לשווים אליך בלבד honor, הרי שהתפיסה המתקדמת דומה יותר לתפיסה העולה כאן מן התורה, שכבוד אינו נחלת אליטות כאלה ואחרות אלא הוא טמון בסגוליותו של האדם באשר הוא אדם ובצד השווה שביניהם dignity. גם אדם שאינו מודע לפגיעה בכבודו כחירש שמקללים אותו, כבוד האדם שבו נפגע וראו: אורית קמיר, 'שאלה של כבוד'.

5 הרמב"ן מעיר כי ה'חרש' וה'נשיא' אינם שני קטבים חברתיים שנועדו לטשטש את פערי המעמדות ולהציב את עקרון האנושיות והשוויון הרחב במרכז. לדעתו יש בין שני מעגלים חברתיים מובחנים אלו קווי דמיון המייחדים אותם משאר חלקי החברה. מדבריו ניתן ללמוד כי מדובר בשני קהלים שרגילים לשאת עלבונות. באשר לאותם האומללים המיוצגים באמצעות ה׳חרש' — הדבר ברור. אולם הרמב"ן מזכיר כי בה במידה אנו נוהגים לקלל בחדרי חדרים גם את נשיאי העם ואת מנהיגיו, שאת הכשלים שבהנהגתם אנו נוהגים לראות ולבקר. גם את הדיינים אנו נוטים בקלות רבה מדי לקלל ולמעט בערכם, וזאת מפני שאנו חשים לא אחת חוסר נחת מהכרעותיהם השונות המכבידות על חיינו. וכדבריו: "והוסיף לאו אחד במושלים, הנשיא והדיין, בעבור שדרך האנשים לקללם בחדרי משכב". הקללה והטלת הקלון הם מעשים שאינם שפיטים, הם שולחים ארס מועט ואינם יוצרים פגיעה מוחשית אלא 'רק' פיחות מעמד. בעיקר הם הדרך להביע תרעומת על מי שלא ניתן לפגוע בו בדרך אחרת, זוהי דרך מופלאה "לשחרר קיטור" מבלי לתת על כך את הדין. הרש"ר מחדד ש"שחרור קיטור" באופן הזה הוא זרע האלימות: "הן הקללה מבטאת את כל רוע ליבו של המקלל. רק מתוך שאין לו כוח הוא נמנע מלהרע לחברו" רש"ר הירש.

6 אולם יש גם צד נוסף לעניין הזה. מתוך עיון בבעיה הצומחת מקללת החירש ניתן להבין את העוול שנגרם מקללות בכללן, גם אלו המכוונות אל רמי המעלה ומנהיגים. רבים עמדו על כך שייחודו של החירש מצוי בכך שאיננו שומע ואיננו יכול להיפגע ישירות מן המקלל וקללתו. אולם הערה אחת של ר' מנחם רקנטי הופכת את הדיון על פיו ומשווה לו משמעות חדשה:

7 יש ליתן טעם לפי הפשט, כי החרש חסר ממנו כח הדבור והשמיעה, והחסר מן הדבר מוכן לקבל היזק מן החוש החסר בו יותר ממקום אחר.

8 ההדגשה של הרקנטי אינה רק על בעיית השמיעה של החרש אלא אף על היעדר כוח הדיבור שלו, כמו שמפורש במשנה: "חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר" משנה, תרומות פ"א מ"ב. בהמשך לדבריו נראה להסביר שהפגיעות של החירש איננה רק בכך שאינו שומע את הקללה. אלא בכך שאינו יכול להתקומם נגדה. הוא חסר את היכולת להגיב ולהשיב לדברי הבלע הנאמרים כנגדו. בזה הוא שותף לצרה לצידם של נשיאים ואנשים רמי דרג. גם אלו כמותו חשופים לדברי בלע. כיוון שלא ניתן להדיחם ממעמדם בדרך קלה ופשוטה, סלולה ופתוחה הדרך לסנן קללה, ללחשש, לזרוע שמועות, לזלזל בדרכם למעט בערכם, להכפיש את שמם ולהגביר את השנאה כלפיהם. מכאן עולה שאיסור הקללה מכוון כנגד מי שמשתמש באמינותו ובזמינותו, במעמדו, בכוחו ובמוניטין שלו כפי שמציין אבן עזרא: "בעבור שיש לך כח" כדי להטיל רבב באחרים. קללות, בדרך כלל, לא נועדו לדיון או לוויכוח, הן אינן מבוססות על עובדות אלא על תחושות. במובן זה, הנפגע מהן הוא "חירש־אילם" — חסר אונים בהגדרה, ידיו קשורות ואין ביכולתו להגיב וללחום את מלחמתו.