קראתי בכל לב, ויקרא א׳

1 ברית מלח

2 התורה מקפידה על כך שאדם המביא מנחה, מביא אותה בתוספת מלח. וכך נאמר בפרשתנו:

3 וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח ב׳, יג.

4 הלכה זו מורחבת על כלל הקורבנות מנחות יט. הרעיון שיש להמליח את הקורבנות הוא כמעט טבעי ומתבקש. כשם שלא יעלה על הדעת להכין תבשיל ומטעמים במטבח ללא נתינת טעמו של תבלין כך האדם המביא קורבן מתבקש לתבל את מאכלי גבוה כביכול. כל מי שמצוי ברזי המטבח יודע לומר שהתיבול הוא מרכיב משמעותי מאד בבישול, שם באים לידי ביטוי המגע האישי המחשבה וההשקעה. מכאן שקורבן ללא מלח הוא למעשה קורבן חסר טעם ותפל לא רק במובן הקולינרי, אלא בהחלט גם במידת הקשר האישי והחותם הייחודי שלו.

5 אולי זהו מקור המונח "ברית א־לוהיך" הנקשר עם המלח. גם בלי להעמיס על המושג רעיונות מורכבים הדבר הפשוט הזה עצמו הוא ביטוי לאותה ברית שביטויה בניסיון לריצוי, דיוק וקליעה לטעם. אלא שהתורה חוזרת כמעט על אותו הביטוי גם בחומש במדבר ביחס לתרומה ולכהונה:

6 כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם. בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ במדבר י"ח, יט.

7 בְּרִית מֶלַח עוֹלָם. כאן נראה שאין לומר שמדובר על מלח במובנו הפשוט, המלח בפסוק זה אינו 'חומר' שבאמצעותו נכרתת הברית אלא כינוי לברית עצמה. המלח "מושאל" מן הקורבנות והופך מתבלין לסמל לברית שבין ה' ועם ישראל וככזה הוא משליך גם על הבנת תפקידו בקורבנות רמב"ן.

8 על פי ההקשר המלח מבטא נאמנות או נצחיות, אך לא מובן מדוע נבחר וכיצד הוא ותכונותיו מבטאים את הרעיונות הללו. אפשר לדבר על תבלין וטעם כמטאפורה לחוויה האמונית שהיא יסוד הנאמנות, או על המלח כחומר משמר, וכתוצאה מכך על הברית כיסוד קיומו הנצחי של עם ישראל. אותה נצחיות מבוטאת באמצעות תכונה נוספת של המלח שלעולם אינו מבאיש ואינו נמאס. כך גם עם ישראל אינו מעלה ריח רע לפני ה' לעולם, ומשמר את רעננות אהבת הנעורים.

9 האבן עזרא בפירושו אינו מתייחס למלח עצמו אלא לאזור שבו הוא מצוי, שהוא "כרות" כברית. המקום שבו מוצאים מלח בטבע אינו מקום פורה והוא שטח שלא ניתן לנטיעה ולצמיחה. מקומו של המלח במחצבים ולא בשדות הירוקים אבן עזרא במדבר שם. על פי זה תכונת המלח הבולטת היא השממה וההיעדר, הדומיננטיות של המלח מבטלת כל אפשרות לגילויי טבע נוספים. אולי משמעות הדבר היא שהברית, ברית המלח, היא איתנה ומוצקה ויסודית וכשם שהמלח אינו מותיר מקום לנטע זר כך גם הקשר בין עם ישראל לקב"ה משול למלח. אהבת ישראל לה' ולהפך, אהבת ה' לישראל, אינן משאירות פתח לפזילה החוצה, להצמחת קשרים נוספים מקבילים. המלח הוא ביטוי לטוטליות של הקשר הזה.

10 הרמב"ן הלך בדרך אחרת והוא מסביר כך:

11 אני סובר בו ענין, שהמלח מים, ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח, והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו, ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו, לא תזרע ולא תצמיח.

12 מנקודת המבט של איש מדעי הטבע, מתאר הרמב"ן שהמלח הוא המינרל המצוי במים. לכן המלח הוא תולדת המים. כאשר השמש מחממת את המים והם מתאדים, מה שנותר בידינו הוא אותו חומר טבעי הקרוי מלח. הרמב"ן מוסיף שהמים והאש הם כוחות שהעולם הפגאני — אלילי ייחסו להם עליונות ושליטה. המלח הוא הופעת ה' בעולם. המונותיאיזם, מרגע הופעתו הוא למעשה תולדת הכוחות הרבים. כשה' מופיע, מיד מתברר שהוא מקור כל הכוחות כולם ואין מקום להנחת היסוד של הריבוי. לכך יש להוסיף את הטעם והרושם המיוחד המצוי במלח הרומזים לכך שהופעת ה' מלווה בתחושה כמעט פיזית של יישוב הסתירות והניגודים ושל נתינת הסבר לכל התופעות כולן.

13 על גבי הסברו של הרמב"ן אפשר להוסיף שמתוך תיאור התופעה הפלאית הזו מתברר שהמלח הוא בנם של המים והאש. החיבור של מים ואש הוא חיבור בלתי אפשרי, של שני כוחות מנוגדים וסותרים. לא רק האש מאדה את המים גם המים מכבים את האש. אולם ניתן להצביע לא רק על חיכוך ומתח ביניהם, אלא גם על תוצר ממשי ומוחשי למפגש ביניהם. המתבונן היטב רואה שמן הביטול ההדדי צומחת יצירה משותפת, המלח. המלח, אם כך, אינו רק ניצחון האמונה של עם ישראל בה' אלא גם אות וברית לחיבור הזה עצמו שבין ה' לכנסת ישראל. המלח הוא עדות למערכת היחסים הסבוכה שבין עם ישראל והקב"ה ובין האדם והא־ל ולחיבורם הנשגב וחסר הסיכוי כפי שמתואר בשיר השירים. מכאן גם החשיבות המיוחדת שבהבאת מלח דווקא בצמוד לקורבנות. החטא או הכיסופים, שתי סיבות אפשריות להבאת הקורבן מעוררות לעיון באופי הקשר הזה, הבלתי פתור, של הרצון להידבק בה' מחד ולברוח ממנו מאידך. הקירבה היתרה אינה מותירה לאדם מקום בעולם אך גם הריחוק מה' מותיר אותו חלול וחסר מטרה.